שבוע 13 בקמפוס אורנים. מנסים להתמודד עם עונת ה'מאומתים' וה'בידודים'. תחזיקו לנו אצבעות 😊 :
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
נפגשנו אתמול בקבוצה מצומצמת בשל מבודדים, חולים וכד'. ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בתחילת השיעור היתה להעמיד את הכיתה בצורת ח' עם שולחנות. זה הרגיש לי אחרת וגם התלמידים העידו כך. מאפשר דיון שלא מתקבל בהעמדה אחרת.
לשאלתי אם היו מעדיפים זום קיבלתי צעקות של אוי, לא. נראה לי שהם לא אוהבים את הרעיון. השיעור אתמול עסק בקאנט ומוסר. שיעור קודם כבר קיימנו דיון ראשוני בקאנט והייתי משוכנע שהם מבינים אותו משמעותית, התבדיתי.
התחלנו בקריאה צמודה, בניסיון להבין את הגישה האפריורית של קאנט למוסר, מהו אותו רצון טוב עליו הוא מדבר. ראינו את הביקורות המרומזות בהקשר זה על אריסטו והתועלתנים.
קיימנו דיון ארוך על ההבחנות שהוא עורך בין סיבות חיצוניות (הטרונומיה) מוסריות (נורמה חברתית, תוצאה, אינטרס, ביולוגיה, רגשות, ריצוי הורים , דת, מסורת.. ) לבין התפיסה האוטונומית שהוא מציע לאחר מכן בחנו זאת לצד מספר דוגמאות כמו נתינת צדקה, 'ואהבת לרעך כמוך', אמירת שקר. הצבעתי על האופן שבו גישתו לרגשות הנחוצים ביחס לתבונה משמשת בסיס להבחנות מגדריות בין נשים וגברים, ולביקורת פמיניסטית קשה על המורשת של קאנט. לאחר הקריאה פניתי לדיון מחודש בקאנט , הפעם דרך מצגת, מעניין לראות כיצד עדיין חסרה הפנמה , מראה כמה שהטיעון של קאנט קשה לעיכול, אנטי-אינטואיטיבי לוקח זמן להבין את עומקו וחשיבותו.
לאחר מכן בחרתי שלא לדהור מהר מדי קדימה, גם בשל מורכבות הדיון וגם בשל העובדה שהיינו בהרכב חסר. בחרתי לקיים מספר שיחות אישיות עם התלמידים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
בשיעור הראשון שוחחנו על הסרט "שר המלחמה" משבוע שעבר. הן העלו את העניין שבסך הכל זה נכון שאם הוא לא היה עושה זאת מישהו אחר היה עושה זאת, אז באמת לא בטוח שזה ישנה.
איכשהו מבחינת חלק מהן, כמעט ועלו הצדקות לעניין הזה, שהוא רק עשה את מה שהוא טוב בו, ואז התחילו להתפתל עם העניין של "לדעתי הוא לא היה רע". אז הצבעתי על זה שגם לדעתי, לא היה לו לב רע, ובעל חוש הומור ולב טוב ובאמת אהב את אשתו ואת אחיו. ואז חייכתי ואמרתי "דרך אגב אתן יודעות מי עוד עשה את העבודה שלו ולא היה לו לב רע? אייכמן" . הן צחקו ואמרו "תמיד מגיעים לנאצים... " אז דייקתי ואמרתי שנאצים זה כללי, ולא נדבר כרגע על הסוג הפסיכוטי ועל היטלר אלא נדבר שנייה על אייכמן ולמל"מים שכמותו.
העליתי כמה נקודות של ארנדט על הבנאליות של הרוע מ"אייכמן בירושלים" שוחחנו על הדמויות שאפשר להזדהות איתן ולהבין אותן, ואף לחבב, ועל שיתוף הפעולה עם הרוע מצדן. והדגשתי שבסוף הגיבור בסרט בחר לסחור בנשק המוני, או במקרה של אייכמן לשלוח מיליון וחצי למוות, אז כנראה שזה לא רלוונטי במקרה כזה מהן נטיות הלב שלו.
שוחחנו על הדיכוטומיה שעושים בין טוב לרע במדינה שלנו, עוד מסיפורי האגדות ועד לחינוך שסובב אותנו מגיל קטנות. על סיפורי הגיבורים המעוותים שלא מספרים את המורכבות של הרוע ולא את הבנאליות שלו. הרוע שמתבצע פעמים מסוימות מבחירה ומ"רוע פנימי", מתבצע גם פעמים רבות על ידי אנשים שרק משתפים פעולה עם רוע וכולי.
העלנו את האתיקה הפשוטה של סוקרטס כמצפן, אל תגרום עוול, אל תהיה זה שעושה דבר רע או משתף פעולה (עם תיבולים של משפטים מחומסקי שציטטתי להם) ובכיתה הצינית האהובה הזו, (ולעיתים מתישה) שתמיד יש לה מה להגיד, מישהי מצאה לנכון לשאול "רגע, סוקרטס הגדיר אבל מה זה עוול? " ובכך יכול היה להתפזר הדיון, או לנסוג לאחור וללכת לאינסוף מקומות ולשום מקום. (הן מתות על זה, אכילס יעקוף בסוף את הצב לפני שנצליח לסגור איזו נקודה עם הנפשות הפועלות בכיתה הזו) במקום זה אמרתי להן שלא "יחרטטו", ושלא ישימו ספק איפה שאין. אלא אם כן, יש מישהי שחושבת שיכול להיות מצב שסחר בנשק כפי שהתבטא בסרט הוא לא עוול, בגלל שסוקרטס לא הגדיר מהו עוול, ואם כן שתרים את ידה ואז אני אמשיך איתה את הדיון. כמובן שהן לא הרימו יד.
אמרתי שאני מסכימה עם סוקרטס, אני רוצה לעשות מעשים שהם ראויים בעיניי, ולפחות לא לקחת חלק במעשים לא ראויים. צריך להתחיל מלהיות ערניות לעניין זה כהתחלה, ולבחור לא לקחת חלק ולא לשתף פעולה עם משהו שאנחנו לא רוצות שיתקיים בעולם הזה. לא רק ברמת הנאציזם אלא גם ברמת הקוסמטיקאית בסופר פארם שמשקרת לי בפנים שאני צריכה את התכשיר הזה והזה. קינחנו בסיכום קצר על אקטיביזם כאפשרות וספרתי להן על המאבק הנשי בליבריה.
בשיעור השני עברנו על הערות לעבודות וחיזוקים ודיוקים לגבי כתיבת עבודה.
בכיתה יא' של יונתן דיין (שיעור זום):
במפגש זום ראשון מזה חודשים המשכנו את העיסוק שלנו בבעיית הגוף-נפש. האם ניתן לחשוב את הנפש ללא אדם? אילו תכונות נוכל לייחס לרוח, או לנפש, שהן מחוץ לתחום היחסים עם הגוף. עברנו דרך צמתי המבוכה של הגישות המטריאליסטית לגווניהן ושל אלה הדואליסטיות, על סיבה ותוצאה, חומר לא פיזיקלי הפועל על גוף פיזיקלי - האמנם? היו כמה רגעים יפים בדיון, צמתים סתומים שנמצאו פוריים, וגם אלוהים שהוזמן לדיון כיסוד מקשר בדרך לא צפויה.
בזום כמו בזום, קשה בהרבה לאסוף את התלמידים מוחשכי המסך שזולגים אל שולי השיעור בזמן שהשיחה מתנהלת מול 4-5 תלמידים.ות ערניים ופעילים. זה ניכר בעיקר במחצית השנייה של השיעור, שם עברנו לסקור כמה גישות כלפי הבעיה, תוך הישענות על הביקורת של טיילור, ונדמה לי שהמורכבות עברה לרובם מעל לראש. אדאג להוריד את הדברים אל הקרקע במפגש הבא.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
לאחר השבועות האחרונים, הסוערים ומלאים בכל טוב, חזרנו לשגרה. בכדי לרענן את הזיכרון, פתחנו במעבר על מצגת המסכמת את עיקרי הדיון שלנו באמפיריציזם של לוק וברקלי. לאחר החזרה המשכנו הלאה, לתחנה הסופית ברכבת האמפיריציסטית שלנו (ועוד איזו תחנה!) - דייוויד יום. פתחנו בקריאת קטעים אחדים מהמבוא ל"מסכת טבע האדם", בו ניכרות השפעותיו של לוק. כמוהו, יום שותף לתחושת התקיעות של המחקר המטאפיסי; ושוב כמו לוק, יום מבקש לפתור את המשבר באמצעות הכלת המתודה הניסויית על כלל שאלות הפילוסופיה. אלו שאינן ניתנות למענה בשיטה זו, טוען יום, אינן ניתנות למענה כלל.
בשלב הזה של הדיון, נדב הביע ספק מסוים באמפיריציזם הקיצוני שהציע יום. "נכון שהפילוסופיה אינה מתקדמת כמו המדעים", כך טען, "אבל לא בטוח שזו בעיה". השאלה הזו הובילה אותנו לדיון ראשוני בגבולות האמפיריציזם, אליו עוד נשוב בהרחבה בהמשך.
בכדי להבין כיצד מציע יום ליישם את המתודה הניסויית בפילוסופיה, פנינו לבחון את עבודותיו של יום בתחומי פילוסופיה אחרים, ובזאת עשינו הפסקה קלה מהמטאפיסיקה. ראשית, התחלנו לקרוא במאמר "על אמת המידה של הטעם", ובכיתה התנהל דיון נהדר על השאלה שמעלה יום במאמר: האם, באמת, על טעם ועל ריח לא ניתן להתווכח? אריאה הגנה בתוקף ובחכמה על הטענה שהשיפוט האמנותי הוא סובייקטיבי בהכרח.
הצגתי מנגד את טענותיו של יום, המאתגרות את הדיון: האם שיפוט האמנות של ילד קטן שווה בערכו לזה של מבוגר? והאם באמת נוכל לטעון שליצירות המופת הגדולות אין ערך מוחלט? האם שייקספיר, החוצה זמנים ותרבויות, אינו סופר גדול, מעבר לכל הנחה אישית? אל הדיון הסבוך והמעניין הזה נשוב בשבוע הבא, וננסה לראות כיצד ניגש יום לפתרון הבעיה, באמצעות המתודה הניסויית, כמובן.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
אתמול הקדשנו את השיעור לסיום מטלת כתיבה שהתחלנו עוד בשבוע שעבר. בשבוע שעבר כתבו התלמידות על דמויות (כל אחת בחרה דמות אחת, אמיתית או בדיונית) דרך חקירת הרגלים של הדמות, תנועות ומחוות של הדמות, צורת דיבור וז'ארגון דיבור וחקירת המראה החיצוני. שני כללים מרכזיים נתתי להן. האחד, לזרוק קלישאות מבעוד מועד, כלומר, עוד לפני שכותבים אותן, והכלל השני, לא לתת לי את המסקנה אלא את הדרך, לתאר לי את התכונה ולא לסכם אותה.
השבוע, כאמור, המשכנו את תרגיל אפיון הדמות בניסיון לברר, להמציא או להיזכר, באירוע מסוים בעברה של הדמות שיוביל להבנה של אחת מתכונות האופי שלה. למשל זיכרון שקשור לאוכל, לדמות שמאופיינת ברזון קיצוני.
זיכרון שקשור למים לדמות שמעולם לא הלכה לים וכו. כמו כן, ביקשתי מהן להתיך את כל ארבע השימות יחד. את הקטעים שכתבו ארכז ואשלח למאוורר. לדעתי מדובר בתוצרים נפלאים ואפילו מבריקים.
אחרי שסיימנו לקרוא את הקטעים התחיל לרדת גשם זלעפות ובאופן ספונטני שלפתי להם את שירו של ארז ביטון, בבקרים של חורף, והשיחה שעלתה בעקבותיו נגעה לעוני, מבנה התא המשפחתי וחשיבותו, ולא כל שכן דמות האם, תיאור חושים וזיהוי ארמזים מקראיים בשיר. השיעור הסתיים בכתיבת קצרצרים על מרקים אהובים או שנואים, ואפילו כתיבה על יחסים בתוך המשפחה, בין הבנות לאחיותיהן ואחיהן, נושא שנמשיך, שוב, בגלל שעלה באופן ספונטני ומרגש כל כך, גם בשיעור הבא.
בכיתה יב' של חיה גלמן :
פתחנו את השיעור בתרגיל כתיבה מובנה – לכתוב תקציר של עלילת הנובלה "בדמי ימיה", אבל לא תקציר "יבש" וענייני, אלא כזה שמשולבת בו עמדתנו הפרשנית לגבי התמות המרכזיות שבו. מעין טקסט לכריכה אחורית.
מעניין היה לראות את הקריאות הדומות-שונות של העלילה, דרך הפריזמה של אהבה, או טרגדיה או התבגרות וכו'. לאחר מכן דנו בנקודות המבט בסיפור, בעמדת המספרת, בלשון הטקסט ובדיגרסיות שבו.
את החלק השני פתחנו בתרגיל כתיבה שמנסה לחקור את מניעיה של תרצה להינשא לעקביה מזל מנקודת מבטה שלה – המשימה היתה לכתוב עמוד נוסף ביומן שלה, בו היא מנסה להסביר לעצמה לאחר מעשה, מדוע היא היתה נחושה להינשא למזל, מעין טקסט אינטרוספקטיבי שלה. החיבורים היו מאירי עיניים. מלבד הצורך בתיקון העיוות, רווח בחיבורים המניע של תרצה כצורך כמעי וכמעט קיומי להתחבר לאמה, לאם שלא בטוח שמעולם היתה בשבילה ממש.
כמובן שגם נגענו מעט בשמה כמי שמרצה את סביבתה אך לא פחות מכך, מרצה עונש – על הצורך בריצוי ובתיקון חיים שאינם שלה.
Comments