את שבוע הלימודים ה 28 למניין השבועות בבית החינוך באורנים פתחנו במליאה ב 'טדרוח'- הרצאות קצרות בסגנון טד של מסיימי מסלול עבודות הגמר מכיתה י"ב. חמש הרצאות סך הכל, זו אחר זו, של תלמידים ותלמידות שהציגו את הנושאים שבחרו בהם, את מהלך העבודה, את הטענה המרכזית שלהם ואת החיבור האישי שלהם לנושא.
נדב קאוץ קו פתח עם עבודת גמר בפילוסופיה שכותרתה ״גבר גבר״: בחינת מושג הגבריות ותהליכי הבניית הגבריות בימינו. נדב הציג ציטוט מפורסם של סימון דה-בובואר, לפיה גבר לעולם אינו מציג את עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה, וסיפר על תחושותיו מול הגישות השונות למושג גבריות. אי-הנחת שעוררו בו התשובות לשאלות אודות גבריות, הובילה אותו לכתיבת עבודה מקיפה שפתחה בפנינו שאלות נוספות אודות מגדר.
נעמה ירושלמי המשיכה עם התמודדות פילוסופית מכיוון שונה, שאלת השפעת המוות על החיים. לעבודתה קראה בשם שלום, אני המוות, איך החיים? ושיתפה בתובנה שהתגבשה בה, לפיה יש לקבל את עובדת המוות בחיינו, לא להתכחש אליו או לנסות לנצח אותו. נעמה בחנה את הנושא בהגות האקזיסטנציאליסטית ובאסכולה הסטואית, והוסיפה את תובנותיה מקריאה בסיפור "מותו של איוואן איליץ'".
עמדתה המעניינת של נעמה אל מול שאלת חיים גדולה ניכרה הן בעבודה והן בהרצאה שהעבירה.
עבודת גמר בספרות הציגה בפנינו אורחת מבית חינוך חיפה, אורלי פרבר. אורלי כתבה את עבודתה באנגלית, עבודה שכותרתה Narratives of Resilience in Four Novels of 20 Century African-American Women’s Literature.
אורלי הציגה את האופנים בהם בחנה נרטיבים של עמידות נפשית אצל הדמויות בארבעה רומנים שנכתבו על ידי סופרות אפרו-אמריקניות. הרצאתה התמקדה בהסבר אודות המבט, הנתון לכוחן של הבניות חברתיות, למודלים של יופי, ומשפיע על הזהות ועל הדימוי העצמי של הדמויות. עוד היא בחנה את נושא הקול, שנחווה כביטוי של כוח וזהות. מלבד תיאור מרתק של העבודה, אורלי הרחיבה על תהליך בחירת הנושא ועל השאלה כיצד כותבים אודות יצירות ספרותיות.
ושוב לפילוסופיה. גוני דודאי הציגה את עבודתה: השפעות הציוויליזציה המערבית מודרנית על המוסר בחברה האנושית, על פי הגותם של עמנואל קאנט, מהטמה גנדי וצ׳ארלס טיילור.
גוני בחרה לבדוק שאלה שקרובה ללבה בחיי היומיום - מדוע "שלום" מוגדר כאידיאל רחוק לכאורה? גוני בחרה לבדוק כיצד ניתן לכונן חיים מוסריים בין מדינות על פי השקפתו של קאנט ועל פי תורתם של מהטמה גנדי וצ'רלס טיילור.
היא הציגה ביקורת מקיפה הנובעת מתוך הגותם על הציוויליזציה המערבית המודרנית ושיתפה במסקנות שממשיכות ללוות אותה אודות הנושא גם לאחר סיום הכתיבה.
את ערב ההרצאות חתמה רותם עוזרי עם עבודת גמר בפילוסופיה: ויטגנשטיין על בעיית החיים ומובנו של העולם. רותם הציגה את השאלה: האם יש סיבה לחיות אם איננו יודעים את משמעות חיינו? לחידת משמעות החיים ניגשה רותם עם ספק באשר ליכולתה למצוא תשובה שתניח את דעתה. בהרצאתה הציגה את גישתו של ויטגנשטיין לנושא ואת האופן שבו הערך שאנו מעניקים לחיינו משפיע עליהם. רותם הוסיפה ובחנה את השפעת הגותו של טולסטוי על ויטגנשטיין והציגה ביקורת מקורית משלה על רעיונותיו.
טדרוח הסתיים בעלייתם של המציגים לבמה ובקבלת עבודות המודפסות במתנה. הם בחרו להשיב בהרחבה ובהתלהבות על שאלותיהם של התלמידים, לספר על משברי הכתיבה ובכלל - להמליץ על המסלול המאתגר אך המתגמל.
לאחר ההפסקה, לא ויתרנו כמובן על השיעורים בכיתות. וזה מה שהתרחש שם:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
בחלק השני של השיעור נערכה בחינת בקיאות בארבע נושאים: סוקרטס, התועלתנות, קאנט וניטשה. החבר'ה ישבו בכיתות המחשבים ובמשך יותר משעה וחצי התמודדו עם מגוון שאלות שתפקידם לבסס שפה פילוסופית, תשתית שתוכל לשמש אותם עתידית
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
את השיעור שלנו הקדשנו לשיחות על השואה ועל זיכרון השואה. בכיתה הזו אנו צוחקות ומתלוננות בשיעורים שתמיד אנחנו מגיעות בסוף לנאצים (ולחצילים) וכן, אני מנפנפת בנאצים בהרבה מקרים חברתיים או מהותיים שיוצא לנו להתייחס עליהם בדיונים.
אז השיעור, אמרתי שאפנק אותן באופן מיוחד עם שיח על האלמנטים המיוחדים שאי אפשר להשוות ובמה רצח היהודים בשואה שונה ממקרים אחרים. התחלתי בהבהרה שגזענות ושנאת הזר היא לא משהו נדיר בגלובוס.
שנאת התרבות או הדת השונה ואף רציחות של עמים על רקע דתי ולאומי התרחשו ומתרחשות כל הזמן לצערנו. נכון שרודפים אותנו זה היסטורי וזה מתמשך, ואנו מכירים את זה מסיפורי מצריים ועד היום. אך זה סניף של שנאת האחר בתוך הגזענות הפורחת על הגלובוס, ולא נוכל לנכס זאת לעצמנו, גם אם נתנו לזה שם "אנטישמיות". ובכל זאת בשואה לקחו את הגזענות למקום מהותי חדש. לא דובר כאן על גזענות ושנאה נפוצים, לא על רצון שהאחר "יצא לי מהטריטוריה", על סכסוך, על דעות קדומות, אפליה, או אפילו "סתם" רצח. הערתי שבסופו של דבר אנשים שמתים ממש בזה הרגע ומופצצים באוקראינה, לא משנה להם באמת אם הורגים אותם ברצח מיוחד מהותית או סתם במלחמה ככל המלחמות.
אך בכל זאת, נחשוב על זה מנקודת מבט חיצונית ופילוסופית אז נבדוק רגע מהי המהות השונה. דנו בהגדרה של חנה ארנדט כ"פשע נגד האנושות שבוצע בגוף היהודים" ושאלנו איך ההגדרה הזו יכולה לגרום לנו להתיחס לזיכרון השואה אחרת.
הצבעתי על הנקודה בשואה היטלר הפך את הגזענות לכדי אידיאולוגיה רציונאלית, שלמענה גויסו פילוסופיות ותיאוריות מדעיות שיצדיקו איזו תורה לא מתפשרת, שכבר חורגת מרגש של שנאה. אידיאולוגיה שיש לפעול למענה באופן קר ומחושב שאומר להשמיד גזע אנושי מעל פני כדור הארץ. אידיאולוגיה שהמובילים שלה ציפו שגם אם אני הגרמני לא שונא יהודים, ואפילו חש חמלה כלפיהם, אצטרך להתגבר על הרגש שלי, ולשרת את האידיאולוגיה הרציונאלית החשובה הזו למען האנושות. הוכנה תכנית סדורה שהתכוונה והצליחה להתחיל להוציא את האידיאולוגיה הזו לפועל. תכנית שאמרה להפוך עם שלם לרוצחים ולמשתפי פעולה, כנגד אינסטינקטים ביולוגיים. זאת אומרת, גם אם מישהו שונא יהודים ורוצה שהם לא יחיו לצידו במדינה, עדיין זה לא אומר שהוא מסוגל ומעוניין לרצוח יהודים. המון חשיבה, משאבים וזמן הוקדשו למען הפיכת גרמניה לפס יצור להשמדת יהודים. מלבד המלחמה שהעסיקה את היטלר במדינות השונות, להיטלר היה ממש חשוב בזמן מלחמה לעשות הכל ולאסוף את היהודים ולהשמידם.
בקשתי שיעצרו רגע לחשוב על הטירוף הזה. אמרתי שבגדול סכסוך בין אזרחים במדינה, והפחדה והסתה יכול לשרת היטב מנהיגים שרוצים כוח שלטוני, והם נוטים להשתמש בזה מאינטרס, עד היום וגם אצלנו. אבל כאן היה משהו מעבר והאובססיה של היטלר להשמדת היהודים היא בלתי נתפסת. הן התחילו להעלות כל מיני "אומרים שהיטלר היה עם לב שבור מיהודייה" וכל מיני פסיכולוגיות בגרוש, בקשתי שיחשבו רגע על גודל האימה, התכנון וההשקעה ויפנימו את המבוכה שלנו נוכח העניין. אני הבעתי את דעתי שכל ניסיון להסביר באופן גמור ופשוט את הסיבה שהיטלר עשה זאת זה, יצמצם את הזוועה וההזיה והמסתורין המבעית הטמון בפרויקט השמדת היהודים. לדעתי, 'להבדיל', זה כמו ניסיון להסביר את אלוהים או את היקום בשני משפטים, אלו עוצמות שקשה לתפוס.
מה שלא נתפס הוא ההשקעה שלא תאומן, בתוך מצב מלחמה, בתכניות ומשאבים שאומרות להשמיד את הגזע היהודי, ברמת היבוא של יהודים מכל היבשות, וברמה של השמדה של יהודים שלא ידעו אפילו שיהודים כי בני דורות של מתבוללים. כל זה מתוך כוונה נחושה להשמיד גזע. גם האסייתיים נחותים מבחינת היטלר אבל כל עוד הם באסיה בסדר שיחיו שם ולא במדינה הארית הנעלה, אבל במקרה של היהודים, צריך לטהר את העולם מהם, עד האחרון. רציתי מכאן לשאלה של מה שכן אפשר להסביר, ושל הבנאליות של הרוע של ארנדט אך לא הצלחנו כי זמננו קצוב ואיך אני אומרת, זו כיתה של שמשות שאין בה כמעט כוכבי לכת... והיה קשה להתקדם במהלך השיעור.
בכיתה יא' של יונתן דיין:
חלקו השני של המפגש אתמול התחיל בשיחה קצרה על מצב הנוכחות בכיתה. הסברתי שחשוב פחות המספר של ילדי הכיתה מהיציבות שלו; שגם בקבוצה של שבעה או שמונה נוכל ללמוד נהדר, אבל חשוב שנדע שמי שאיתנו - מחויב לגמרי.
לאחר מכן התחלנו את המהלך של קאנט, הייתה למידה ערנית בשלב הראשון אבל בשלב שהתחלנו לצלול למושגים המטאפיזיים, הם לא הצליחו להחזיק את הריכוז. זה שולח אותי למחשבה לקראת שבוע הבא, והשבועות הקרובים עד סוף השנה, עד כמה רחוק ללכת עם קאנט, ובאיזה אופן להנגיש להם אותו כך שימצאו עניין ויצליחו לעקוב.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
לאחר ההפסקה המשכנו בעבודה מאומצת מסוג אחר: החזרה לבגרות. דיברנו על הובס ושורשיה של האתיקה החוזית, והמשכנו לדיון בין הובס ללוק על שאלת הזכויות במצב הטבע. הכנה טובה להגותו של רולס, אליה נמשיך, במסגרת החזרה, בשבוע הבא.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
מלאת התפעלות והערכה מהתבונה ומהרהיטות של התלמיד והתלמידות עברנו למפגש הכיתתי בעקבות יום השואה . את המפגש העברנו בקריאת הפואמה הארוכה והמצמררת של דיתי רונן "ציפור קטן", הפואמה שנכתבה לזכר אימה וחברותיה של אימה שחלקן שרדו ולקן לא שרדו את אושוויץ מביאה את סיפורה של האם במחנה מבעד לעיניה של דיתי הילדה בת השש או בת השבע ששמעה את סיפורה המזוויע של האם ומנסה לעבד אותו.
זאת על כל פנים הקריאה שלי. את הפואמה קראנו בשרשרת, כל תלמידה ארבע שורות. דנו שוב במופעי תת המודע הקולקטיבי, זיכרון, חמלה, תקומה ופוסט טראומה שעולים מבין שורות הפואמה ועוד.
באופן מאד מקרי ומרגש התארחו בכיתה שתי נערות מגרמניה, שהגיעו לארץ לחילופי תלמידות לקיבוץ הרדוף, והן קראו את הפואמה בגרמנית.... בקול. אחר כך הן שיתפו אותנו בתחושותיהן ובהרגשתן נוכח הפואמה והביקור בישראל.
חייבת לציין שזה היה מרגש באופן יוצא מן הכלל.
Comments