תגידו מה שתגידו, זום זה לא זה!! המעבר שנכפה עלינו אתמול להוראה המקוונת עשה בנו שמות. אולי היתה זו ההודעה המאוחרת שקיבלנו ואולי הרתיעה העמוקה שהתפתחה אצל התלמידים מהלמידה בזום, אבל בכל מקרה ניסינו וניסינו אתמול ולא ממש הצלחנו. נעשה כל מאמץ על מנת לחזור לקמפוס אונ' ת"א בשבוע הבא :
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
היה בלגן שלם תלמידי שז"ר היו צריכים להגיע לבי"ס ולהתחבר לזום בספריה, אבל הספריה הייתה תפוסה וגם הכיתות לא היו פנויות ורוב הזמן התבזבז על ניסיון למצוא חלל שקט. מה כן הספקנו? לקרוא את השיר של דליה רביקוביץ "גאווה", אבל בלי השם והשורה האחרונה. הניסיונות למצוא שורה אחרונה העלו אפשרויות דומות ממש למקור.
רעות אמרה שהמילה הראשונה של השיר - אפילו ("אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך...") אותתה לה שמדובר בהשוואה לאנשים, ולאנשים חזקים שאפילו להם קורים דברים שפוגעים בהם ושוברים אותם. ג'ניפר ולינוי עמדו על המקומות שבהם ישנה האנשה של הסלעים. דיברנו על מצבים רגשיים כמו בשיר, דיברנו על סוג הגאווה הזה, המנוגד כל כך לגאוותו של קובאליוב אצל גוגול, שבעוד קובאליוב יהיר ומזלזל במי שבמעמד נמוך ממנו, הרי שבשיר הגאווה היא ניסיון להעמיד פנים ש"הכל בסדר", שלא קרה כלום אפילו שכל כך הרבה קרה. דיברנו על דברים קטנים ואגביים שיכולים לטלטל אותנו, דיברנו על תמונה של חוץ שמשקפת מצב פנימי וגם יצאנו לכתוב תמונה כזאת. עלו רעידות אדמה וסערה קשה בים, וגם מחשבה על הכאוס של היום הזה שיכול לשקף גם הוא מצב רגשי.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
קשה לחזור לזום. לא מעט תלמידים חסרו לנו. ואלה שהגיעו נחלקו לשניים: שלושה ארבעה פעילים ופעילות, והיתר שותקות ושותקים מאחורי ריבוע שחור קטן. מה מלמדים?
סיפרתי סיפור פילוסופי שאמור להמחיש את התפיסה הדטרמיניסטית וניסיתי לעורר דיון. היה דיון, אבל חלק גדול מהמשתתפים בכיתה, שתקו בזום.
חבל היה. נתתי משימה. משימה שאמורה להלהיב ולשמח ולעודד חשיבה יצירתית, אבל היה מינורי מדי. בסוף בסוף ניסיתי להתחיל לקרא טקסט של אפיקורוס, אבל עצרתי.
היה לי עגום מדי וקשה להמשיך.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
שבנו עם זנב מקופל בין הרגליים אל הזום. כדי לא להתייאש יותר מדי מהחזרה המדכדכת הזו (ובואו נקווה שגם זמנית) כל אחת חלקה באמצעות פונקציית ״שיתוף מסך״ הזכורה לכולנו לטובה סרטון אחד שעניין אותה השבוע.
לא במפתיע, רוב הסרטונים הגיעו מהטיקטוק, והסתבר שמה שבעיקר מעניין את התלמידות כרגע - אלו הפוגות קומיות קלילות. נהננו יחד מהסרטונים המצחיקים שהן שיתפו, לא נגלה כמה זמן ביום הן מבלות בטיקטוק (רק נאמר, זה נמדד בשעות..), וניצלנו את התרוממות הרוח כדי לשוב לקריאה בדקארט. אז מה חסר לדקארט, אחרי שהשלים באופן לוגי את המהלך הספקני שלו? הרגלים טובים, כמובן, כמו לכולנו. ההרגל הרע שלו משיב אותו שוב ושוב למחשבות שהוא כבר יודע שאל לו להחזיק בהן - אבל מה לעשות, זה חזק ממנו. לכן, למדנו, צריך להפעיל משקולת חזקה מאוד - כוח נגדי עצום - כדי לשנות את הרגלי המחשבה.
התלמידות חלקו בהרגלים הרעים שלהן, ובכל הדרכים שבהן הן ניסו להיפטר מהם (ספוילר - בד״כ מה שעזר זה שעבר זמן והם הפסיקו מעצמם..), וסוףסוף העריכו קצת את המתודות של דקארט. כנראה שכל מה שהיה צריך זה לסיים עם הרציונליות ה״מעיקה״ הזו ולקבל קצת ריאל-פוליטיק אה-לה עזרה עצמית. בסוף השיעור הראשון עשינו חזרה קצרה על המהלך של דקארט, ובתחילת השיעור השני חילקתי מטלה מסכמת להיגיון הראשון.
במהלך העבודה לכל אחת הייתה פגישה קבועה איתי, כך שהיא יכלה לשאול שאלות על המשימה, על הפערים שעוד נותרו לה ביחס למהלך של דקארט, על מה שעוד לא לגמרי מובן. סיימנו בתקווה גדולה להיפגש בשבוע הבא פנים אל פנים, ולהגיע ל״קוגיטו״ המיוחל.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
לצער כולנו נכפה עלינו מפגש זומי ומרוחק. ניסינו לעשות את המיטב ולהמשיך במרתון החזרה לבגרות שלנו, אבל כצפוי - אנרגיות מרובות מדי הושקעו במרדף אחרי תלמידים שלא הופיעו, או דעכו להם לאורך המפגש.
הקבוצה הקטנה והמסורה שכן הייתה פעילה היא גם, מטבע הדברים, זו שפחות צריכה את החזרה. השיחה על ג'ון לוק והביקורת שלו כנגד הרציונליזם הייתה חכמה ונעימה, אבל נאלץ עוד לקיים אותה פעם נוספת, פנים אל פנים.
תחת לחץ הבגרות המתקרבת, אני באמת מקווה ששגרת הזום לא תימשך. כך או כך, תמיד טוב לפגוש את הקבוצה מלאת האהבה הזו. נמצא ביחד את הדרך לצלוח את התקופה הקרובה בדרך הטובה ביותר שנוכל.
Comments