שבוע שישי בבית החינוך באונ' ת"א. מי שיצטרף אלינו לשעה קלה, לא יתחרט 😊 :
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
את השיעור פתחה ליהי, עם הסיפור "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות" של גבריאל גרסיה מרקס. היא הציגה בפנינו את הדמויות והעלילה, ואח"כ הקריאה את הסיפור הקצר וניהלה דיון שנגע בשאלות של היחס ללא מוכר ולא מובן שיכול להוביל לאלימות והתעללות ובאופנים שבהם החריגות מעוררת עניין וכשנגמר העניין תופסת את מקומו אדישות לגורל "האחר". דיברנו גם על עיצוב הזמן בסיפור ועל המקומות שבהם הפנטזיה פוגשת את המציאות.
אח"כ חזרנו לאודיסאה, להשוואה בין הסרט "אחי, איפה אתה?" לבין "אודיסאה" והמיתולוגיה היוונית.
דיברנו על הדמיון והשוני בין הדמויות של יוליסס ופני בסרט ואודיסאוס ופנלופה אצל הומרוס, על הפתיחה של הסרט והספר בפנייה למוזה, על הנביא העיוור שחוזה את העתיד בשתי היצירות, על ההיפוך בסרט בעניין הנאמנות, על הסירנות,
היחס של אודיסאוס/יוליסס לחברים שלו, תחבולת הסוס הטרויאני, וגם על האמירה ביחס לאופן שבו מתנהל העולם (בסרט המושל יודע לנצל את ההזדמנות שנוצרה במפתיע להבטחת המשך כהונתו, במיתולוגיה - מלחמת טרויה פרצה
בגלל תחרות היופי של האלות והבחירה של פאריס ובסיומה מנלאוס והלנה חוזרים הביתה והכול בסדר).
דיברנו גם על השימוש העכשווי במיתוס, וקראנו ביחד את "אודיסס" של חיים גורי המתרחש על רקע האודיסאה ומתאר איש ששב משדה הקרב לסביבה ששוב לא מכירה אותו, שמדברים בה יוונית אחרת.
אחרי ההפסקה התחלקנו לקבוצות עפ"י הדמויות וכל קבוצה כתבה תקציר של הפרק מנקודת המבט של הדמות שלה. מנקודת המבט של פנלופה נכתבו קטעים קומיים (אצל אלעד, לירון, ליהי, לינוי וג'ניפר הודגשה למשל השינה העמוקה
שלה לראשונה זה 20 שנה, "המשרתת הזקנה מעירה אותי, לחוצה, ואומרת שבעלי ה'מת' הגיע... היא אומרת שהטיפש הזה רצח את כל 108 המחזרים. פחחח... כאילו שהוא מסוגל. אחרי הדו שיח הכי מביך שהיה לי בחיים, אחרי הלילה
היחידי שישנתי בו טוב בלי דקסמול"). לירז, רעות והדר כתבו על טלמכוס, הן הציגו אותו כבחור רגיש ומודע לעצמו, שמתמודד עם אב שפגש לראשונה בחייו אחרי שנים רבות של חיים בין המחזרים שהשתלטו על הבית וחיים עם אם
שלא התגברה על עזיבתו של האב. הן תיארו את ההתרגשות שלו מהאיחוד עם האב ומהעזרה שלו בהרג המחזרים, ואת הציפייה שלו למפגש בין אמו לאביו: "ציפיתי שאמי תגיד משהו לאבי שבינתיים עיניו היו מושפלות מטה.
אבל נראה שאמא לא זיהתה אותו. הוא היה לבוש כולו בסמרטוטים ומוזנח..." וגם את הבהלה שלו מהאופן שבו דיבר אליה: "אני לא יודע מה הרגשתי כשהיא לא זיהתה אותו. מעוצבן? מתוסכל? עצוב? היא באמת כל כך קרה וחסרת לב
שהיא לא מזהה את האיש שהיא אוהבת? אז צעקתי עליה, התפרצתי... צעקתי. צעקתי על אמי". הקטע הזה פתח שוב ויכוח על היחסים בין אודיסאוס, טלמכוס ופנלופה.
הפנלופות בכיתה יצאו להגנת פנלופה (בתגובה לטענה שפנלופה הזניחה את טלמכוס כל השנים, ליאור אמרה שהאריגה שלה והבכי מסמלות את הדיכאון שהיא הייתה שרויה בו כל השנים), הטלמכוסים התעקשו על נקודת המבט שלו...
אף אחד לא רצה להיות אודיסאוס (ורעות הכריזה שבסרט הוא לא פחות מעצבן מאשר באודיסאה).
בכיתה יב' של רנה ורבין
פתחתי בקריאה של פוסט שכתבתי על מערכת החינוך, על הקושי של מורה אחת על שלושים וחמישה תלמידים שסובלים מקשיי קשב וריכוז, פוסט טראומה, חרדות ועוד ודימיתי את העבודה בכיתה המלאה למשמרת בחדר מיון כשאין מספיק כוח אדם. בעקבות הפוסט אחת התלמידות דיברה בגילוי לב על התרופות שהיא לוקחת (ריטלין, אטנט, קונצרטה) כבר כמה שנים, תופעות הלוואי, הבהלה למיון שהיתה לה השבוע בעקבות אי סדירות בקצב הלב.
גם תלמידות אחרות שיתפו בחוויות עם תרופות ועם סוגי טיפולים אחרים לבעיות קשב וריכוז. אחרי השיחה הזאת כולן הפגינו יכולות על, התרכזו בהקראת וניתוח שיר של אלזה לסקר שילר, פרדה, וענו כל אחת על שאלת בגרות על השיר, בכתב.
התלמידה ששיתפה בסיפור על הפרעות הקצב, שאכן מתקשה לרוב להתרכז בשיעורים, כתבה את התשובה הכי מדוייקת ומפורטת. כולן פרגנו לה וזה היה רגע חשוב.
אחרי שכולן קראו את התשובות היפות שלהן, קראנו עוד שיר של טד יוז, פירשתי, וענינו בעל פה על השאלה.
אחרי ההפסקה, המשכנו לקרוא בגבעת החול של עגנון. אם בפעם הקודמת המספר השווה את יעל לאומצה, הפעם היה לנו העונג להיתקל במנקה תימניה קטנה שלא עשתה את עבודתה כראוי.
אבל הניסיונות שלי לפחות להתסיס אותן נגד הפטריארכיה עלו בחרס - הסיפור ודרך הסיפר וחמדת ויעל כל כך משעממים אותן שהן מפהקות בפה פעור, צונחות ראשים על החוברת, מתקשות לפקוח עפעפיים.
הצעתי שנוותר על הסיפור הזה ובכל זאת הן מתעקשות ללמוד ולו פרק בשבוע ולא לוותר. פייטריות. הן לא יתנו לעגנון להביס אותן. נמשיך בשבוע הבא.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול בכיתה רציתי להמשיך ללמד את קאנט. את המאמר על הנאורות, אבל רוב התלמידים לא הגיעו עם טקסטים, ובנוסף הצטרפו אלינו שלוש תלמידות חדשות (כמה משמח).
החלטתי לדחות את ההמשך לשבוע הבא.
האם צדקתי בהחלטה שלי?
אני לא בטוח, כי התחליף היה לימוד מעשיר, כייפי וחכם, אבל לא מספיק מסודר ושיטתי, ואני מתחיל להרגיש שסדר ועבודה שיטתית על טקסטים היא מה שאנחנו זקוקים לו בשבועות הבאים.
ובכל זאת, מה עשינו?
למדנו רטוריקה, כלומר כשלים רטוריים.
דרך עיסוק מצחיק בשאלות כמו פניה להפחדה ואד הומינם, למדנו לחשוב על מורכבויות לשוניות.
מצאנו פוליטיקה בתחזית מזג האוויר וסיימנו בתחרות דיבייט מדליקה ששיאה היה שנתנאל, כוכב הדיבייט שלנו, התווכח מול עצמו.
הוא ישב על כיסא ונאם בחכמה נגד ניסויים בבעלי חיים (סליחה על הקלישאה) ומיד עבר לכיסא שממול והציג טיעוני נגד, וחוזר חלילה.
בחלק השני של השיעור ראינו חלקים מפרק של מראה שחורה ועסקנו במשך כ40 דקות בשאלות של "אני" ו"סובייקט" ו"סובסטנציה". ניסינו להבין מה זה הדבר הזה שנקרא "אני".
לא הצלחנו ☹
דיברנו על קונבנציות, על דמיון כקונבנציה ועוד ועוד.
בשבוע הבא, נתחיל ללמוד שורה שורה מילה מילה ופסקה פסקה, עד שייצא לנו עשן מהאזניים.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
בהמשך לשיחות שלנו מתחילת השנה על חלומות, ולקראת טיעון החלום המפורסם ב״הגיונות״ של דקארט, התחלנו את השיעור בשיחה, קריאה ותרגיל כתיבה שכולם קשורים לחלומות.
פתחנו בסבב שבו כל אחת שיתפה מחלומות השבוע החולף: שמענו איך עולם החלום יכול להפוך משהו מוזר למוכר, ומשהו מוכר למוזר; איך סוגיות שנותרו בלתי פתורות במציאות מוצאות את דרכן לחלום, עד כמה חלום יכול להיות מוחשי ולהתערבב במציאות, ולערער ממש את תחושת המציאות שלנו.
לאחר מכן קראנו יחד קטע קצר מתוך ״קולות האדמה״ של ג׳ואנג דזה, שתירגם מסינית יואל הופמן. בקטע שנקרא ״ג׳ואנג דזה? פרפר?״ מעלה ג׳ואנג דזה תהייה דומה מאוד לזו של דקארט ב״הגיונות״, רק 2000 שנה מוקדם יותר.
ניסינו לחשוב יחד מה מפריד חלום ממציאות, וכיצד אנחנו יודעות שאנחנו לא חולמות עכשיו, האם התהייה של ג׳ואנג דזה ושל דקארט היא רק תרגיל רטורי או הטלת ספק אמיתית? כדי להתחבר טוב יותר לעולם המתעתע שבין המציאות לחלום עשינו תרגיל קצר: כל אחת דמיינה שהשיעור הוא חלום, ושהיא מתעוררת עכשיו, והייתה צריכה לכתוב: היכן היא מתעוררת? מי היא? באיזה עולם היא חיה? האם היא יכולה לספר על החלום? לכתוב אותו?
ומה היא חושבת על החלום עכשיו כשהיא ב״מציאות״? התרגיל העלה בעיקר את סוגיית הבדידות שבחלימה – זו פעולה שרק את עדה לה וחווה אותה, ורק את יכולה לספר, או לא לספר, על תוכנה. יש בכך הרבה כוח אך גם קושי..
לאחר התרגיל חזרנו לקרוא ב״הגיונות״ של דקארט וראינו שדקארט מפריד את עצמו בחדות מהמשוגעים, אך מראה כיצד בחלום גם בני אדם שפויים חושבים בדיוק את אותן המחשבות ה״מופרעות״ ו״שונות״ של המשוגעים.
התלמידות לא אהבו את האופן שבו דקארט מפריד את עצמו מהשיגעון, וגם לא את התרגיל הרטורי שבו הוא חוזר בו מהטלת הספק המוחלטת רק כדי להטיל ספק שוב בתפיסת המציאות, באמצעות החלום.
ניסיתי לשכנע אותן שלרטוריקה שלו יש כוח, ושהוא שכנע לא מעט א.נשים לאורך השנים, הן סיכמו בכך שהוא מנסה לעשות להן ״היפנוזה״ והן לא ייכנעו. נחכה לראות אם הטיעונים בשבוע הבא יפרצו את ההתנגדות הזו..
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
בחלק הראשון של המפגש סיימנו את סבב השיחות האישיות בו התחלנו בשבוע שעבר. שוחחתי עם כל אחד מהתלמידים על הפרויקטים שהגישו, ביניהם הסיפור הנהדר שכתבה נוי, בו היא מגיעה ל"עולם האידיאות" האפלטוני וחוקרת את אופיין של האידיאות, ואת היחסים בין עולם מופשט ומושלם לעולמנו שלנו; או הסיפור של ניקול, המלווה בציורי הדמויות שאיירה בכישרון רב. בסיפור שלה, הגיבורה היא לא אחרת מבתו של השטן, הנשלחת לבית ספר בכדור הארץ, בו היא מתמודדות עם שאלות מוסריות ועם דרך החיים הראויה לה.
לאחר השיחות התכנסנו שוב בכיתה והמשכנו בחזרה לקראת בחינת הבגרות. הפעם שוחחנו על קאנט ותורת המוסר הדיאונטולוגית שלו. את עיקרי הדברים התלמידים זכרו היטב, ניצלנו את הזמן לקריאה חוזרת בפסקאות מרכזיות בטקסט והבנת המהלך הכולל, כמו גם לדיון משווה בין תורתו של קאנט לזו התועלנית מבית מיל. אנחנו הולכים ומתקדמים בסיכום החומרים באתיקה. בשבוע הבא נמשיך עם הובס והאתיקה החוזית, ואולי אולי נצליח להגיע אפילו לניטשה.
Comments