שבוע שביעי בבית החינוך באונ' ת"א. זה מה שהיה לנו אתמול:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי :
כבר השם "נעימה ששון כותבת שירים" עורר קצת מהומה. "למה כותבת שירים ולא 'משוררת', למה להנמיך אותה ככה?", וגם דרכה של עמליה כהנא כרמון כסופרת עוררה הרבה עניין. מצד אחד - כלת פרס ישראל ופרסים ספרותיים מרכזיים נוספים, ומצד שני הסירוב שלה להיות "נחמדה", לכתוב כמו ש"אמורים", שהותיר אותה בשולי המחנה. דיברנו על הדמיון בינה לבין וירג'יניה וולף בקווים ששתיהן שרטטו על הדרך להיות סופרת (ובשימוש בזרם התודעה), וקראנו קטע קצר מתוך אחת המסות של כהנא כרמון שבו היא מתארת שיחה עם עורך ספרות ששאל אותה "מדוע הפסקת לחבר לנו סיפורים נחמדים... ועברת לכתוב סיפורים שאני אישית אינני אוהב". אח"כ התחלנו לקרוא את הסיפור, קריאה צמודה. התעכבנו על המוטו שלו, קטע מתוך הספד שכתב ר' יהודה הנשיא לחברו אבן עזרא, ועל הציטוט ממסכת דרך ארץ המופיע כבר בפתיחה, ודיברנו על השפה העשירה והמרובדת שמאפיינת את כתיבתה (כמה מאיתנו מיהרו לבדוק בגוגל מה משמעותן של כל מיני מילים), על ההזרה של הלשון, וקראנו מספר קטעים ממאמרה של יעל רנן "לשמוע את רחש הגלים".
כבר מהשורות הראשונות היה ברור לכולם שנעימה מאוהבת לחלוטין במורה שלה יחזקאל עד כדי כך שכמה מאיתנו חשבו שהיא "סטוקרית" של ממש. אבל לאט לאט גילינו עוד פרטים עליה.
רעות אמרה, בעקבות השיחה של נעימה באוטובוס עם מר הבדלה, שאולי נעימה מבקשת לברוח מהמצב שלה בבית (אביה חולה והעסק שלו על סף מכירה) ורוצה לראות ביחזקאל את דמות האב שאולי חסרה לה. עוד עלו לדיון הריחוק של נעימה מחברותיה ללימודים, הניסיונות שלה לזכות במבט של יחזקאל ועולם הפנטזיה שהיא התמסרה אליו.
בהפסקה סיפרתי לעומר בן דוד, המורה לפילוסופיה שהוא גם מוזיקאי וג'אזיסט, שנעימה ששון השוותה את קולו של המורה יחזקאל לקולו של לואי ארמסטרונג ושכמעט אף אחד לא שמע עליו אצלנו, אז עומר מיד הציע להיכנס אלינו לכיתה, לספר עליו, על היווצרות הג'אז וגם להשמיע שיר עם האזנה מודרכת :) וזאת הייתה הופעת אורח מסעירה ונהדרת שלקחה אותנו היישר אל ניו אורלינס, בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, אל מקומות מפוקפקים שבהם השחורים יכלו להיות ולנגן. כולנו רצינו עוד!
בינתיים התמה של ההתאהבות הפנטזיונרית, של סיפור האהבה הבלתי אפשרי, תפסה את מרכז הבמה (ביחס עם סוגיות של מגדר ומרכז ושוליים בספרות ובכלל), אבל כבר התחילה פלישתה של התמה המרכזית באמת - סיפור החניכה הספרותית של נעימה ששון - דרך השפה ויכולות הביטוי של נעימה ששון, דרך השיר שפרסמה בעיתון ביה"ס ומצבה הנפשי (כולם הסכימו שאם זה מצבה וזאת יכולת הביטוי שלה, אז אין ספק שלשירים שלה יש אופי וידויי-חושפני), וגם דרך משפט שאלעד אמר, שתהה על נקודות של דמיון ביחס לעגנון והשימוש שלו בשפה. סיימנו עם תרגיל כתיבה (שלקחתי ממורן פרי, שלפני כשנתיים עשתה אותו לתלמידות שלה בב"ג) וביקשתי שיכתבו שיר שנמצא במחברת השירים הלא גלויה בפנינו של נעימה ששון, תוך שימוש במילותיה שלה בלבד (ושוב עלה הסירוב לצאת להסעה, כי רצו להמשיך לכתוב, ואז להקריא). בשבוע הבא נשלים את קריאת הסיפור, וגם נראה במה הוא מקביל ל"בדמי ימיה", איפה תרצה ונעימה ששון נפגשות.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת (פילוסופיה וספרות) של יעל איזנברג ועומר בן דוד
בתחילת המפגש המשכנו לקרוא בפרק ב' ב'פוליטיאה' של אפלטון. הפעם עסקנו בשני רעיונות מרכזיים: האחד, העולה כמעט בדרך אגב, בו מציעים המשוחחים להגדיר את הצדק כ'עצם ההזדקקות של אדם בחברו'. חשבנו מעט על אפשרות זו להבנת הצדק, והמשכנו בבניית האוטופיה האפלטונית.
בנקודת מפנה בטקסט, דנים המשוחחים בתוספות למדינתם שהינם בגדר מותרות ולא הכרח: תכשיטים ומעשי אמנות, ריהוט מפואר, מיני מזונות ותפנוקים...בשלב זה, בכדי לעורר מעט את הדיון ולשלב גם מבין התלמידות השקטות יותר, יצאנו לתרגיל כתיבה. ביקשנו מכל אחת להכין רשימת מאפיינים של המדינה המודרנית, שהיה עדיף לנו בלעדיהם; עלו רעיונות שונים ומעניינים: מכוניות, צופרים של מכוניות, גזענות (אם כי התקשנו להבין מה בדיוק יש להוציא מהמדינה, כדי להימנע מזו), חלוקה מעמדית... לאחר התרגיל שבנו לקריאת פסקה נוספת בטקסט, בה קובע סוקרטס כי צורך זה, במה שמעבר להכרחי, הוא עצמו המקור לרעות החולות במדינה: עוני ומלחמה.
לאחר ההפסקה עיקר הדיון נסוב סביב מושג ה'אירוניה'. דיברנו על שורשיו ההיסטוריים של המושג, ועל הופעותיו המוקדמות בטרגדיה היוונית; העלנו דוגמאות שונות לשימוש באירוניה בדיבור היום-יומי, והבדלנו בינה ובין האירוניה הספרותית; וניסינו גם להבדיל, עד כמה שניתן, בין האירוניה למבעים דומים, כמו ציניות וסרקזם.
לאחר מכן צפינו ביחד בקטע מתוך הסדרה 'המדריך לחיים בניו יורק', העוסק בבעיית החנייה האופיינית לעיר, ועושה שימוש בביטויים אירוניים שונים כדי להמחישה. כך, למשל, הסדרה כולה מלווה בפער בין הטקסט של הקריין לבין הדימויים הוויזואליים, שלעתים ממש סותרים זה את זה. לאחר הצפייה בפרק קראנו את השיר 'חתול בדירה ריקה' של שימבורסקה, ומצאנו בו ביטויים אירוניים נוספים.
לאורך הדיון, חזרנו ושאלנו על מקומה של האירוניה בדיאלוג האפלטוני, וניסינו להבין כיצד היא משמשת את סוקרטס כאמצעי רטורי.
סיימנו בתרגיל לבית, בו ביקשנו מכל תלמיד לבחור בתמונה אחת מגלריית התמונות שלו בטלפון, ולהעניק לתמונה כותרת שתיצור אפקט אירוני. אם לשפוט על-פי הדוגמאות שזורמות אלינו לטלפונים, הולך להיות משעשע ואירוני למדי, בתחילת המפגש הבא.
בכיתה יא של אושי שהם קראוס
מה עושים כשחצי כיתה לא מגיעה? איך אפשר להתקדם בחומר? האם להתקדם בחומר?
שאלה שאני צריך לענות עליה בשניות כשאני עומד מול הכיתה.
החלטה ראשונה: ללמד! מי שלא הגיע, יפסיד
אבל רגע, הרי האחריות על ההבנה של התלמידים את החומר, היא שלי...
בקיצור...אנחנו רואים פרק מתוך מראה שחורה ומנהלים דיון מעניין על משמעותם של זיכרונות? על משמעותו של ידע בחיים שלנו. אנחנו שואלים מה טוב יותר: ידיעת האמת או חיים שלווים.
הדעות חלוקות, ואני שם לב ומסב את תשומת לב התלמידים לכך שאנחנו עדיין באזור של האפיסטמולוגיה.
אחרי ההפסקה, אני מוצא פתרון.
אנחנו עוברים על החומר של דקארט שכבר למדנו ומדברים עליו שוב ומדגימים שוב.
התחושה טובה, חלק מהתלמידים והתלמידות זוכרים ויודעים מה הולך לקרות ומה צפוי בחומר.
ואני מושך את השיחה, לאט לאט, לתרגיל חשיבה:
נניח, אני מציג, שאנחנו מצויים במבוכה ידיעתית כמו דקארט, איזה שיטות סדר אנחנו יכולים לייצר.
הצעות מעניינות יש שתיים:
לייצר טבלה – אנחנו פוסלים, כי אין כאן מענה
לייצר ראיה מכל מיני פרספקטיבות ולמצוא את נקודת החיתוך בניהן.
אני מרוצה. משהו שלא חשבתי עליו.
מסיימים בתרגיל הקשור לביקור במוזיאון בשבוע הקודם, ובשבוע הבא, חיה מגיעה אלינו ותעזור לנו לפתח את הטקסטים שהוגשו ולקדם אותם.
Комментарии