שבוע 18 בבית החינוך באונ' ת"א. מחזיקים בשיניים:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של רנה ורבין:
הקדשנו את כל השיעור לקריאת שירים וניתוחם. פתחנו בעטור מצחך זהב שחור, של אברהם חלפי. סיפרתי להן על חלפי השחקן, ששיחק בקאמרי עם אמא שלי וגם כתב לה שיר בספונטניות (אצרף תמונה בהמשך) ועל דמותו בבוהמה התל אביבית.
עברנו לשיר של יהודה עמיחי, איך זה להיות אישה, וסיפרתי להן על דמותו בבוהמה הירושלמית. ולאחר מכן המשכנו בקריאת שמונה שירים מתורגמים מתוך שאלון הבגרות של 2019, וכל אחת ענתה על שאלת בגרות לגבי אחד השירים בעל פה, ואז דנו בשיר כולן יחד. אחרי המאמץ המרוכז הזה לא נשאר כוח להתחיל לקרוא יצירה חדשה, אז סיימנו בחצי שעה של שיחה על סדרות טלוויזיה, כל אחת המליצה לאחרות מה לראות (הופתעתי שאף אחת מהן לא שמעה על הסדרה 'בנות' – עד שראיתי שהעונה הראשונה יצאה לפני עשור, אללי). סיימנו בתקווה להיפגש פיזית בשבוע הבא.
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
היינו במתכונת מצומצמת אז במקום לסיים את "האף" עשינו סדנת כתיבה ברוח גוגול. המשכנו את תרגיל הכתיבה משבוע שעבר, של הבוקר שבו התעוררתי וגיליתי שנעלם לי איבר שבלעדיו אני לא אני (כולל מפגש ודיאלוג עם האיבר).
הפעם מיקמנו את ההתרחשות בעיר בת ים, שבהמשך לסנט פטרבורג של גוגול שעליה נאמר ש"השד עצמו מדליק את הפנסים כדי להאיר הכול באור האשליות", ההנחיה הייתה ליצור תיאור ריאליסטי של העיר שמשולבים בו אלמנטים פנטסטיים וגם תובנה על טבע האדם והחברה. נכתבו טקסטים יפים שמשלבים מפגשים באתרים שונים בעיר עם דמויות אהובות שכבר לא בחיים (כלב, סבא...), בשילוב תובנות על כך שלאנשים יותר מדי חשוב מה אומרים עליהם, או שהנטייה האנושית היא להפסיק להעריך דברים קרובים ויומיומיים.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
אנחנו שבוע לפני המתכונת. למזלנו, עדיין מצליחים להיפגש פנים אל פנים, בתרבוטק בבת ים. המפגש כולו הוקדש למעבר על מושגים ושאלות לקראת הבחינה בשבוע הבא. בשלב הראשון ישבנו ביחד, עברנו על מבנה הבחינה ושוחחנו על אופן בניית התשובה. לאחר מכן, התפצלנו לקבוצות קטנות. כל קבוצה פתרה שאלות מתוך דפי ההכנה, ואני וטליה הסתובבנו ביניהם ועזרנו. הרבה מתח לקראת הבחינה! היה כיף לראות את כולם עובדים במסירות וברצינות.
עכשיו נותר רק לאחל בהצלחה.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי
השבוע שמחנו להיפגש שוב, וירטואלית, אחרי מבחנים ומחלות, ולמרות הנוכחות החלקית (עוד ועוד נדבקות בקורונה..) הצלחנו להשיב קצת משמחת המפגש. התחלנו בשיחה חופשית, דיברנו על השבועות שעברו, על אלו שחולות ועל אלו שהחלימו, על המבחנים והבידודים. אח״כ ברחנו לאסקפיזם קצר - כל אחת לקחה את הכיתה למקום שבו הייתה רוצה להיות, דרך תמונות, סיפורים, ופחות או יותר כל מה שהאינטרנט יכול להציע בשיתוף מסך.
דילגנו בין היער השחור בגרמניה, מוזיאון הלובר בפריז, וירושלים המושלגת. אחרי מידת האסקפיזם ההכרחית הזו, שנתנה לנו קצת אוויר, חזרנו לדקארט. חזרנו היא מילה מתאימה כאן כי באמת היה צורך בחזרה - מאחר שהתבטלו לנו שני שיעורים. כדי שהחזרה גם היא תהיה באווירה כיפית (כמה כובד הן עוד יכולות לשאת, עם התקופה הזו..), עשינו חידון! אבל, באמצע החידון האינטרנט שלי סרב לשתף פעולה, אי אפשר היה לשמוע או לראות אותי.
התלמידות תפסו פיקוד, אני תקשרתי איתן בצ׳אט - שלחתי שאלות, עניתי לשאלות שלהן, גיליתי את התשובה הנכונה, והן - ניהלו את הכל עם מיקרופונים ומצלמות. התפקידים התהפכו, וזה אומנם היה מרענן, אבל בסיום החידון הן הודו שזה היה מאוד קשה ומעייף לנהל את השיעור כאשר יש ישות שלא פותחת מצלמה או מיקרופון.. אולי יוסקו מכך מסקנות לשיעורי הזום הבאים, שבהם בתקווה אהיה עם מצלמה ומיקרופון, ולא היחידה.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול היה למורה קצת קשה. אולי הרצף של הזומים, חוסר היכולת להיות בקשר עין ממשי עם התלמידים, קצת מעייפים, ואולי מעט מייאשים. בסך הכל הכיתה קיימת, היא מתמודדת עם הזומים בצורה טובה.
היא לא מתפוררת, המשמעת העצמית, הרצון וההשקעה נשארים, וגם תחושות החברות והקשר הטוב שלנו. התלמידים מתעוררים במיוחד לשיעור, אבל נשארים במיטות מכוסים.
איך אני יודע? יודע.
הם משתתפים בשיעור בערנות רבה, אבל אני מלמד חלונות שחורים.
אז מה עשינו?
דיברנו על אווה אילוז והאוטופיה הרומנטית במשך שעה בערך. זה לא שיעור של "חומר" או "חומר לבגרות", אבל אני מחפש נושאים שידברו יותר בפורמט הזה, המצומצם מעט.
אחרי הפסקה של חצי שעה, התלמידים קיבלו שאלת בגרות על אפיקורוס.
כלומר, שאלה שבהחלט תוכל להינתן בעוד שנתיים וחצי.
החומר פתוח, עובדים בקבוצות כדי לחשוב ביחד ומגישים.
נכונות: יש.
השקעה: (אצל רובם) יש
קושי לקרא את הטקסט: (יש)
וקושי להעביר ניסוח של התשובה: (יש גם יש).
במילים אחרות, יש לנו עוד מה לעשות.
Comments