במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי:
השביתה בתיכונים החזירה אותנו לזום, אבל יצאנו לדרך כמתוכנן - עם חידון ארספואטי קבוצתי לקראת הבגרות המתקרבת. הרעיון היה שהנקודות יצטברו לקבוצה כולה, שזה אומר שבחלק מהשאלות הם היו צריכים להגיע להסכמה משותפת על התשובה או התשובות הנכונות (למשל, מהי הזרה, מהי ארספואטיקה, אילו מהיצירות הן גותיות, באילו מהן האובססיה לאמנות הביאה למותם של אנשים, מהו "הסוד ההופך חלש לגיבור", ועוד) ובחלק מהשאלות הם היו צריכים להחליט לחלק ביניהם את היצירות (למשל, מה מיוחד בפתיחה ובסיום, להביא דוגמאות להזרה ולהסביר מה תפקידה ביצירה, למקורות השראה של אמנים...), ולאחר החידון, תרגיל כתיבה אישי, כל אחד בחר היבט ארספואטי וכתב חיבור קצר על ביטויו בשתי יצירות שבחר.
בחלק של החידון התעוררו לא מעט ויכוחים וניסיונות שכנוע שכללו חזרה לטקסטים עצמם או עם דוגמאות מהחיים, עלו גם זיכרונות מהשיעורים, וגם כמה ספויילרים מ"תמונתו של דוריאן גריי" לאלו מאיתנו שעדיין לא סיימו לקרוא... לקראת הסוף כבר די התעייפנו, מי שרצו פרשו לטובת כתיבת החיבור, ומי שהעדיפו לכתוב מאוחר יותר - המשכנו בחשיפה ההדרגתית שלנו לדוד אבידן (שהתחילה בשבוע שעבר עם כמה ציטוטים שלו, כמו: "הספרות היא שדה קרב", "משורר - מינימום כסף, מקסימום אגו", והמשיכה קצת במהלך היום עם שירים שכתב והולחנו - "מלחמה אבודה" ששר ארז לב ארי ו"מנת קרב" ששרה חוה אלברשטין, ששלחתי בווטסאפ כחידה, למצוא את הקשר ביניהם ואלינו). דיברנו קצת על מיקומו המרכזי של אבידן במהפכה שעברה השירה העברית בסוף שנות החמישים, והסתכלנו על היקף הכתיבה והפרסום שלו דרך ספריו והשמות שבחר להם (התייחסנו לחיבורי מילים שנראים משונים, כמו ברזים ערופי שפתיים, הפסיכיאטר האלקטרוני שלי, שירים שימושיים...), הסתכלנו גם על כמה שירים שלו (כלומר ניסינו לקרוא אותם אבל זאת הייתה הצלחה מאוד חלקית כי חלק מהמילים היו כתובות בכתב ראי, משמאל לימין, אותיות היו משוכפלות, מילים התחברו, ירדו באלכסונים והיו המון סימנים שלא ראינו לפני כן בשירה. "מה זה?", "זה לא נראה כמו שיר", "זאת התעללות בשפה"... התרשמנו מהמבנה הצורני, דיברנו על הפניית תשומת הלב למילים עצמן, לייצוג הוויזואלי שלהן, של השיר כולו, לינוי הסבה את תשומת הלב למילים שונות שמורכבות מאותן האותיות בדיוק... עלתה תחושה של מפגש עם אופן פעולה אחר של השפה). לסיום ראינו את "ייפוי כוח" של אבידן בגרסת שיר סיום העונה ה-3 של "היהודים באים".
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר עליזה אברהם:
פעם ראשונה בחיי שאני מעבירה שיעור בזום. פעם ראשונה בחיי שאני מעבירה שיעור על קאנט. מנסה לצלוח את המשימות בעודי מדברת אל ריבועים שחורים שמייצגים את תלמידותיי שמתעקשות להאזין מבלי לפתוח מצלמות ומסכימות לפתוח מיקרופונים רק לשם דיבור. חוויה מוזרה ומאתגרת. במיוחד בהתחלה. אחרי כרבע שעה של ניסיונות תקשורת/שכנועים אודות האופן בו תתקיים התקשורת, אני מתחילה לדבר על קאנט. או נכון יותר, על האופן בו מקינטאייר תיאר את קאנט. עוצרת לוודא שהן הבינו. תהליך שאורך הרבה יותר זמן מהרגיל אבל לבסוף אחת התלמידות מסכמת יפה: "קאנט קלע למה שכולנו מרגישים לגבי המוסר".
אח"כ אנו עוברות למשפט הפתיחה ב'הנחת היסוד למטפיסיקה של המידות' ולהמשכו. משתדלת לאפשר להן להקריא יותר מהרגיל. מציגה את הדגש של קאנט על הרצון הטוב. עלמה מצטרפת ומתמצתת יפה: 'העיקר הכוונה'. אחרי שאני מצביעה על הניגוד בין התכליתיות של אריסטו לדגש של קאנט על חשיבות הכוונות, מתפתח דיון עם אחת התלמידות שטוענת שלא נכון להגדיר זאת כניגוד. יותר נכון לדבר על גישות שהן שונות במה שהן בוחרות לשים עליו את הדגש. אחרי החלפת טיעונים די ארוכה בינינו אני נוטה לבסוף להשתכנע שלא חייבים לראות את התורות כמנוגדות.
חוזרות לספר כדי להתחיל להבין את מהות הרצון הטוב דרך ההבחנה בין פעולות מתוך חובה לפעולות בהתאם לחובה. יוצאות להפסקה. אחרי ההפסקה התעסקות נוספת עם בעיות שקשורות לזום ואז אני מנסה להסביר את ההבדל בין פעולות מתוך חובה לפעולות בהתאם לחובה תוך הפניה לדוגמת החנווני, לדוגמת גמילות החסדים ולדוגמא שאחת התלמידות סיפקה לפני ההפסקה: הליכה לביה"ס. בדוגמת גמילות החסדים אחת התלמידות מבקרת את קאנט על כך שהוא מסרב לשפוט את ה'נשמות הטובות' כבעלות ערך מוסרי רק מכיוון שהן לא פעלו מתוך חובה. מכאן אני מקשרת את הביקורת שלה לשיר של שילר שמבקר את קאנט, ולתגובת קאנט, אך למרות ניסיונות הפישוט החוזרים ונשנים שלי אני מצטערת לגלות שרק תלמידה אחת הבינה והאחרות מתקשות להבין. אחרי שחזרתי כמה וכמה פעמים על ההסבר באופנים שונים, נראה שבסופו של דבר גם השאר הבינו. אבל השיעור הסתיים וטרם הגענו לצווים של קאנט חרף תוכנית הלו"ז המתקתק עד הבגרות שהכתיבה לי להתחיל ולסיים היום את קאנט. נקווה שבשיעור הבא יהיה מפגש פרונטלי שיאפשר לי לגשר על הפערים...
בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
אתמול קרה לנו נס וקיימנו מפגש פנים מול פנים! למרות השביתה בבתי הספר, שבגללה בוטלו ההסעות, רוב התלמידים והתלמידות בחרו לצאת מהבתים ולהגיע באופן עצמאי לאוניברסיטה. מספר תלמידים נותרו בבית והתחברו לשיעור דרך הזום. אני ועומר התמלאנו גאווה ושמחה גדולה שיכולנו לקיים את המפגש.
המשכנו בקריאת "המשתה", והפעם קראנו את נאום אגתון. לשמחתנו, תיאוריו היפים (ואף מיופייפים) את אל האהבה כיפה ביותר, הצעיר ביותר, הרך, הגמיש והעדין ביותר באלים, עוררו בתלמידים חשד בריא עוד לפני שסוקרטס התחיל להרוס את החגיגה. ניסינו לרדת לשורש החשדנות הזאת, ותוך כדי שיחה תלמידתנו אלכס הגדירה באופן מרשים את הכשל שסוקרטס עתיד לעמוד עליו בתפיסתו של אגתון – שהוא מתאר את ארוס בדמות האהוב האולטימטיבי, מי שאליו משתוקקים, ולא בדמות האוהב, המשתוקק.
לצד ההתרגשות מהביקורת החדה של אלכס, התפעלנו גם מאדל שהבחינה במשהו שקל לפספס בנוגע לנאום אגתון, בפרט אם ממהרים להגיע לביקורת של סוקרטס עליו: שמדובר בנאום מאוד מאוד יפה. היפה ביותר עד כה. היופי הוא הערך המרכזי שעומד לנגד עיניו של אגתון, וזה מתבטא גם באופן שבו הוא מתאר את היופי שבתופעת האהבה, את היופי שהיא מרבה בעולם, וגם בבניית הנאום עצמו כנאום יפה, מוזיקלי, פואטי, מרומם נפש.
המשכנו לקרוא וראינו שעל כך בדיוק הביקורת של סוקרטס: שאגתון אומר דברים נורא יפים, אבל לא אמיתיים.
אחרי ההפסקה נתנו לתלמידים ללמוד בחברותות את הפרק "סוקרטס חוקר את אגתון" ולתמצת את מהלך הטיעון של סוקרטס. כשחזרו מהעבודה העצמאית קראנו יחד את הטקסט ועברנו בצורה שיטתית על המהלך. שאבנו מהקריאה הזאת הנאה כפולה – פילוסופית (המעבר לדיון שיטתי, חכם ומאתגר שמתבסס על הגיון) וספרותית (החלקלקות המענגת שבה סוקרטס מנסח את טיעוניו האירוניים, והבילבול ההולך וגובר בתשובותיו של אגתון, שבאמת אי אפשר שלא לרחם עליו, אבל באופן בלתי-נמנע גם להתמוגג מהכנעתו).
Comentários