שבוע חמישי בבית החינוך באונ' ת"א. מי שיצטרף אלינו לשעה קלה, לא יתחרט 😊 :
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
את השיעור פתחה ג'ניפר, עם פרזנטציה מקסימה על יצורים מהמיתולוגיה היפנית. מסתבר שיש רוחות לכל דבר, גם לשירותים ולמטריות. היא סיפרה לנו על יצורים דמויי עורב (שאנגו), על שועלים שליחי אלים (קיסטונה), על שדים ענקיים בכל מיני צבעים (אווי), על אוכלי חלומות (באקו) וגם על בנות הים היפניות (ינגיו), שבניגוד לסירנות הן בכלל לא יודעות לשיר.
אח"כ עשינו חידון אודיסאה קצר בחלוקה עפ"י הקבוצות שלנו (פנלופות, אוריקלאות, אודיסאוסים וטלמכוסים. בקבוצת אוריקאלה נשמעה מחאה על זה שלא שמעתי שהם ענו ראשונים על אחת השאלות ועלתה התהייה אם זה בגלל שהם זקנים או משרתים).
רוב השיעור הוקדש לצפייה בסרט "אחי, איפה אתה" של האחים כהן. המשימה לצפייה הייתה לאתר שבעה דברים שדומים לסיפור האודיסאה ושבעה דברים שמסמנים שינוי מהמקור, ובמהלך הצפייה כבר הועלו כמה אפשרויות שנרחיב עליהן בשבוע הבא, וכמו באודיסאה כך גם בסרט, אודיסאוס הוא דמות ממש לא אהובה על הקבוצה שלנו...
בכיתה יב' של רנה ורבין
פתחנו את השיעור במעבר על שאלות בגרות. כל אחת בחרה שנה והקריאה שאלה וענתה עליה בעל פה, וכולנו הרחבנו אם היה לנו מה להוסיף. אחרי שעה קלה כזאת, שהחזירה את כולן לפוקוס ותחושת נחישות, קראנו את השיר של יונה וולך על העברית הסקסמניאקית. סיפרתי להן על דמותה של יונה וצפינו בכמה קטעים שלה ביוטיוב. דיברנו על מרב מיכאלי ועל השפעת השפה על תפיסת העולם היסודית, ובעקבות וולך, על המילים הנגזרות מ'גבר' ו'זכר' (גבורה, זיכרון, התבגרות, התגברות) לעומת המילים הנגזרות מ'נקבה' (ניקוב, נוקבת).
אחרי ההפסקה התחלנו לקרוא בנובלה של שי עגנון, גבעת החול. השפה מאד קשה להן, וגם התוכן. רגע העניין (הקוריוזי) היחיד הגיע כשחמדת קורא ליעל, שלא בפניה, אומצת בקר. הסברתי שמדובר בסטייק, ודיברנו על אייל גולן ועל השוואת האישה לאנטריקוט. המשך הסיפור הוביל להירדמות רבתי, אז שחררתי את כולנו קצת לפני הזמן ונמשיך בכוחות מחודשים בשבוע הבא.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול התחלנו סופסוף להתמודד עם טקסטים פילוסופיים. בחרנו בתשובה של עמנואל קאנט לשאלה "נאורות מהי?", ובמשך שעה וחצי עסקנו בארבע השורות הראשונות של המאמר.
לתלמידים זו הייתה חוויה חדשה.
"שעה וחצי ולא סיימנו אפילו את הפיסקה?".
אבל הזמן לא השוקע בפיצוח מושגים לא מובנים בטקסט, אלא בהרחבת הדיון.
ואני חייב לכתוב שהייתי מרוצה. ממש מרותה.
אני שמח כשעולים רעיונות שלא חשבתי עליהם בעצמי מעולם, וזה אפיין את הכיתה אתמול.
קאנט מגדיר נאורות כבגרות וכיכולת להשתמש בחשיבה באופן עצמאי. אולי אני לא מדייק, אבל זו רוח הדברים.
האם שימוש בגוגל הוא חלק מנאורות?
על השאלה הזו לא חשבתי מעצמי אף פעם.
והתשובות שעלו היו מיוחדות ושונות וסותרות.
ילדים (במיוחד בנות) חדשים הצטרפו לדיון, ותלמידה שלא השתתפה מעולם החלה להגיב במימיקת הפנים לחומר.
שמחתי.
אחרי ההפסקה השתמשתי בשיעור שלמדתי מעמיתתי ברמת גן, יעל אייזנברג. כיביתי את האורות בכיתה וקראתי להם "סיפור צהריים". זה היה סיפורה של אורסולה לה גווין: "המפנים את ערפם לאומלאס".
התלמידים השתעממו אבל לאט לאט נכנסו לסיפור, במיוחד לחלק האחרון המפתיע.
התנהל דיון, אבל היה כבר מורגש שעיקר הכוח מוצה בדיון בחלק הראשון. הדיון התנהל לאיטו, מפוהק משהו. טעיתי כש"בזבזתי" טקסט טוב כל כך על חלק שני של שיעור?
אבל לכל שיעור יש חלק שני ערני פחות.
נראה.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
התחלנו את השיעור בתרגיל: חשבו על דבר אחד, לא משנה מה, שאתן יודעות בביטחון. דבר אחד בטוח בעולם שלכן. כתבו אותו, ואז - הסבירו - איך אתן יודעות אותו? מדוע אתן ככ בטוחות בו? מה הופך אותו לבטוח ויציב?
מה שנדמה כמו תרגיל קל הפך לאתגר לא קטן, אבל בסוף היו כמה תשובות, וחלקן אפילו שיתפו בכיתה - ויקי אמרה שהיא בטוחה בתור שלה למחרת לציפורניים. יולי אמרה שהיא בטוחה שיש קורונה. יובל אמרה, לעומת זאת, שהיא בטוחה שאין דבר שהיא יכולה להיות ממש, אבל ממש, בטוחה בו. יולי וויקי הסבירו למה הן בטוחות בדברים שהציעו: בין אם מדובר בניסיון עבר, באמון, במקורות מהימנים או בסמכות מדעית.
אבל אז, כצפוי, הגיעה תורה של יובל ובעזרת המתודה הספקנית היא ערערה את כל הבטחונות שהוצגו קודם. עם המחשבות שעורר התרגיל הזה, חזרנו לקריאה בדקארט. מהו ספק? מה הוא יוצר בעולם? למה הוא טוב? למה הוא ממש לא טוב?
ולמה הוא כל-כך קל לשימוש..? את כל השאלות האלו העלינו, והתחקינו אחר השיטה הספקנית של דקארט. מדוע אם דבר מה נראה לו מוטל בספק, הוא מחליט להשליך את כל הדעות הקודמות שלו לפח? איזו מין שיטה זו?
ויקי הגדירה אותה יפה - פזיזה וחכמה בו זמנית. ואח״כ הוספנו - פזיזה וזהירה בו זמנית, חסכונית בזמן אבל לא במשאבים, קיצונית מעט, אבל יעילה. הגענו אל המקור הראשון שדקארט בוחר להטיל בו ספק - החושים.
ניסינו לחשוב על מקרים שבהם החושים הטעו אותנו בעבר, זה לא היה קשה. אם כך, לדקארט יש סיבה טובה, כך נראה, להטיל בהם ספק. אבל מה יישאר לאחר שיטיל בהם, ובשאר התפיסות שלו, ספק?
התשובות, או לפחות התחלה של תשובות, בשיעור הבא..
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
את החלק הראשון של המפגש הקדשנו לסבב שיחות אישיות, במהלכן שוחחתי עם כל תלמיד על ההתקדמות בכתיבת עבודת הגמר, הנדרשת מהם השנה, בנוסף לתיאום ציפיות כללי לקראת הבגרות.
לאחר הסבב נפגשנו שוב בכיתה והמשכנו בחזרה שלנו על התכנים באתיקה. הפעם דיברנו על "התועלתיות" של מיל ועל הסניגוריה שהוא מלמד על תורתו כנגד הביקורת.
אני כל כך אוהב את הקבוצה הזו. לאורך השיחות האישיות, נוכחתי שוב לדעת כמה התבגרו, כמה הבשילה מחשבתם. החום, האהבה, והמסירות - אלו אפיינו את הכיתה הזו מהרגע הראשון, והם רק הולכים ומתעצמים.
כשניקול סיפרה לי נלהבת כיצד שיתפה את משפחתה בדיון האחרון שלנו על האתיקה האריסטוטלית, כשסטפני שאלה בעדינות איך היא יכולה להמשיך ולפתח את כישרון הכתיבה (יוצא הדופן שלה), כשיונתן סיפר שהכתיבה ממש היוותה מקור לנחת עבורו - חשתי סיפוק שרק בהוראה ניתן למצוא, ושמגיע לשיאו שוב ושוב עם קבוצת הבת ימים המדהימה הזו.
Comments