השבוע ה 27 בבית החינוך באונ' ת"א:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי:
שוב היינו במתכונת מצומצמת (הפעם בגלל בגרויות בהיסטוריה ובתקשורת) ובזום. רוב השיעור הוקדש לבחינת הבגרות - עברנו ביחד על דוגמה לבגרות פנימית. זאת הייתה הזדמנות מעולה לעבור שוב על היצירות שלמדנו ולהתייחס אליהן מבחינת הצורה, התוכן, המשמעויות העולות מהן, והפעם בכיוונים שונים - למשל, דרך כניסה לכתבי עת ספרותיים (כי אחת השאלות מציעה לכתוב ביקורת קצרה על יצירה מאוחרת שמתייחסת לאחת מיצירות המופת של היחידה הרביעית, ושאלה אחרת המתייחסת ליחידה החמישית מציעה לכתוב טקסט קצר לגיליון המוקדש לתפקידה של האמנות בחיי אדם וחברה). בזמן שנשאר יצאנו לתרגיל כתיבה - לכתוב רגש בלי לציין מה הוא. יצאו טקסטים מדויקים למדי על אהבה, שמחה, מתח וחוסר ביטחון... וגם בקשות לפתוח עם התרגיל הזה את השיעור הבא.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עליזה אברהם:
אחרי תקופה כה ארוכה שלא נפגשנו, ובהתחשב בעת הזו של השנה, הצעתי לאפשֵר לתלמידות לדבר על 'עצבות'. הזמנתי אותן לדבר על משהו עצוב. הן לא יזמו שיתוף כזה אבל דיברנו קצת על יהונתן גפן ומאיר שלו.
אח"כ, בעידודה של עלמה, ועם הצטרפותה, ניסינו לברר מהם הקשיים שעיכבו אותן מלהגיש היום רפרט על טיילור. עלמה הציעה שהתלמידות יתחילו לקרוא בטקסט בכיתה כדי לחוש אותו, לבדוק אם הן חושבות שהוא 'אכיל' עבורן. ההתרשמות בסה"כ היתה חיובית אבל גם היה מתבקש שאתן רקע קצרצר על משמעות הדטרמיניזם והכוח המניע, להבנתי, של טיילור בפרקו (על 'חופש ודטרמיניזם'). נקבע שבשבוע הבא הן תגענה מוכנות עם הרפרט ושאם תהיינה להן שאלות, נהיה זמינות עבורן.
מכאן עברנו לפרק הפרגמנטים של ניטשה במעבר לטוב ולרוע, ובמשך כשעה וחצי עסקנו בפרגמנט אחד שלו (פרגמנט מס' 100), שעוסק בצניעות, ובהקשרו לתפיסת הענווה אצל אריסטו ופלנגן ועוד פילוסופים מהתקופה הנוכחית. היה דיון מעניין ופורה ווידאתי שהן הבינו את הנקודות העיקריות לקראת הבגרות.
בשלב זה כל תלמידה נתבקשה לבחור פרגמנט אחד, להקריאו, ולהסביר מדוע בחרה בו וכיצד היא מבינה אותו. התרגיל הזה גם היווה עבורן התנסות בבחירה והצגה עצמאית של טקסט וגם אִפשר דיון מאוורר ששם אותן על הבמה.
נותרו ארבע דקות בהן רעננתי לתלמידות את המוטיבציה והמהלך הכללי של דקארט בהגיונות וביקשתי מהן לרענן לעצמן את החומר בביתן לקראת בדיקה שתיערך בכתב בהמשך.
בכיתה יא' של אושי שהם קראוס:
שיעור מאתגר למורה בכיתה שלי בבת ים. ההתחלה שגרתית לגמרי. מה יכול להיות יוצא דופן בקריאת המאמר של טיילור על אלוהים?
הגעתי מצויד ברעיון; כדי לעזור לתלמידים להפנים את ההבדל בין אמונה באלוהים באספקט פסיכולוגי לבין תפיסה מטפיזית של אלוהים – בכדי להשיג את ההפנמה הזו, אבקש מכל תלמידה לתאר לי מהו אלוהים בשבילה. ומתוך ההסברים אמיין את הפסיכולוגי מהמטפיזי.
אלא שכאן הולך ומסתבך המורה (כלומר, אני 😊), כאשר ההגדרות והתיאורים של התלמידות לא מאפשרים לי להמשיך.
אני טוען "זה מטפיזי", ותלמידה מראה לי: "זה פסיכולוגי" ולהפך.
מה עושים?
מה זה אומר על ההבנה שלי של מטפיזיקה?
מעניין.
פסקה אחת של טיילור, והנה כל השיעור הראשון נגמר.
אני מבקש מהתלמידות לכתוב חיבור קצר על אלוהים, נותן ראשי פרקים ושולח אותן לדרכן.
אחרי ההפסקה אני יושב עם עלמה על החומרים ואנחנו מנסים להבין כיצד ניתן לקדם כל אחת מהן מתוך המקום שבו היא נמצאת.
התלמידות בינתיים עובדות על ההערכה החלופית לבגרות; יצירת משחק לוח (או קלפים) להוראת פילוסופיה.
הן מגישות לנו סקיצות ראשונות, ואנחנו, עלמה ואני, מתפעלים. ממש.
בזמן שנשאר לסוף היום, אני מחזיר את החיבורים ומבקש מהתלמידות להקיף את הטענה שלהן, ואת הנימוקים. השאלה האחרונה להיום? מה תפקידו של הטקסט שלא סומן?
מה המעמד שלו בטקסט?
נדבר על זה בשבוע הבא.
בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
המפגש שלנו אתמול הוקדש למסעות אודיסאוס. לא בזבזנו זמן וניגשנו ישר לעבודה: בחצי הראשון של השיעור התחלקנו לחברותות, וכל אחת מהן התבקשה לקרוא קטע מן המסע (בפרוזה, מתוך ספרו של אהרן שבתאי בסדרת מיתולוגיות) למצוא דרך להציגו בכיתה ולחשוב על תרגיל כתיבה יצירתי לתת לחברים בעקבותיו. בחצי השני צפינו בפרזנטציות אחת אחת: הראשונה הציגה תוך איור סימולטני את התחבולות שאיפשרו לאודיסאוס להיחלץ ממערת הקיקלופ, השנייה הייתה חוויה אור-קולית (בתוספת חטיפים) שהמחישה את האירוח הנדיב באי של איולוס ואת התוצאות ההרסניות של פתיחת מתנתו - צרור הרוחות, וכן מפגש לא נעים עם הלייסטריגונים, השלישית עסקה בפיתויים הקולינריים והמיניים באי של קירקה, הרביעית במפגש עם המתים בארץ הרפאים, החמישית עסקה בניווט המסוכן לצלילי שירת הסירנות ובצל איומי סקילה וכריבדיס, והשישית, האחרונה, בשני מודלים שונים של אהבה: זו של קליפסו שכולאת את אודיסאוס בכלוב זהב, וזו של פנלופה הרחוקה הממתינה לו באיתקה.
החלק השני של השיעור נעשה לקראת הסוף די מעייף, כי הפרזנטציות היו ארוכות מהצפוי. אבל זה בסדר, כזו היא גם שיבתו אודיסאוס. הצטערנו שבסוף לא הספקנו להגיע לתרגילי הכתיבה, אבל נגיע אליהם בשבוע הבא כמו שצריך, אחרי תלאות רבות, והמתנה ארוכה, מתוך אמונה שהכל יבוא על מקומו בשלום.
Comments