במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי:
בחלק הראשון של השיעור עברנו על בחינת הבגרות (פנימית). זה התחיל בחששות ("המתכונת הייתה יותר קלה!" - מדהים כמה מהר שכחו שכשקיבלו את המתכונת חשבו שהיא קשה מדי :), המשיך בדגשים למיניהם לכתיבה והסתיים בוויכוחים סוערים (ומשמחים מאוד) על היצירות המועדפות על כל אחד ואחת מאיתנו (שגלשו גם לשיחות על הבחירה באמנות כדרך חיים). בחלק השני של השיעור עברנו לדוריאן גריי.
התמקדנו בנרקיסיזם (של דוריאן וגם של באזיל ולורד הנרי, ושל סיביל וויין - בדרכה) ובארכיטיפ של העלם הנצחי, דרך קטעים נבחרים שקראנו מתוך הספר ומתוך מאמר. התעוררו דיונים מעניינים על השעבוד לנעורים וליופי ועל הפחד מזיקנה, וגם על ההבדלים בין הפיצול של דוריאן גריי והדיוקן לעומת פיצולים ספרותיים אחרים כדוגמת "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". הייתה הסכמה גורפת בנוגע לשטחיות של דוריאן גריי, וגם ביחס לאשמה שלו - של היותו נתון להשפעה (ובהקשר זה דיברנו גם על הייחודיות של פרק 11 ברומאן). ומה נעשה בשיעור האחרון? ג'ניפר הציעה שהתלמידים יעבירו את השיעור, כל אחד יציג 10 דקות של "משהו שמשאיר / משהו", וההצעה התקבלה בהתלהבות :)
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עליזה אברהם:
כשנכנסתי לכיתה אמרתי לבנות שהיום אפתח בפניהן משהו אישי שלא חשבתי אי פעם שאפתח כאן אבל כמה נסיבות הביאוני לכך. אחת מהן, היא טיול הגיבוש למכינה שהיה לאחת התלמידות לפני שבוע. סיפרתי להן שבת של בת-דודה שלי, גלי בללי ז"ל, נהרגה בטיול כזה לפני חמש שנים. חלקתי איתן את העיוות שאני רואה בשם שנתנו לאסון – 'אסון השיטפון' או 'אסון נחל צפית' – את השם שבעיני הולם יותר לאסון – 'אסון היוהרה' – ואת הזעם כלפי פושעי האסון, חוסר אחריותם והיעדר מנהיגותם. הזכרתי ציטוט של רבין משנת 92', שמאחורי צמד המילים 'יהיה בסדר' מסתתר כל מה שלא בסדר. והזכרתי כמה שתרבות הסמוך והעדר מסוכנת. שחייהן עוד לפניהן ושאני מקווה שהן יזכרו זאת בהמשך דרכן בצבא ובכלל.
נשאלו שאלות שהשאירו אותנו במקום של האסון אבל עלמה בחוכמתה עזרה לנו להתקדם לחלק הבא שעסק בגלי. הקראתי קטע ששיקף את המנהיגות האחראית והענווה שלה, בדאגתה העצומה לחניכי ורכזי 'כנפיים של קרמבו', כרכזת שם. (www.altikrali.com)
ואז, בקישור למצב הנוכחי שלהן בתוך עומס המתכונות והבגרויות, עברנו לאחד השירים שגלי כתבה: 'מי החליט מה חשוב בחיים'. ( (www.altikrali.com השיר הזה מאוד נגע בהן, אפילו התלמידה הכי שקטה אמרה שהוא קולע למה שהן מרגישות.
נפתח דיון בשאלה איך באמת, בהמשך לשורות האחרונות בשיר, הן היו רוצות לשנות את השיטה. דיברנו קצת על השאלה אם 'דרך רוח' אמנם מספקת אלטרנטיבה הולמת והן הביעו את עמדתן המורכבת. ואז הצעתי תרחיש דמיוני בו הן מוזמנות למישהי.ו בעמדה בכירה במשרד החינוך ונשאלות מה הן היו מציעות לשנות. הן דיברו על הקושי שלהן בשינון חומרים, ובכך שהן לא מבינות למה הן צריכות ללמוד דברים מסוימים (טריגונומטריה, למשל). שאלתי אם המורה אי פעם הסביר להן למה הטריגונומטריה עשויה לשמש בחיים, לאלו מקצועות היא נוגעת. הן ענו שלא ואז התפתח שיח על שאלת החיבור לחומר. איך נמצא בחומר הלימוד את עצמנו, את הרלוונטיות שלו לחיינו, איך 'ניתן בחומר הלימוד סימנים' שהם אישיים לחיינו. עלמה שיתפה אותן קצת בחוויית כתיבת התזה שלה ודיברנו על משמעת עצמית, מטרות קצרות וארוכות טווח, מציאת ה'אני', ועוד. עלמה שאלה אם הן מוצאות בשיר גם איך כן צריך לחיות, מעבר לביקורת על השיטה, ואחת התלמידות הצביעה על השורה 'חינוך לערכים, לחיים, לאנשים'.
לסיום הצגתי את מילות השיר של גלי 'שפה פשוטה' והשמעתי את ביצועו של דניאל סולומון לשירהּ.
אחרי ההפסקה עשינו חזרה למבחני המתכונת והבגרות. אך נידרש לשיעור הכנה נוסף לפני המתכונת.
בכיתה יא' של אושי שהם קראוס:
שיעור מורכב בכיתה שלי. החומר חומר "מנותק" מהיום יום (אבל רק לכאורה): אנחנו מדברים על דטרמיניזם וחופש רצון.
החלק הכבד יותר או מדויק יותר או מטפיזי יותר; החלק של הבנת המהלך שמתחיל ב"לכל דבר חייבת להיות סיבה", עובר דרך רגרסיה אינסופית של סיבות, מגיע לשרשרת אינסופית(?) ומראה שיש בעיה לתת משמעות להחלטות שלנו ובטח לתחושת החופש שלנו - - החלק הזה עובר בצורה לא פשוטה ומתיש את התלמידים.
האם זה אני?
כנראה ששילוב שלי ושל החומר 😊.
אנחנו מתחילים בסרטון שבו כמה עשרות אלפי אבני דומינו נופלות אחת אחר השניה (למעשה, מפילות אחת את השניה), כדי להתחיל דווקא בהמחשה.
הדיון מפוהק.
(אני מתוסכל ולא מצליח להרים אותו).
אנחנו עוברים לאספקטים קרובים יותר; דטרמיניזם פסיכולוגי, טיפול פסיכולוגי והנחות יסוד כלליות בנושא הזה, ומשם עוברים לדטרמיניזם חברתי. אני מרגיש שהחומר החברתי חשוב.
אנחנו מדברים על אפליה מתקנת ועל הפרשים חברתיים ומעמדות (לא נוקשים כמו באירופה של המאות הקודמות, ועדיין) סוציואקונומיים ותרבותיים.
אני הולך ומאבד את התלמידים.
אחרי ההפסקה מתוך ספק אכזבה וספק רצון לעורר אנחנו צופים בסרט מדע בדיוני בשם IN TIME, סרט שמדבר, בין מרדף משטרתי אחד למשנהו, על כסף כמטפורה לחיים, על מעמדות חברתיים וכלכליים ועל ניסיונות לייצר צדק חברתי מסוג מסוים.
אני ושלוש תלמידות צופים. היתר בענייניהם. או באופן חיצוני (טלפון) או בפנימי (העיניים בוהות).
השאלה המשמעותי עבורי: איך אני מקפיץ את שלושת השיעורים הבאים למעלה: בלי בגרות, בלי קריאה וכתיבה. רק דיונים מעניינים שעוסקים בצדק חברתי, בקפיטליזם וסוציאליזם וחומרים דומים.
בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
לאחר אילוצי הזום בשבוע שעבר, שמחנו מאוד להיפגש פנים אל פנים שוב, וצללנו בחזרה אל האתיקה של אריסטו. לאחר חזרה קצרה על תחילת המהלך, עברנו לדון במושג מידות האופי, בניסיון להבין את יסודותיה של האתיקה היוונית. שוחחנו על היחס שמציע אריסטו בין מוסר להנאה: בעל הסגולה הטובה, כך הוא טוען, נמשך אל הטוב מטבעו, שכן הוא מוצא בו הנאה, ועל כן עדיף מצבו מזה של כובש היצר, העושה את הטוב, אך עשייה זו כרוכה עבורו במאבק פנימי והתגברות עצמית. אלון, שבכלל הבריק לאורך השיעור, הציע מיד ביקורת וטען שניתן למצוא ערך רב דווקא בהתגברות על היצרים, ובכך הוביל אותנו במעבר חלק לדיון המדומה בין אריסטו לקאנט, שלמעשה טוען ממש בדומה לאלון. נתלה באילנות גבוהים, הקאנט הזה!
המשכנו לעימות פילוסופי נוסף, הפעם בין אפלטון לאריסטו, על שאלת 'חולשת הרצון'. הנחת יסוד חיונית בתורת המידות הינה בהגדרת האושר כתכלית עליונה, אך כיצד ניתן להסביר את המקרים החריגים, בהם פועלים בני האדם כנגד אושרם שלהם, בהרס עצמי? מה גורם לאדם המכור להמשיך ולצרוך את הסם ההורס אותו? האם, כפי מציע אפלטון, מקור ההרס העצמי בחוסר הבנה, או שמא אנחנו מעדיפים את ההסבר האריסטוטלי, על-פיו יסודות ההרס העצמי בחולשת הרצון האנושית? הדיונים בשלב זה התלהטו, והיה כיף לשמוע את גורי הרוח משחיזים טענות זה כנגד זה. סיימנו בתרגיל כתיבה קצר, המבקש ליישם את הבנת מושג המידות באמצעות בחירה של מודל לחיקוי ותיאור תכונות אופיו, ונפרדנו לשלום מרוצים ומלאי סגולה טובה.
コメント