השבוע השנים עשר בבית החינוך באונ' ת"א. זה בדיוק מה שהתרחש אצלנו:
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
את השיעור פתחו לירז ורעות עם פרזנטציה על ספרה של קולין הובר "איתנו זה נגמר", העוסק באלימות של אביה של לילי הגיבורה כלפי אמה, ובהמשך - באלימות שחווה לילי מרייל, רופא שהתאהבה בו.
בספר, מעגל האלימות שחווה האם נגמר רק עם מותו של האב, ואילו לילי עושה בחייה תיקון ועוזבת את רייל לטובת אהבה מיטיבה. התפתח דיון מרתק על אלימות ותגובות אליה - כולל הפניות ספציפיות לאן לפנות במקרים של אלימות.
בהמשך, סיפרו רעות ולירז על הקשר האישי של הובר לנושא. המשכנו עם השאלה של הקשר בין ביוגרפיה של יוצר ליצירה עצמה. בתחילה העמדות היו נחרצות - "ברור שיש קשר!" ונוצרה חלוקה בין ספרות ריאליסטית (שם לכאורה זה ברור) לספרות פנטסטית (שלכאורה מתרחקת ממחוזות ביוגרפיים). דיברנו על כתיבה מהימנה, שכרוכים בה היכרות וידיעה של היוצר/ת עם מושא הכתיבה, מה שיכול להתקיים בשני הז'אנרים, ודיברנו על מקומות של חריגת הריאליסטי מהמציאות (כמו אצל קולין הובר, שבמקרה האישי שלה ובניגוד לרומן שכתבה, אמא שלה עזבה את הגבר המכה), ושל כניסת הפנטסטי לביוגרפי.
המשכנו עם "הערה ביוגרפית" של נילי מירסקי על גוגול, שלפיה אין קשר בכלל בין הספרות הגאונית שכתב שנתפסה "בראש ובראשונה כסאטירה חברתית חריפה, היוצאת כנגד עריצותו של שלטון היחיד ומצליפה בשחיתותה של הביורוקרטיה הצארית ובעיוותי מישטר הצמיתות...", לבין השקפותיו הדתיות-הריאקציונריות שנחשפו בספרו "קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים".
אחרי ההפסקה המשכנו עם מושג הגרוטסקה דרך שלושה ציורים של זויה צ'רקסקי: "עבודה אחרונה בישראל", "השפלה בבית הספר" ו"גן לוינסקי", והתעוררה שיחה מופלאה ממש (בקצרה עפ"י סדר הציורים: תמר דיברה על התחושות של העולים שהגיעו מרוסיה עם השכלה ומקצועות מכובדים ונאלצו לעבוד בעבודות ניקיון ושמירה כי מחסום השפה לא איפשר להם להשתלב.
רעות עמדה על הפערים שבין קייב הבירה התרבותית של אוקראינה לגזענות ולאלימות שנוכחת בה ושאלה מה זה אומר על מקומות רחוקים יותר. ליאור ולינוי עמדו על הממד האוטופי שבציור "גן לוינסקי" לעומת ההווה שלו. ובכל אחד מהציורים התעכבנו על ממד הגרוטסקה גם מהבחינה הסגנונית וגם מהבחינה של ביקורת נגד הסדר הקיים, ושאלנו גם מה נעדר מהציורים האלה - הוא היד המכוונת, או הממסד והאנשים שמשמרים את הסדר מלא העוולות כפי שהוא).
אח"כ קראנו קריאה צמודה עד סוף פרק א' של "האף" ודיברנו על החנופה וההתרפסות כלפי בעלי הכוח והשררה והשוחד שהוא חלק בלתי נפרד מעולמם, על מתן התואר מכובד והטיותיו לאלו שאין בהם שום ממד כזה, על הריאליזם מחד והאבסורד הפנטסטי מאידך, ותהינו איך יכול להיות ש"ערפל יורד על הסיפור" בזמן שהמספר מדקדק בפרטים רבים אחרים.
בכיתה יב' של רנה ורבין
פתחנו במעבר על שני שירים לבגרות הרגילה, לבקשתן של הבנות. קראנו שיר של אבן עזרא ושיר של רחל, וניצלתי את ההזדמנות להסביר על ארמז, מטאפורה, דימוי, וגם קצת על תור הזהב של שירת ספרד.
מכאן עברנו בחזרה לטנסי ויליאמס וביבר הזכוכית, ובמשך כל שאר השיעור קראנו את המחזה עד תומו. הן מאד אהבו את המחזה, נהנו עד מאד לקרוא בקול את הדמויות, כל אחת הזדהתה מאד עם הדמות שלה ונדמה שאיכשהו הצלחתי לחלק תפקידים בדיוק על פי התכונות והאופי של כל אחת מהן או של בני משפחה עיקריים שלהן. הגענו לסוף ממש בדקות האחרונות של השיעור אז בקושי היה זמן לדיון, שנערוך בשבוע הבא, אבל כולן הגיבו לאורך כל הקריאה בקריאות ביניים, התפוצצויות מצחוק, אנחות יגון ותרעומת. היה תענוג.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול בכיתה התפתח 'סנדוויץ'' מעניין: בחלק הראשון – כולו – אנחנו מנסים ללמד את עצמנו להבין טקסט פילוסופי, וקוראים פסקה אחת של ג'ון סטיוארט מיל. לא פשוט לתלמידים והם נאבקים בערמת המילים, כדי לייצר משמעות.
הם מתחילים להתקרב ואני קצת עוזר.
בחלק השני התאווררנו: התחלנו לראות את המטריקס. למרות שהחומר באפיסטמולוגיה אונטולוגיה שייך לשנה הבאה, היינו זקוקים לזה.
אבל החלק השלישי היה קשה, מרתק ומוזר: ניסינו להבין מה זה הדבר הזה שלו אנחנו קוראים "מציאות". לא הסתפקתי באמירות כמו "המציאות שלך היא לא המציאות שלי". אלה אמירות על מושג המציאות.
התעקשתי התעקשתי ולא הצלחנו לייצר משהו חדש. נמשיך בשבוע הבא.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
התחלנו את השיעור בפרזנטציה של יובל על האמן האמריקאי מארק רותקו. הכל התחיל מרצף ציורים מופשטים שראינו יחד בשיעורים הקודמים כשניסינו להבין מה דקארט רוצה מאיתנו ב״אנלוגיית הציירים״.
הגענו גם לרותקו, ויובל שאלה - ״אבל למה זה בכלל נחשב אומנות?״, וקיבלה על עצמה בשמחה את המשימה לחקור קצת ולספר גם לנו, ״למה זו אומנות״.
המצגת הייתה נפלאה ומעמיקה, העלתה רבדים רגשיים ועוצמות של יצירה, ובסופה יובל הודתה שעדיין לא השתכנעה עד הסוף שציור כזה שווה 14 מיליון דולר, אבל בהחלט השתכנעה שזו אומנות.
מיד לאחר המצגת הוצאנו את הספרים וחזרנו לדקארט. חזרנו יחד על המהלך הספקני שלו שהיום הגענו לסיומו ה״לוגי״ - בהינתן האפשרות שהאל מטעה אותנו, ייתכן שאנחנו טועות תמיד, לא רק הודות לנתוני החושים, אלא גם ביסודות התבוניים של המחשבה שלנו.. ניסינו שוב להבהיר מהם אותם ה״פשוטים והכוללים״, יסודות המחשבה שלנו, שבהם דקארט מטיל ספק. היה לא קל לחשוב את ההפשטות האלו אבל נראה שצלחנו את המשוכה.
אחרי שסיימנו לקרוא בדקארט, ראינו יחד את הראיון של עדי ביטי בחדשות. בשנה שעברה התעסקנו הרבה בקליפ שלה, ״חמסה חמסה״, ובניתוח פמיניסטי שלו, גם לנוכח העבירות של אביה, שבדיוק הועמד למשפט באותו הזמן.
התלמידות התרשמו מאוד מהראיון, הזדהו עם הקושי שלה לצאת נגד אביה וחשו שהדברים שאמרה היו אותנטיים ונכוחים. ראינו שוב את הקליפ, באור אחר הפעם - נזכרנו גם שאביה היה מעורב מאוד בהפקות ובניהול של הקריירה שלה.
סיימנו, בכל זאת, בשאלה שקשורה לדקארט - מדוע לא מספיק לו המהלך ההגיוני והרציונלי? מה הוא עוד צריך לצידו? התלמידות העלו השערות יפות, בשיעור הבא נגלה מה דקארט עצמו כתב..
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
הבגרות ממש בפתח! יש לנו עוד חודש וחצי, והרבה עבודה לפנינו. סיימנו את החזרה על ההוכחות של דקרט לקיום האל, והמשכנו מיד לשפינוזה. התכנים במטפיזיקה קשים ומופשטים.
היה כיף לראות את חברי הקבוצה מגייסים את עצמם להתמודדות, הם באמת נותנים את כל כולם. חלקם הבריקו ממש בשעה שדיברו ביניהם על רעיונותיו של שפינוזה אודות מושג העצם, והיה משמח לשמוע את החבורה שואלת שאלות אודות ה"כוליות".
בחלק השני של המפגש, כשעייפנו מהמטפיזיקה, גאיה סיפרה לנו על אירוע חשוב שחוותה השבוע, בו הייתה עדה למעשה מטריד ולא מוסרי, ובחרה להתערב. היה מרגש לשמוע את גאיה מספרת את הסיפור בלהט, לפרטי פרטים.
כל חברי הקבוצה חיזקו אותה על ההחלטה האמיצה, ולאחר מכן עלינו לשלב הפילוסופי ושאלנו: אילו מצבים מצדיקים "התערבות מוסרית"? מתי אנחנו רשאים, אם בכלל, לנזוף באחר ולחנך אותו? היה דיון נפלא.
נמשיך עם שפינוזה בשבוע הבא.
Comments