אתמול ערכנו מסיבת סיום שנה מרגשת מאד בפארק הירקון. התכנסנו לפיקניק בצל העצים ליד האגם, שטנו בסירות פדלים, אכלנו כיבוד שכולם הכינו והביאו, וסיכמנו תקופת חיים משותפת. סיגל, טליה (המנהלת המופלאה של בית החינוך שליוותה אותו מיום הקמתו לפני שבע שנים ומסיימת השנה את תפקידה) עומר ורנה (מורי שכבת יב' הנפלאים) נשאו נאומים קצרים, חולקו תעודות וגם ספרי שירה, והתלמידים היו מאד נרגשים, עד כדי כך שחלקם התקשו להיפרד, התמהמהו ונשארו לחיבוקים אחרונים עד שהאוטובוס כבר כמעט יצא לדרך. וזה מה שהיה לרנה ולעומר לספר על מה שהתרחש אתמול:
רנה - זאת היתה מסיבת סיום הולמת למסגרת לימודית שהיא הרבה יותר מאשר רק לימוד משותף. נוצרה תחושת אחווה, ובעצם יצרנו כולנו יחד מקום של יופי ושאר רוח בתוך מציאות מלאת קושי, במיוחד בשנים האלה של מגפה, מלחמה, חוסר יציבות פוליטית והרבה מאד לחצים סביבתיים.
לקראת סוף היום התקרבה אלינו בהיסוס תנה מורעבת, מיניקה, שיצאה מהמחבוא לבקש שאריות אוכל. כיבדתי אותה בכמה פרוסות עוגה שנשארו מהחגיגה. היא טרפה אותן ברעבתנות והנאה ניכרת. הרגשתי שהרגע הזה היה איכשהו מטאפורה הולמת לכל הפרויקט :)
עומר - אל המחזור הזה בבת ים, שסיים עכשיו את השנה, הייתי קשור במיוחד. פארק הירקון היה נעים ושקט, אבל אנחנו היינו סוערים ונרגשים. אין די מילים לכמות האהבה שהקבוצה המופלאה הזו נותנת, והרגשתי גאווה עצומה לשמוע את דברי הפרידה שלהם. גם את אלו של טליה. סיימנו מסע ביחד
גם אחרי הפרידה, קבוצת הווטסאפ לא הפסיקה להבהב, מלאה בסרטונים מרקדים וחוגגים. הגיע הזמן שחבורת התלמידים האהובה הזו תיקח את שמחת החיים המתגלגלת שלהם הלאה, למסעות אחרים. ובכל זאת, אין לי ספק, זה לא באמת סוף.
Commentaires