במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי:
בזכות הפקות התיאטרון של תלמידי המגמה (המעלים בקרוב את "חפץ" ו"ציד המכשפות"), זכינו לקיים הפעם את השיעור בתיאטרון נוצר, וזאת הייתה הזדמנות נהדרת לכולנו ואולי במיוחד לאלו מאיתנו שלא הכירו את מרכז האמנויות שבלב אזור התעשייה של בת ים.
על הפרק היה לנו דוד אבידן, ואחרי שמיקמנו אותו בזמן, רקע, פרסומים (ואיך הקדים את זמנו בעשורים, למשל דרך שיחות עם מחשב ב"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי") והצהרות מפתיעות (כמו "יש לי נוסטלגיה לעתיד"), קראנו קטעים מתוך "טיפים למשורר מתחיל", טורים שפרסם ב"מעריב" ב-1990, העוסקים בתפיסתו את המשורר ("רק מעמדת מוצא כבר־מגלומאנית ניתן להוציא לפועל את הביצוע השירי"), את היעד המרכזי של הסופר (שהוא "אינו הספרות אלא הלשון", וקנה המידה שלו: "מה היה מצב הספרות לפניך ומהו אחריך, ואז תדע אם אתה חדשן ובאיזו מידה"), ואת תפיסת המסר השירי שלו ("המסר שלי הוא מהירות, בוזמניות, רב־לשוניות ותוך לשוניות, קהל־יעד גלובלי...").
הבאתי עותקים של ספריו, והשירים עוררו סערה מבורכת. ליאור ונעמה עצרו כל כמה רגעים את הדיון, ליאור כדי לקרוא לנו שיר ("אתם חייבים להקשיב לשיר הזה!"), ונעמה כדי להראות לנו איך השירים נראים מבחינה חזותית/צורנית ("תסתכלו, מה שאתם רואים זה שיר!"). דיברנו על הפניית תשומת הלב למילים עצמן, להלחמים של המילים ולבחירה המודעת שלהם, וגם על מרידה באבות שלמעשה אינה מבטלת אותם כי אין יצירה שהיא "יש מאין". אחרי ההפסקה קראנו פעמיים את השיר "סאדוסמנטיציזם" (והסברנו את ההלחם של השם), ואת "תרומה צנועה לתאוריה של הפואטיקה" וכ"א יצא לתרגיל כתיבה אישי שלקחתי משיעור של טליה לוי - לכתוב רשימה של כל מה שמוצאים בשיר, אבל כמשפטים קצרים ונפרדים שכ"א מהם מתחיל במילים "שימו לב ש...". ההתמקדות הזו יצרה רשימות עם הבחנות מרשימות על שני השירים.
איתי, למשל, הפנה את תשומת לבנו לכך שב"תרומה צנועה" יש 22 מילים, כמו מס' האותיות, וש-6 מתוכן הן המילה "שיר" אבל עם מערכי הקשרים שונים. ליהי הפנתה את תשומת לבנו לצניעות המזויפת (שיר לכאורה פשוט וקצר, אבל הערות שוליים ארוכות מאוד שחלקן אירוניות, חלקן מעידות על השכלה רחבה מאוד), ורעות הפנתה את תשומת הלב לחיבורי המילים (שקושרים בתוכם את המילה "שיר"), לכוח שהמשורר לוקח לעצמו ולפער בין התוכן העולה מן השיר ולפיו כל דבר יכול להיות שיר לבין הערת השוליים הראשונה שמיד מסייגת "אבל לא כל שיר...").
ביחס ל"סאדוסמנטיציזם" - לינוי הפנתה את תשומת הלב לסתירות (מצד אחד שטות להאשים, מצד שני אוהב להכאיב), לדיוק כדבר הכי חשוב, ל"מחית הכאבנעם" (חיבור המילים הסותרות ודיוקן עם המילה "מחית" כמקדימה), ל"אלף בבוקר" - כי אם המילה היא המרכז היום מתחיל באות הראשונה. לירון אמר שלהכאיב זה לפעמים לדייק, הדר ציינה את הכותרת שהופכת את המהלך האבידני לתופעה שהוא עצמו מכריז עליה, וג'ניפר הפנתה את תשומת הלב לכך שהמילים שחוזרות הכי הרבה פעמים הן "כאב" ו"דיוק" על הטיותיהן, ולחריזה הממוקדת בבית אחד, שהוא גם היחיד שנראה כמו בית של שיר, שעוסק בהנעמה ואז בנטרולה.
הזמן נגמר לנו מהר מדי... בשיעור הבא נסגור את פרק רביקוביץ-זך-אבידן ונלך קצת אחורה בזמן, אל אלתרמן וגולדברג.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עליזה אברהם:
במדינה הומה הסער אך עליי ללמד את קאנט. אחרי התעניינות בשלום תלמידותיי ובריצת הבגרות שעברה עליהן לפני שבוע, אני שואלת אותן אם הן עדיין לא יצאו להפגין, ולמה. מתוודה על הקושי שלי, למרות העומס לקראת הבגרות, לדבר ישר על קאנט, וכך מתפתח שיח על המצב בו מושמעות מגוון עמדות. עלמה מצטרפת ובשלב שבו אני מדברת על החובה להתנגד היא מציעה לקשר לחובות של קאנט. אני מסתייגת מערבוב ה'קודש בחול' אבל שמחה על ההזדמנות לעבור ללימוד החומר.
מכיוון שהשיעור הקודם התבצע בזום אנו עוברות על הנקודות המרכזיות לוודא הבנה ואז עוברות לקריאה בשני הצווים הקטגוריים. נשאלות שאלות שחושפות את בורותי ואני מבטיחה לחזור בשבוע הבא עם תשובות. אח"כ אני מציגה בפניהן כמה הבחנות: בין צווים קטגוריים להיפותטיים, בין חובות שלמות לבלתי שלמות ובין חובות כלפי עצמי לחובות כלפי הזולת. הדוגמא של החובה הקטגורית לא לשקר, אפילו לרוצח סדרתי ששואל לאן ברח הקורבן, מעוררת אצלן סלידה עמוקה מקאנט וקשה לי להגן עליו מפניה.
נותרו עשרים וחמש דקות לסוף היום והן נראות עייפות. אני תוהה אם נכון כבר היום, כמתוכנן, לעבור למִיל או אולי, כפי שעלמה הציעה בתחילת היום, לקשר בכ"ז בין קאנט למציאות בישראל. מזמינה אותן להציע תשובה לשאלה הספציפית שעלמה העלתה: "האם קאנט היה סבור שיש לנו חובה להפגין?" או להציע קישורים כלליים יותר בין הנושאים, לבחירתן. אחת התלמידות אומרת שקאנט היה חושב שיש לנו חובה היפותטית להפגין: "אם אנו רוצים דמוקרטיה, עלינו לצאת להפגין!" (ולא חובה קטגורית: "צאו להפגין!). דיברנו על רה"מ וקאנט כמהווים קצוות מנוגדים ביחסם לשקר. ואחת התלמידות הציעה שיש לנו חובה בלתי שלמה כלפי הזולת לצאת ולהפגין כי אם ההפגנות תעזורנה, הן תעזורנה לחלשים בחברה. היא בלתי שלמה כי אם נעשה אותה כל הזמן נפגע בעצמנו. עלינו להגבילה ולאזנה עם החובה הבלתי שלמה כלפי עצמנו: לפתח את יכולותנו, היינו, להתכונן לבגרויות.
בכיתה יא' של אושי שהם קראוס:
אנחנו נמצאים בבת ים, באשכול הפיס, בחדר האומנות. התנאים טובים, והאירוח נעים, אבל קצת מוזר לנו ושונה. שליש מבנות הכיתה לא מגיעות, והתחושה באמת אחרת.
אנחנו ממשיכים לדבר על אפלטון ומשל המערה.
אני מתלבט: האם להמשיך בקריאת הטקסט שבה התחלנו לפני שב ועיים, או ללמד בדרך אחרת.
אני מוביל דיון שלכאורה אינו קשור לחומר (לפחות מנקודת מבטם של התלמידים שעוד לא עשו את הקישור). אנחנו מתחילים בשאלות. שאלה מובילה לדיון ומעלה שאלה אחרת.
האם אפשר להדביק מסטיק ל"אהבה"? למה לא? למה לשולחן אפשר?
אבל רגע מה ההבדל בין החפץ הזה שלידי שקוראים לו "שולחן" לבין "שולחן" כמושג מופשט.
החפץ הוא "שולחן"? כלומר, הוא אבסטרקטי?
לא, הרי אפשר להדביק לו מסטיק.
ומה עדיף שיפול עלינו: פסנתר כנף או משוואה?
ואם זה ככה, מה יותר ממשי? דבר מוחשי או מופשט?
מוחשי, כולם אומרים.
אבל רגע, איך אני יודע לצייר מעגל מוחשי?
ועוד ועוד.
אחרי ההפסקה אני מנסה לסכם את השיחה ולהביא אותה אל תורת האידיאות של אפלטון, אבל המאמץ של חשיבה מופשטת כל כך לא מאפשר דיון וכתיבה בתורת האידיאות. אני מסתפק בטיפה ונחזור לזה – כמובן – בהמשך.
אנחנו מתכוננים לדיבור על נאומו של סוקרטס במשתה לאפלטון (מעבר מיופי מוחשי אל האידיאה), ואני שולח את התלמידים להגיד מה זו אהבה.
באמצע אני יוצא מכלל שימוש (הרגשה רעה) ואנחנו מקצרים
בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
אתמול קיימנו מפגש חגיגי ובו ערכנו משתה לכבוד סיום הקריאה ב"משתה" (כמעט סיום - נותרו לנו עוד כמה עמודים לקרוא בשבוע הבא). בחציו הראשון של השיעור סיכמנו את כל הקריאה שלנו עד כה: עברנו על הטענות המרכזיות בכל אחד מהנאומים, על רעיונות שמתגלגלים תוך שינוי צורה מנאום לנאום, ובעיקר על הצורה המרשימה שקיבלו במסגרת תורת האהבה של דיוטימה. אחר כך התפזרנו לעבודה עצמאית ברחבי הבניין והחצר - לקראת המשתה שלנו, כל אחת מהתלמידות התבקשה לכתוב נאום בנושא "בית". הנאומים האלה גם יובילו אותנו ליצירה הבאה שלנו - האודיסאה (אבל את זה עוד שמרנו בסוד).
בחצי השני התכנסנו, חילקנו אוזני המן, חתכנו עוגות, מילאנו גביעים בגזוז ירוק ושתינו לכבוד הבית. הנאומים של התלמידים היו יפים ומרגשים, חלק מהרעיונות חזרו על עצמם אך התעצבו והתגוונו בהתאם למסגרת הרעיונית, והתגובות של התלמידים זה לזה חשפו זאת בתשומת לב וברגישות. האם הבית הוא מקום שנמצא תמיד בתוכנו, או דווקא מחוז כיסופים נצחי, שלא נגיע אליו לעולם? ואולי הוא בהכרח מקום שהיה לנו ואיבדנו, כפי שהציע גיאורגי בנאומו על הבית מתוך עמדה קיומית של הגירה ופליטות? האם הוא מקום המנוחה האולטימטיבי (שסטיבן זיהה כגן עדן שמחכה לאחר המוות), או מקום שמתאפיין, במילותיה היפות של אדל, ב"הרמוניה של רעש"? נקפיד להזכיר את השאלות האלה ואת הרעיונות היפים שעלו בנאומים כשנקרא באודיסאה.
Comments