מתמלאים פה בתחושת התעלות והתרוממות נפש. כך בדיוק סיכמה את שבוע הלימודים ה 29 אחת מבוגרות מגמת הספרות שלנו וככה בדיוק חלמנו לסכם את שנה"ל השביעית בבית החינוך שלנו למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' ת"א. עזבנו את הקמפוס ובאנו עם התלמידים ליום מרוכז במוזיאון ת"א, בספריית בית אריאלה ובמכון 'גנזים'.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד
נפגשנו לנו במוזיאון ופתחנו בסיור חופשי בין התערוכות. לאורך הסיור הצטרפה אלינו גם אורלי, הרכזת לשעבר של מגמת המוסיקה ברמות, שמכירה היטב כמה מתלמידי ותלמידות הקבוצה, וטיילנו ביחד בין חדרי המוזיאון.
לאחר מכן, ישבנו בנחת בחצר המוזיאון, תחת הצל ולצד קפה. שוחחתי עם התלמידים שעוד נזדקקו להתייעצות לקראת הגשת העבודה בסוף השבוע, ואז נפרדנו לשלום.
בכיתה יא' של טל יחזקאלי
את השיעור הראשון התחלנו בבית אריאלה, בחדר הקבוצות של הסלון העירוני. התרווחנו על הספות הרכות והפופים הצבעוניים ונזכרנו יחד בשיעור שעבר, באמפיריציזם של יום ובחלוקה שלו את התפיסה האנושית לרשמים ולאידיאות. הזכרנו את החלוקה הפנימית בתוך אלו - לתפיסות מורכבות ופשוטות, ועברנו הישר להבין כיצד יום תופס אמיתות של טיעונים. התלמידות קיבלו רשימה של משפטים יחד עם משימה - לחלק את המשפטים האלו לשתי קטגוריות, לפי ערך האמת שלהם. הן עלו באופן אינטואיטיבי לגמרי על החלוקה בין ידע אפריורי לידע אפוסטריורי, ובין טענה אנליטית לטענה סינתטית (בלי המונחים, כמובן). פירקנו וביארנו יחד את ההגדרות האלו, ואיתן ניסינו להבין מה הבעייתיות שמוצא יום ביחס הסיבתיות, בעייתיות שתעמוד גם בבסיס מה שמכונה בעיית האינדוקציה. הסיבתיות דורשת קרבה גאוגרפית, סמיכות בזמנים, אבל גם - את ההכרח. מהיכן מגיע ההכרח? מאיזה רושם? (מאחר שאצל יום כל אידיאה צריכה להתחיל מרושם ממשי בעולם..) הבנו יחד שאין רושם של הכרח, ולכן לא תוכל גם להיות אידיאה שלו, מה שממוטט את יחס הסיבתיות כפי שאנחנו מכירות אותו. לאחר השיעור הדי אינטנסיבי הזה ערכנו הקדמה קצרה לקאנט - ולאפשרות של ידע סינתטי ואפריורי - כזה שגם מוסיף ידע חדש לעולם וגם קודם לניסיון. יצאנו להפסקה להתאוורר מכל הפילוסופיה, ונפגשנו במוזיאון - שם התחלנו בתערוכה המרגשת של אנט מסאז׳ה - חלק מהתכנים בתערוכה הזו היו קצת קשים, והובילו את התלמידות לתהות לגבי הרקע הביוגרפי של מסאז׳ה. הן בילו דקות ארוכות בתוך המיצב ״קזינו״ של מסאז׳ה שהוצג בביאנלה בונציה, התרגשו ותהו וניסו להבין ״על מה זה״. משם עברנו לתערוכה החדשה של האוסף לאמנות ישראלית שנקראת ״דמיון חומרי״ ומחולקת לפי היסודות: אוויר (ומים), אדמה ואש. ביקשתי מהתלמידות לעבור על כל התערוכה ולמצוא יצירה אחת שאוהבות. לגבי היצירה הזו, לתאר מה אוהבות בה, וגם - מה ישראלי בה, ומה לא ישראלי בה? ואיזו מין ישראליות נגזרת ממנה? שלא במפתיע, רוב היצירות הדהדו ישראליות של מלחמה, סבל וקושי. שאלנו קצת למה בעצם הישראליות מוצאת את ביטוייה בסבל, בקושי ובמלחמה, אבל לא נשאר יותר מדי זמן - ובתקווה נפתח את המפגש הבא, שאומנם יהיה מסיבת סיום אבל יהיה לנו גם קצת זמן לבד בו - בהמשך קצר של הדיון החשוב הזה.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
לא היה יכול להיות שיעור אחרון טוב יותר, מלא יותר ומוצלח יותר, לשנת הלימודים בכיתה שלנו, מאשר הסיור שלנו במוזיאון תל אביב.
ההתחלה איטית משהו.
תלמידים מסתייגים ומגחכים על אומנות מודרנית; וטליה - מקבלת, אבל מעלה לדיון את מה שמתחיל כהתנגדות והופך לנושא לימוד ראשוני: המזרקה של דושאן.
אנחנו נכנסים פנימה ולאט לאט מתרחש שינוי, או אולי פריחה או גמול על השנה כולה.
התלמידות נפתחות אל היצירות, מגיבות, מפרשות, מתרגשות, כועסות.
טליה מובילה בתחילה, מלווה רגשית ואינטלקטואלית, מסבירה, שואלת ומתלבטת, אבל לאט לאט התלמידות (במיוחד קבוצת התלמידות) הולכות ותופסות את ההובלה הפנימית והחיצונית. הן מובילות את עצמן בין המוצגים, חלקן בקבוצות קטנות, וחוות את הדברים מתוך עצמן.
קסם.
תלמידות שלא פצו פה במהלך השנה, חלקן בילו "בשירותים" חצי שיעור, חלקן האזינו חלק מהזמן למוזיקה במהלך השיעור – כולן מתגלות במלוא אישיותן. ויש הרבה מה לראות....
האם זו התמורה המרגשת לשנה של לימוד משותף?
אולי דווקא פעמון גיוס למורה שלא הכיר מספיק כל תלמיד ותלמידה?
ואולי שני אלה נכונים ברמות שונות.
אנחנו נחשפים לתערוכה שומטת לסת של האומנית אנט מסאז'ה. הבנות מגיבות בעוצמה רגשית ואינטלקטואלית ומדביקות אותי בעוצמה.
אנחנו מסיימים בגן הפסלים, מסביב לשולחן עם קפה ומפטפטים בגילוי לב ובתחושת חברות ושוויון על החיים שלנו; כולנו.
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של רנה ורבין
אתמול ביקרנו במוזיאון ת"א, בספריית בית אריאלה ובמכון גנזים. היה יום של עושר תרבותי, וכמו שאחת התלמידות הצהירה באושר כשישבנו להפסקת צהרים בחצר המוזיאון: מתמלאים פה בתחושת התעלות והתרוממות נפש.
במכון גנזים הצלחנו להשיג סיור פרטי בגנזך, וראינו כתבים מקוריים, מכתב של יהודה עמיחי בן ה25 ללאה גולדברג, קטעים מתוך יומן קריאה אישי של איש ספרות משנות הארבעים שעוררו השראה תיעודית בכולן, עמוד בכתב היד הזעיר של של דוד פוגל, שיר של לאה גולדברג בכתב ידה וגם ציורים שלה. נרשמה התפעלות רבה שהתבטאה בצילומים רבים, בלי פלאש.
ביציאה מהגנזך נתקלנו במנהל אולפן הפודקאסטים והתוכניות של ערוץ בית אריאלה ברשת. הוא עשה לנו סיבוב באולפנים למרבה השמחה. היה יום נהדר!
Comments