הלילה ה 12 בבית החינוך בקמפוס אונ' חיפה. מה אגיד ומה אומר? אל תפספסו את כל הטוב הזה:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
את המפגש כולו הקדשנו לזלדה, כהכנה לקריאה בפואמה שלה "בתור הילדות פרי חדש".
פתחנו בהעלאת רשמים מתוך הפרק של סדרת 'העברים' על המשוררת בו צפינו בשבוע שעבר. כולן נהנו ולמדו מהצפייה, והיתה תחושה של היכרות התחלתית עם המשוררת, עם קולה, חתך הדיבור שלה.
מספר נושאים משכו את תשומת הלב של התלמידות בסרט: המיתוס שהפכה זלדה להיות עוד בחייה ("סינדרלה שהופיעה במשכנות החרדים" כפי ציטט חיים באר); ה"חצר" שהתקבצה סביבה ושהיו בה הרבה צעירים חילוניים; סיפור האהבה המאוחרת שלה עם בעלה חיים מישקובצקי, שהיה מחכה שזלדה תצא מהחדר כדי להתגאות בשיריה בפני חברים ומכרים. מישהי ציינה שחלק מהמרואיינים בדוקו דיברו על עצמם יותר מאשר על זלדה, וזה הוביל אותנו לשיחה משעשעת על הספדים נוסח "המנוח ואני".
בהמשך חזרנו לביוגרפיה של המשוררת- המשפחה המיוחסת, היותה ילדה יחידה להוריה, העליה לארץ, היתמות המוקדמת מאב בגיל צעיר והחיים הקשים עם האם, שתיהן לבדן בירושלים של שנות העשרים.
חזרנו ל"סיפור על אהבה וחושך" ולרשמים של עמוס עוז מהמורה האהובה זלדה, אותה הוא מתאר כבעלת כריזמה שקטה וכמעט מצמיתה.
יחד עיינו בספרי שירה של זלדה והקראנו שירים בקול: "הבית הישן", "בלילה ההוא", "ידידות", "כל שושנה", "שלומי", "הסתרת נפשך" "גירשתי מלבי", "שלומי קשור בחוט בשלומך". כל שיר הוסיף לנו עוד חומר למחשבה.
שמנו לב לשימוש בסמלים, לשיבוץ הרב של המקורות שנחשב אמצעי 'פשוט' ולא מתוחכם, לשימוש במנגינת הדיבור ללא היצמדות לכבלים של משקל וחריזה. דיברנו על הצורך שעולה מהשירים בידידות ובקרבה, על תחושת המלכות לצד חיי היומיום, המוות הפנימי, הכמיהה לקדושה. הקריאה פתחה שיחה קרובה על היחס למוות, על חוויות דתיות והמקום של המסתורין בחיינו. והיה גם שוקו חם שהכינה לנו אורלי על גזיה.
בכיתה יא' של נגה וייס:
אם מישהו היה עומד מחוץ לדלת של הכיתה שלנו אתמול, אני בטוחה שהדבר האחרון שהיה חושב, שמתקיים שם שיעור ספרות. שאגות צחוק, פה ושם ממש צווחות... המחשות ספרותיות בפנטומימה. רעש ומהומה.
לרגעים, כאוס מוחלט. אבל כל הדבר הזה קורה כשאנחנו ישובים במעגל, מחוברים, או כמו שאמר שון - חולקים אונה משותפת במוח. תשאלו איך הגענו למצב הזה ואיזה טקסט עורר בנו כאלו אנרגיות טובות? "האף" לגוגול.
התחלתי בדמיון מודרך. עוד רעיון מבית היוצר של שני לבנה (הבוגרת/החיילת שלנו).
עצמנו עיניים בחדר מוחשך. הובלתי אותנו לתוך גופנו לכמה אברים מרכזיים עד שהגעתי אל האף. ואז ניתקתי לכולנו את האף מהפרצוף והובלתי אותנו ברחבי האוניברסיטה... התלמידים התחילו לצחקק. תגובה מעולה מבחינתי.
המשכתי והובלתי את האף לספרייה וכך המשכתי עוד כמה דקות עד שחזרתי לנו את האף למקום, על אף מחאותיו הנמרצות של האף.
כשפקחנו עיניים ליה כבר פיצחה את העניין...עלתה על התוכנית שלי להתחיל בקריאת הנובלה הגוגוליאנית.
אחד היתרונות בכיתה עם תלמידים ממוצא רוסי הוא בקיאותם בשפה, בתרבות, במניירות, בהומור, בכל דבר ...בנופים, בריחות, בתבשילים, בכל מיני גינונים כאלה ואחרים. ידיעותיהם ובעיקר חווית החיים שלהם מעשירה את קריאתנו והופכת אותה, במקרה של "האף" למסיבת צחוק מטורפת, חושנית, אינטליגנטית ומלאת קריצות.
פצחנו בקריאת הפרק הראשון. כל פיסקה קריין אחר. בסוף הפרק הראשון עצרנו ויצאנו להפסקה. אחרי ההפסקה קראנו שוב, כן שוב, את הפרק. אבל לאט יותר. מתענגים על כל משפט. היו שם תובנות נפלאות של התלמידים.
הם שמו לב לדמות המספר ואיך כבר במשפט הראשון של הסיפור הוא אומר משהו לחלוטין לא מדויק. אם היה דייקן ויבשושי היה אולי אומר שאנו עומדים לקרוא סיפור פנטסטי, לא מציאותי, לא ריאלי, הזיה.
אבל הוא בחר לומר שאנו עומדים לשמוע על מאורע משונה מאוד מוזר, יוצא דופן. קישרנו את האמירה הזאת לתגובתן של הדמויות איוורן יאקובלביץ' ואישתו ושני שמותיה הבלתי אפשריים...
תגובה שלא לוקחת בחשבון את אי התכנותו של האירוע. כאילו רק לפני חודש מצאו אוזן במרק... היום אף בלחם... מעצבן יותר מאשר הזוי או מטורף או בלתי אפשרי.
דברנו על עיצוב הדמויות, על עיצוב המרחב, על החושניות. על זה שגוגול מצניח אותנו לחדר השינה של הזוג הזה, שבקריאה שנייה ממש ניתן להריח עד כמה הוא דחוס ומעופש... וריח הלחם החם עם הבצל... וריח הקפה, ותחתוניו הארוכים של יאקובלביץ' שמבחינתי הם גאטקעס, ומבחינת התלמידים גילוי של פריט ארכיאולוגי גרוטסקי, מעורר צווחות צחוק בלתי נשלטות, וה"פראק" הנלבש מעליו לפני שיושהים לשולחן, כי על נימוסין אי אפשר לוותר....
היו עוד ועוד פנינים של תובנות מצד קבוצת התלמידים הכי מצחיקים וחכמים שאפשר לבקש.
בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:
המפגש הוקדש לשיחות אישיות, לקראת סיום המחצית הראשונה של שנה זו. היה מעניין וחשוב ומשמח לשוחח עם כל אחת ואחד, לשמוע איך הם מרגישים במהלך השיעורים עם עצמם ועם הקבוצה, איך הם רואים את תהליך הלמידה שהם עוברים ומה היו רוצים לפתח.
במקביל לשיחות נתתי להם לקרוא את הסיפור 'מעשה בילדה בלתי נראית' מאת טובה ינסון, כחלק מעבודה שלנו על הדמות בספרות.
ביקשתי שיתחלקו לזוגות, יקראו יחד את הסיפור ויעקבו אחר האופן שבו נבנית ומתפתחת דמות הילדה הגיבורה.
הם התקבצו יחד וקראו את הסיפור אבל בעיקר נהנו מהחופש לדבר בינם לבין עצמם והיו עליזים במיוחד.
בשעה האחרונה דנו בסיפור – נדמה היה שזה סיפור פשוט ומשעשע, שאין הרבה מה לומר עליו.
ניסיתי להראות להם עד כמה הסיפור הזה, שיועד לילדים, הוא פשוט רק לכאורה.
ראשית הוא חושף את התחבולה של בניית דמות – ניני, הילדה הבלתי נראית, נבנית לנגד עינינו. כלומר, ינסון יצרה תחבולה פנטסטית בכדי לאפשר לה להיוולד מחדש.
שנית, הסיפור הוא פארודיה על דמותה של הילדה הטובה, כפי שהובנתה ביצירות רבות שנכתבו לילדות במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. הגדרנו מהי פארודיה והצעתי שהסיפור עושה פארודיה לדמות הזו של ילדה יתומה, שבדרך כלל עוברת מדודה אחת קרה ומרושעת לבית יתומים או למשפחה שמאמצת אותה ככח עבודה, וכל מה שנדרש ממנה הוא להיות חרוצה, צייתנית, שקטה, נקייה ומסודרת. ניני היא מין ילדה שכזו, ואצל משפחת מומין היא מצליחה
אט אט ולבסוף בתנופה גדולה להתגלות כמי שהיא (הזהרת ספוילר!) – ילדה ג'ינג'ית פרועה ומצחיקה .
זהו אם כן סיפור מחאה פמיניסטי!
מכאן התפתח דיון על החשיבות והערך של סיפורים שפונים לקהל צעיר מאד של פעוטות וילדים, ויוצרים דמויות ועלילות שמשחררות ילדות (וגם ילדים) מהתפקידים המוגבלים והמדכאים שהועידו להן יצירות מסורתיות.
בכיתה י' ספרות ערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן:
אתמול קראנו שוב את הסיפור של סמיר סאלמי "חתולים שחורים". קראנו בשתי הלשונות במקביל, פסקה בערבית ופסקה בעברית. התלמידים זכרו את פירוש המילים הקשות! (איזו שמחה).
לאחר מכן עבדנו על כתיבה בעברית. המתודה - שאילת שאלה, חילוץ טענה מהשאלה, ניסוח כותרת, ניסוח רעיון אחד בכל פסקה - תקף כמובן לכתיבה עיונית גם בעברית וגם בערבית. התלמידים כתבו בעברית כותרת למאמר שלהם, טענה וכן התייחסות כללית לסיפור ואז הביאו הוכחה אחת לטענה כולל דוגמה מהסיפור. במהלך השיעור בדקנו שתי עבודות יחד עם התלמידים שכתבו אותן. ניכר שהם הבינו את המתודה וזה העיקר (עכשיו נשארו עוד עבודות רבות לקרוא בבית).
מכל מקום, התלמידים היו מעוניינים מאד, התלבטו בניסוח, התייעצו איתנו וזה עם זו וכל זה תפס את נפחם של שני השיעורים היום. אנחנו מתקדמים.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
קו הגבול בין אלוהים לאדם, קו הגבול בין האדם למכונה - שני רפרטים שמו בפעם הראשונה שני תלמידים מול הכיתה, שהגיבה בהשתתפות ערה, בסקרנות ובדיונים תרבותיים ומלאי מחשבה, עד כי אפשר להשתמש במילה השחוקה והחבוטה - מרגש היה להתבונן מהצד בשני השיעורים.
רועי הציע שלוש הגדרות או תכונות של האל, ניתח אותן, את הבעיות הכרוכות בהן ואת השאלות הנלוות להן. מה ההבדל בין הקביעה שהאל נמצא בכל מקום לפאנתיאיזם, האם האל כפוף לחוקי הלוגיקה והאם חלות עליו מגבלות.
שאלת המפתח היתה מה אפשר לומר ולייחס לאל, והיא צוירה כמעין מאזניים, כאשר תכונה מסוימת נעדרה ממנו הדבר כרוך במחיר ואולם גם אם מחיובים לייחס לו אותה הדבר מעלה בעיות קשות לא פחות.
הנה הסיכום שלו: "הצגתי כמה מהתכונות של אלוהים: הימצאותו בכל מקום, היותו היוצר של היקום, היותו כל יכול והיותו כל יודע. בכל נושא הצגתי לכיתה בעיה הקשורה לתכונה או את האפשרות לנסות להגדיר ולהסביר את המושג בעצמם.
לאחר שנתתי מענה לכל התלמידים שרצו בכל סבב, הבאתי את העמדה שלי לגבי הפתרונות לבעיות והגדרת המושגים, ומידי פעם גם נתתי לכיתה הזדמנות להתייחס לפתרונות שלי ולהצעות שלי להגדרות של המושגים.
בסופו של דבר הפרזנטציה לקחה יותר זמן ממה שחשבתי שהיא תהיה. בהתחלה היה קצת מלחיץ לדבר מול כולם, והיה לי לפעמים קשה להקשיב, אבל בסופו של דבר השתחררתי ונרגעתי.
הבנתי מכך שיכולתי להרצות על נושא שאותו אני אוהב ולחלוק עם הכיתה את הידע שיש לי עליו, ולראות איך אחרים מתמודדים עם בעיות תיאולוגיות".
אבינועם ניתח מאמר של האראוואי שעוסק בטשטוש הגבולות בין האדם למכונה וצירף דוגמאות על יכולות קיברנטיות: מרגליים מכניות ועד לצ'יפים המוחדרים למוח כדי להרחיב את יכולות הזיכרון.
הוא עמד על היכולות הטכנולוגיות המופלאות של היום, לשלוח הקלטה קולית עד לקצה העולם למשל, ופיתח דיון על מקומו של הטלפון הנייד בחדירה הגופנית הזאת, שהופכת עד כדי איבר נוסף.
סיכום המהלך שלו הביע התנגדות לחשיבה בינארית גם בתחומי חיים אחרים, כמו בין בעלי חיים לאדם או בין גברים לנשים. וכך הוא סיכם את חוויתו: "ראשית הסברתי מה הוא הסייבורג, כיצד הוא מתקשר לחיינו ולמהותנו.
הסברתי גם כיצד התפתחות הטכנולוגיה יוצרת טשטושים בין האדם למכונה, האדם לחיה, והפיזי ללא פיזי. לאחר מכן הראתי כיצד הסייבורג הוא יציר הטשטושים בין הדיכוטומיות החברתיות.
הרעיון הכללי היה לדבר על האופי של הסייבורג, כיצור בין טשטושי הדיכוטומיות, ועל הדרך שבה באופי זה משתחרר האדם מהדיכוטומיות התרבותיות, ובכך מראה את הגישה הטכנו-אופטימיסטית של האראוואי.
המטרה היתה להסביר על ההשתנות בהגדרת האדם וההשפעות של השתנות זו.
בהתחלה טיפה התרגשתי, אבל אז נכנסתי לשוונג, והלך חלק. דווקא בדקות האחרונות, שמיהרתי, הרגשתי שעשיתי מהלכים טובים וברורים".
בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:
השיעור התחיל בחזרה קטנה על היחס בין אמפריציזם ורציונליזם. דיברנו על האופן שבו דקרט מייצג את העמדה הרציונליסטית ועל האופן בו דייוויד יום כאמפריציסט שדווקא נסמך אך ורק על החושים כמקור ידיעה.
ציינתי שמה שנראה כעמדה מתונה ביחס למקור הידע יהפוך לעמדה מערערת וספקנית על עצם אפשרות הידיעה. כדי להבין כיצד התחלנו בדיונו של יום במושג הידיעה. קראנו ביום עצמו.
יום בוחן את התנאי המרכזי לידיעה מדעית והוא קיומו של קשר סיבתי בין אירועים, קשר הכרחי. אלא שאם בוחנים אמפירית את המציאות אנחנו לא מגלים סיבתיות בחושים אלא תכונות של העצמים, לכל היותר קשר של סמיכות במרחב ובזמן בין העצמים וארוע הסיבה לכאורה והתוצאה. שיעור הבא נדון בכוחו של קשר זה, והאם הוא מאפשר לטעון לידיעה מדעית.
חלקו השני של היום הוקדש לבחינה של אפשרות של כתיבה משותפת בכיתה של מעין עבודת חקר פילוסופית . התלמידים ביקשו לבחון כל מיני נושאים אפשריים. הצגתי את נושא האתיקה היישומית בפילוסופיה וביקשתי מהם להציג אפשרויות.
הוצעו נושאים כמו חופש ביטוי באינטרנט, שיימינג, הפלות, המתות חסד, דילמות גנטיות, שיקום אסירים ועוד. התחלנו תהליך של ביעור מוחות בו תלמידים שונים הציגו את עמדתם מדוע צריך לבחור בנושא זה או אחר, וכן קיימנו כמה סבבים של הצבעה. לבסוף נבחרה ברוב דחוק ההצעה "האם מוסרי להוליד ילדים לנוכח המצב הנוכחי " . שוחחנו קצת על האופן בו מתחילים לחשוב על עבודה כזו מבחינת ניסוח שאלה, למידה מכינה של אובייקט המחקר.
בשבוע הבא נמשיך בתרגיל הכתיבה ונמשיך לדון ביום.
בכיתה י' של עומר בן דוד:
בשבוע שעבר חברי הקבוצה עמלו על מטלת הסיום שלהם. לאחר קריאה מרפרפת במטלות, החלטתי שעלינו לשוב ולשפר אותן, ולכן פתחנו את המפגש הנוכחי בהצגת כללים בסיסיים לכתיבה ראויה.
הקריטריון העיקרי בו התמקדנו הפעם היה החלוקה לפסקאות. ביקשתי מכל אחת לסמן בטקסט שלה את משפטי המפתח, ולאחר מכן להכין תרשים זרימה של ראשי הפרקים בחיבור. לאחר מכן, לערוך מחדש את החיבור ולחלקו לראשי פרקים.
לאחר ההפסקה, מצוידים בטקסטים הערוכים, התפזרנו למשוב עמיתים בקבוצות קטנות, בה כל תלמיד הקריא את התשובה המנוסחת מחדש שלו ואת רשימת הפרקים. בסוף התהליך נפגשנו לסיכום העבודה בכיתה, וביקשתי מכולן להגיש את התיקונים במהלך השבוע. יש עוד הרבה עבודה לפנינו לשיפור מיומנויות הכתיבה בקבוצה, אבל חבריה מלאים נכונות ומוטיבציה ללמוד, וזה באמת העיקר.
Comments