שבוע 13 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
הניסיונות לקרוא את נאום אלקיביאדס, הסיום החגיגי של המשתה, נבלעו בין ריחות הזיעה והתלמידים המתלוננים. התפזרנו לקריאה בקבוצות. שבנו לבסוף אל הכיתה המקורית שלנו, שהתפנתה, ושאלנו ביחד על פשר הסיום המפתיע של המשתה האפלטוני: מדוע אינו מסתיים בנאום הסוקרטי? כיצד מתכתב הוידוי הספרותי של אלקיביאדס עם הנאומים הקודמים? האם יתכן כי לב שבור מדגים את הארוס טוב יותר מכל חשיבה לוגית? ניסינו לדון באפשרויות האלו, בתוך הכאוס שהיינו שרויים בו.
אחרי ההפסקה עמוסת הפחמימות, מלאת דברי מזון שהביאו חברי הקבוצה לחגיגת הסיום של המשתה, עופר הצטרף אלינו ועברנו לקרוא ב'לירות בפיל' של אורוול. עצרנו מספר פעמים לאורך הקריאה, לאור התגובות הנזעמות: קרני התעקשה שאין תירוץ שמצדיק את הירי, ושהדובר היה צריך להתנגד; אנה הציעה שהפיל והדובר אינם שונים במצבם - שניהם חסרי שליטה על גורלם; רותם סיכמה יפה כי במצב של כיבוש, הכובש נעשה עבד ממש בדומה לנכבש. סיימנו בהצגת ההנחיות לקראת סדנת הכתיבה המסאית בשבוע הבא, וביקשנו מכל תלמידה לנסח לאורך השבוע שאלה אישית, מבוססת על חוויה או זיכרון, שמעסיקה ומטרידה אותה.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
התחלנו בדיון באפיסטמולוגיה של אפלטון , הבחנו בין אי ידיעה, ידיעה וסברה , ולאחר מכן קראנו באפלטון עצמו. הרגשנו שקשה לתלמידים להתמודד עם סגנון הדיבור הארכאי והמוארך של אפלטון , הם רגילים לקצב אחר. לאחר מכן פנינו לדיון בעצם מושג האידיאה, ההבדל בין הפרטיקולרי למושגי הטהור. למשל, לעובדה שבפועל אף אחד מאתנו לא פגש 'צבע' בחייו אלא 'אפור', -צהוב' וכד'. ועדיין השפה לנו עמוסה בכוללים כאלו. השאלה שאפלטון שואל היא 'מה מקורם של אלו'. לתלמידים היתה התנגדות טבעית לטענת אפלטון , לאופן החשיבה שלו. הדיון המשיך מכאן ובאופן ישיר למשל המערה שלו. ניסינו לדמיין ביחד את הסיטואציה של המערה, לאחר מכן לברר ביחד את האפשרות להבין את בשלשלאות במשל באופן מודרני או מנטלי יותר (דעות קדומות, פחד מידיעה, מגבלות תרבותיות, אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיה, דת וכד') . לאחר מכן ניסינו לברר שוב את המשמעות של הסבל הכרוך בהיחשפות לידיעה (התמודדות עם האמת הכואבת, ערעור הזהות האישית, הקושי שיש בלדעת ולחקור). חשבנו לקרוא בדייויד פוסטר וולאס אבל התחושה שעדיף לסגור את אפלטון פה דחתה זאת לשיעור הבא. באמצע הזדקקנו לעשות מעין שיחת מוטיבציה ומיקוד. יש תחושה שעבור תלמידים מסוימים אין הבנה ברורה שהם מחויבים להיות בשיעור ובכלל להיות בפרויקט האישי של דרך רוח , להיות מחויבים לכתיבה, לדיון. כך למשל רק קבוצה חלקית של התלמידים הגישה את תרגיל מיזוג הטקסטים החשוב שביקשנו מהם והדגשנו את חשיבותו. שבוע הבא , קבענו לעצמנו, ננהל שיחות אישיות עם התלמידים ובכלל זה מפגש אישי על מה שהם כתבו בניסיון לתת להם רפלקציה והנחיה אישית על מה שכתבו.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
שיעור עמוס בחיפה. בחלק הראשון – החלק שאותו אני מעביר הפעם – מתחילים ללמוד קאנט.
אנחנו מקדימים את התכנית ואולי זה לא טוב. אבל אני לחוץ שנוכל "לגמור את החומר".
אז מה.
אני רץ מהר מדי?
התחלנו בביקורת התועלתנות (בעיות מדידה, התועלתנות מביאה לפעמים לאבסורדים ומתעלמת במכוונות, או לפחות לא מדגישה אותן).
ואז אני מתחיל במהלך המחשבה של קאנט.
זה חשוב בעיני
החומר חשוב.
כמו שהקלישאה אומרת; "ראוי שאדם משכילך יכיר אותו", אבל אולי לא?
אולי אני מטרחן את התלמידים. ולמה אני מרגיש שאני מאבד את חלקם?
ומה עושים כשיש דיכוטומיה מאוד גדולה בכיתה: חלק מבינים כמעט בהבזק את כל החומר וחלק לא מצליחים לעקוב בכלל אחרי המהלך.
מזל שיש מספיק זמן לחזור על החומר.
אנחנו מדברים על הרצון, ועל החובה ועל פעילות מתוך חובה ובהתאם לחובה וכשאני נותן שאלה, אני שמח לראות שהרוב מצליחים להתמודד איתה.
בחלק השני אנחנו עוסקים בעבודות חקר.
נשמע כל כך כבד ומעיק, אבל ענבל מנצלת את השיעור ומעשירה את הכיתה ואותי בהבאה של יצירה מיוחדת של האומנית האמריקאית ג'ודי שיקגו; "הארוחה". מעין מחווה למאות נשים בולטות בתולדות האנושות ובמיוחד האומנות.
הרעיון הוא להזמין שני כותבים; פילוסוף וסופר לארוחה ולתת להם לדר שם (לדבר בכתב אצל כותב העבודה).
אני מתנחם בכך שחוץ מהחומר "שחשוב שכל אדם משכיל יכיר", יש גם חומר מרהיב ומלא תבע מחשבתי.
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
התחלנו את השיעור עם השאלה מה זה בעצם ידיים? למה נועדו הידיים שלנו למה היד משרתת אותנו ביום יום? וכתבנו על הלוח את התשובות של התלמידות: לעשות, לבנות, לתפקד, להכין דברים, לאכול, לכתוב, להרביץ… בבואנו לעבור לקריאת השיר "כף היד" של שימבורסקה, שאלתי לרגע אם הם יודעים מהו הספר "מיין קמפף". מפה לשם, ספרנו להם על מיין קמפף מלחמת העולם השנייה, היטלר, תורת גזע (לא רק אנטי יהודים) רצח של עשרות מיליונים. מפה לשם הגענו לשיחה על מנהיגים במשטר טוטליטרי ועל המושג אידיאולוגיה, על הליכה עיוורת אחרי אידיאולוגיה וכיצד מנהיגים שיכולים להישען על רעיונות חשובים ויפים, עשויים לפתח אידיאולוגיה שתחריב את הרעיונות היפים ועל הדרך את העולם. מנהיגים כאלה שמים קץ לחשיבה ובשלטון שלהם הם לא נותנים מקום לדעות שונות משלהם או חשיבה ביקורתית. הגענו גם לדבר על חמס, על עזה, על המלחמה. ספרתי להם שאני כישראלית וכיהודייה, תומכת עשרות שנים במדינה פלסטינית ובחירות לעם הפלסטיני, ואף הייתי אקטיביסטית שנים רבות בפלטפורמות שונות. אמרתי שאני חושבת שלכל עם מגיע שתהיה לו מדינה שיוכל להגשים בה את חירותו וערכיו גם העם היהודי וגם העם הפלסטיני. מנקודת מוצא זו כשאני מסתכלת על חמס אני רואה ארגון טרור שלקח ערך חשוב כמו חירות לעם הפלסטיני ויצר אידיאולוגיה שפועלת באלימות כלפי אנשים בישראל ובעזה. לתשומת ליבם נתתי כמה דוגמאות. הם, שאמנם התקשו לשמוע זאת ממני, לבסוף נתנו כמה דוגמאות מעצמם למשל שחמס גונב סיוע הומניטרי לאזרחים וכולי.
כל הזמן התאמצנו שלא להיכנס לדיון פוליטי, אלא להסתכל על עובדות, וניסיתי להראות שהביקורת שלי על חמס לא אומרת באותה נשימה שלא מגיע לעם הפלסטיני חירות. זו ביקורת על חמס כשלטון טרור ומעשיו. הרגעתי שהביקורת שלי על חמס לא אומרת שאני מצדיקה את כל מה שמדינת ישראל עושה, ושיש לי ביקורת רבה גם על התנהלות של מדינת ישראל והתנהגותה כלפי אזרחי ישראל וכלפי עזה אך לא נדבר על כך כרגע, כי אנו רוצים כרגע להבין כיצד אידיאולוגיה אם יהודית אם מוסלמית, אם חילונית אם דתית, שמה קץ לחשיבה, מחריבה אפשרות לשיח ולביקורת, פועלת באלימות ובקיצוניות ונגמרת ברע. היתה שיחה מאתגרת ומעניינת. עלי תרגם ברגישות נדיבה ובטקט את דבריי בשיחה הרגישה הזו, כשתוך כדי הוא מסביר, מעשיר ומלמד כל מיני פרטים היסטוריים בכדי לסתום חורים ופערים בין תרבויות ופרספקטיבות. למשל עלי מצא עצמו מסביר להם מה זה "שמאל" ישראלי, מספר להם על ימי רבין לפני שהם נולדו, ועל האוירה והשיח שהיה פעם שונה ממה שאנו מכירים היום. הם לא ידעו שיש כזה דבר, יהודים ישראלים שלא נגד עזה או נגד ערבים, ושרוצים שלום ושחושבים באופן ביקורתי על הממשלה. במהלך השיחה תלמידה שאלה אותי "ואם תהיה מדינה פלסטינית את חושבת שהערבים שכאן יצטרכו לעזוב ולעבור לעזה?" אמרתי לה שמה פתאום, אם כך יהיה את מי אני אלמד? אבל ברצינות, זה הבית שלהם המולדת שלהם, ועל אף שאני חושבת שצריכה להיות מדינה שתהיה בית ליהודים, המדינה צריכה להיות מדינה לכל האזרחים שלה זה לא אמור להיות אחד על חשבון השני. אנחנו רוצים להיות יחד ולעשות את הדברים היפים שאנו עושים, למשל את השיעור הזה. יותר מתמיד, חשתי תסכול על כך שאין לי אפשרות לנהל את השיחה הזו בשפה משותפת ובלתי אמצעית עם התלמידות והתלמידים. אך למרות המגבלה השיחה הייתה שיחה טובה וחשובה. התפלאתי כשהבנתי שהתלמידות מבחינתן פגשו לראשונה יהודייה שאכפת לה מהאנשים בעזה, ושמגדירה צדק כמשהו שרואה את שני הצדדים. התפלאתי ממש כי חשבתי שבחיפה, עיר הדו קיום, ערבים ויהודים פוגשים אחד את השני על כל המנעד הפוליטי והאישיותי, אך הסתבר שנכון לתלמידי הכיתה הזו זה לא כך. ואם כך, איזה מזל שהקדשנו שיעור לשיח הזה. כשיצאנו להפסקה כמה וכמה מהן באו אלי ואמרו לי "שמחתי לשמוע את הדעות שלך" "יש לך דעות יפות", "אהבתי את צורת החשיבה שלך" ואפילו אחת אמרה לי "איזה שיער יפה יש לך" והנה אני משחילה גם את זה בסיכום. זה ריגש אותי מאוד, זאת אומרת, לא השיער היפה, וזה קירב ביננו ברמה האישית וגם קצת העציב אותי לגלות את גודל הפער וחוסר ההכרות ההדדית. אוף, כמה דרך יש לנו לעשות, אבל נתמקד בהוויה ובמה שישנו אז הנה, עשינו עוד צעד.
אחרי ההפסקה הקראנו וכתבנו את התרגום של השיר "כף היד" על הלוח. עברנו לתרגיל כתיבה: "תארו את כף היד שלכם, בעשר נקודות זמן, החל מילדותכם מה היא עשתה, מה היא עושה בימים אלה ומה תעשה בעתיד, במספר סיטואציות שונות וגילאים שונים."
הם כתבו, נצמדו יותר או פחות להוראות התרגיל. חלק הספיקו להקריא וחלק שני יקריא בשיעור הבא. הם הקריאו דברים מרגשים, כל הקראה הוציאה מעלי וממני "וואו", ליטרלי. הוואו נאמר. מרים כתבה שרשור של דברים, שיצרה ויוצרת ותיצור עם הידיים ותבנה דברים שהתוצרים שלהם, מעשה ידיה, יהיו כתביעת אצבע שלה בעולם. האדי כתב במלוא חשיבות ובלי לחסוך פירוט, מה ידיו עשו מילדותו, עושות בהווה ומה יעשו בעתיד. הוא סיים ביום מותו, כשהוא ימות היד שלו אוחזת בידי ילדיו. זה היה מרגש. אמרתי שכשאנו טורחים לשאול את השאלה איך נרצה למות זה שופך אור חשוב על החיים שלנו, ועל השאלה איך אנו רוצים לחיות, מה חשוב לנו בחיים, במקרה זה, הנקודה האחרונה שכתב מראה שאיפה להגשים חיים מאושרים של משפחה, מלאים בחום, אהבה ושותפות. מריה כתבה מאוד יפה, וציינה מה ידיה עשו ואהבו לעשות, הכניסה גם תחביבים, כגון טיפול בסוסים ורכיבה וסיימה עם זה שבעתיד ידיה ירקדו בלט. הארתי לתשומת לב, שהדבר האחרון שכתבה הוסיף לידיים שלנו משהו חדש שטרם נכתב כאן, משהו לא שימושי- קישוט ואמנות. עד כה הידיים תפקדו ובנו ועשו, היד שרוקדת בלט מוסיפה לנו יופי לחיים, פן אנושי חשוב, שהוא לא פרקטי, מותר האדם. ולבסוף אחרונה, רימה אך יא רימה, הקריאה, לא לפני שדרשה שכולם יהיו בשקט ולא יפריעו לה. רימה כתבה בשפה כל כך אמנותית וגבוהה שעלי היה צריך להזיע בכדי לתרגם וגם אז לא הצליח את הכל. רימה כתבה את זה: (תרגום של עלי, עריכת תרגום יעל)
כל הזמן הייתי כזאת, מאוהבת בציור ובשירה. ולא הייתי לבדי עדה לאהבה זו, גם ידי, עיניי, הוריי, ביתי. אהבתי לא הייתה מוסתרת ולא מוצהרת, אלא אסופה בכוח. לפעמים המילים נוהרות בבכי, ולפעמים אני רואה אותן משתפכות מקווי הציור שלי, שמחות ועצובות.
גדלתי וגדלה אהבתי למילים, עד שנשפך המבול שלא מסכים להיכנע, לא משמחה ולא ממוות. וראיתי את המבול כמתנה שאלוהים נתן לי, אבוי לי אם אאבד אותה. המשכתי והמשכתי לאסוף את הגשם השוטף, לא רק בידיים שלי אלא בכל מה שיכולתי. עד שאמר לי המבול: לא נמאס לך ממני, ואני עונה בתוכחה: איך אוכל לשכוח את חברי הטוב!?
لطالما كنت هكذا، منذ صغري، مُحبَّة للرسم والشعر، ولست وحدي الشاهدة على ذلك، بل يديَّ، عينيَّ، والديَّ، بيتي. ولم يكن حبّي لا سرًّا ولا علانية، بل جُمِعَتْ عنوةً. فأحيانًا تتدفّق الكلمات بالحشرجة، وأحيانًا أخرى أراها تنبجس من خطوط رسمتي فرحًا وحزنًا.
كَبِرْتُ وكَبِرَ معي إلى أن فاض، كأنّما كان وابلًا لا يأبى التقهقر، لا من غبطة ولا من ردى، فرأيت الوابل نعمة أهداني الله إياها، فبئسٌ إن أضعتها وإستمررت وإستمررت بجمع الوابل، ليس فقط بيديَّ بل بكل ما استطعته، إلى أن يقول الوابل : ألا تملين مني، فأقول معاتبة: أنّى أنسى خَدْني!؟.
Comments