שבוע 17 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
העמקנו את הקריאה שלנו באודיסאה. למען האמת, כל המפגש הוקדש ליצירה המופלאה הזו. קראנו כמעט ברציפות את המפגש של אודיסאוס עם בנו טלמכות, את שיר 19 המפורסם, שבו מגלה האומנת הזקנה של אודיסאוס את צלקתו וכך מזהה את זהותו (והזכרנו גם את המאמר המפורסם של אריך אוארבך על כך בספרו "מימזיס") ולבסוף את המפגש הסופי והמרגש בין אודיסאוס לפנלופה, שבו הוא חושף בפניה את זהותו ומאמת אותה על ידי כך שהוא מזכיר את מיטתם המיוחדת, הבנויה אל תוך עץ זית. לבסוף הזכרנו גם את הסיפור המרגש על כלבו הזקן של אודיסאוס, המזהה אותו, מתחכך בו בפעם האחרונה ואז מת.
למרות האורך של ההקראה, מרבית הזמן היה קשב בכיתה, והילדים השתתפו והקשיבו. בסוף השעה הראשונה נתנו להם קטע כתיבה קצר - לכתוב על המושג "חזרה." זה כוחה של האודיסאה, שגם מי שלא מורגל בהאזנה ליצירה כזו, נשאב אל תוכה.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
התחלנו את השיעור אתמול בדיון משותף על הסרט שראינו פעם קודמת wild stories. תכננו שיחה של חצי שעה אבל התלמידים סחפו אותנו לשיחה בת שעה ורבע. נהנינו לשמוע את המעורבות שלהן, הזיהוי של המתחים המעמדיים בסרט, המתי בין שאלות של רגש ותבונה, כבוד גברי וחוסר היכולת לעצור הדרדרות בשם הנרקיסיזם, האופן בו הרצון לצדק יכול להוביל להרס עצמי ולהרס בכלל, וגם את המקום של החמלה, הכפרה והסליחה כמעצור בפני הרס עצמי. לקראת ההפסקה צפינו בסרטון ששלחה נוי יצחקי שמתאר ניסוי פילוסופי שמבקש מ ai להביא דימוי של כוס יין מלאה והאופן בו ה ai לא מצליח להביא דימוי כזה במובן הסמנטי המדויק של המילה 'שלמה', ניסינו להבין פילוסופית מדוע ה ai לא שוגה ולא מצליח לעשות זאת , האופן בו המילה 'שלמה' מבטא קונבנציה ולא דיוק סמנטי. בחלק השני של השיעור התכוונו לקרוא באחים קראמזוב והפואמה האינקויזטוא הגדול, אבל לא הצלחנו להתרחק מעבר להצגה ראשונית של ניטשה והאופן בו הוא מציע מרד כנגד הפילוסופיה הקלאסית של אפלטון (ולא רק), האופן בו ניטשה מחזיר את הדיון לאדם עצמו, לתפיסתו את האדם כאורגניזם בראש ובראשונה, היציאה כנגד השאיפה לטרנסדנציה ומטפיזיקה . בחצי שעה האחרונה ביקשנו מהתלמידים לבחור מתוך שלושה אפוריזמים קצרים של ניטשה אחד ואד לפתוח אותו לכדי פיסקה שלמה שנאחזת באחד המונחים שקיימים באפוריזם ונביאה את תגובתם או פרשנותם לכך.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
שיעור מאתגר.
מתחילים בהצגה של אינסה את אופן העבודה שלה על מחקר הגמר שלה. היא מדריכה את התלמידים כיצד להתמודד עם הקשיים בכתיבה שלהם.
היא רהוטה וחכמה ובטוחה בעצמה.
מרשים.
משמח.
אחר כך אנחנו מסדרים.
מסדרים את תובנות הדיון מהשבוע הקודם. אז דיברנו על שימוש, היעזרות, ניצול וההבדלים בניהם. דיברנו על הדדיות ועל חד צדדיות. דיברנו על שימוש אנושי באדם ושימוש לא אנושי. דיברנו ולא ידענו (התלמידים לא ידעו) שאנחנו מדברים קאנט.
היום הגיע הזמן לסדר.
הכתבתי לכיתה את נוסחת החוק הכללי של הציווי המוחלט ואת נוסחת "האדם כתכלית". בדקנו דילמות מוסריות, הסברתי איך משתמשים בסט כלי החשיבה האלה, וראינו יחד שנוסחת האדם כתכלית חופפת לנוסח החוק הכללי.
נראה לי שהבנו.
אחרי ההפסקה ענבל התמודדה עם אתגר גדול: שיעור המשך שעוסק במאסה "וריאציות גולדברג" של שמעון אדף.
אתגר גדול, כי הטקסט לא פשוט. לא ברמת הניסוחים ולא ברמת העומק של הטיעונים והוא מורכב גם מתוך שהוא עוסק בדוגמאות שהן קטעי שירה עמוקים, ובודאי לא כאלה "שנותנים את עצמם לקורא" בקלות.
השיעור היה מרתק.
אחר כך פנינו לעיסוק בעבודת החקר וסיימנו.
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
בשיעור הראשון התלמידות הקריאו את תרגיל הכתיבה מהפעם שעברה, בו התבקשו לתאר רגע שהיו רוצים להנציח בכתיבה. אז הן הקריאו, מי מהן שבאמת כתבה אותו בכיתה או בבית, לא כתבו מהתרגשות המפגש עם החברים מהכיתה המקבילה וגם לא עשו בבית. הן מקריאות בערבית ועלי מתרגם אחרי כל משפט. היה תענוג אסתטי וקיומי. במיוחד
זיזי כתבה: (בתרגומו המסור של עלי)
"עומדת על הבמה, מהססת, מודאגת, חוזרת על המילים במחשבה שלי, ועל הלחן והחזרות
זו היא המסיבה הראשונה שאני שרה בה.
אינני יודעת איך לתאר את רגשותיי! עכשיו, קוראים לי אל הבמה:
"זוביידה הרייש".
הגיע הרגע שבו אני עולה על הבמה, עומדת מול האורות.
הרגע לתפוס את המיקרופון, לשמוע את הלחן ואת תחילת השירה שלי. אני רואה רק את האורות ואת הקהל, שכאילו התחבא, ואני מתחילה ואוגרת את תעוזתי ומתחילה לשיר את שירה של סבאח, הזמרת הלבנונית המועדפת עליי.
בו, באמצע השיר, הרגשתי עצמי כמו אור או כוכב נוצץ
כולם רוצים לשמוע אותי
זה היה הרגע שלי, הכי נוצץ, חלום שהתגשם."
היה מאוד מרגש להקשיב לרגע החשוב הזה של זיזי, מתקבע במילים כתובות. ואז חוויה מרגשת מכיוון אחר היתה להקשיב למה שעאהד כתבה, שבניגוד לרגע המיוחד, הנוצץ והמכונן שזיזי תיארה, עאהד רגשה אותנו כל כך בתיאור פיוטי עדין ומלטף, של רגע פשוט בו בקשה מסבא שלה לעלות על העץ שלו ולקטוף שסק, והוא הסכים והיא טיפסה וקטפה והיא ואחים אכלו שסק, וחשבה לה שזה לא סתם רגע, ולמעשה תיארה בכישרונה המקסים נוכחות מלאה ברגע פשוט, רגע נעים שאותו היא ידעה להוקיר בזמנו, וגם עכשיו בכתיבתה, ממש חוויה של מיינדפולנס. וואו. (אני באופן אישי כמעט בכיתי)
אחר כך המשכנו לדבר על הכתיבה כמעידה, כמעניקה נצחיות לסיטואציות, כמתעדת, כיוצרת מציאות וכולי. ואז נתנו להם סיכום קצר על האיליאדה ועל מלחמת יון וטרויה, לפי המסורת, חטיפתה של הלנה שגרמה לכך וכולי. על כך שהומרוס כתבת את האיליאדה גם עם תיאורי האלים והתערבותם בחיי האדם וכולי. ערכנו דיון באשר לשאלה האם שווה לצאת למלחמה בגלל הלנה וכולי. נזכרנו במושגים שאנו מכירים מן היצירה המכוננת הזו, כמו אכילס, עקב אכילס, סוס טרויאני וכולי. לאחר שעשינו סדר בדברים דיברנו על אכילס ואז הקראנו קטע מהאיליאדה בו אכילס מספר שאמו אמרה לו שיש לו שתי אפשרויות, לחזור ליוון ולחיות חיים ארוכים וטובים , או להמשיך להילחם ולמות בקרב ולזכות בתהילה.
חידדנו את המושג דילמה, שמשמעותו ביוונית עתיקה שני רצונות, שתי מטרות, או גם שתי רעות, והוא בעצם עמידה של אדם מול סיטואציה בה צריך לבחור בין טוב לטוב או בין רע לרע, ולא בין טוב לרע.
וכעת פנינו לתרגיל כתיבה: במה הייתם בוחרים בחיים ארוכים וטובים או בחיים קצרים ותהילה?
הם כתבו ממש יפה, רובם בחרו בחיים קצרים של תהילה, אבל מסיבות יפהפיות, שמרוב שהן יפות, הן העידו למעשה שהם לא הבינו את התהילה כפי שהתכוונו אליה- כשם טוב ופרסום, אלא הם ציינו שבוחרים בחיים קצרים אם הם בעלי משמעות, אם הם יתרמו לעולם, ויהפכו אותו לטוב יותר. אין ספק שהכיתה הזו הם חבורה של שיפוצניקים קיומיים, והם יתקנו וישנו את העולם, הם מלאי חזון ומטרות טובות, אשן רגועה בידיעה שהם שומרים עלי.
ובצד השני של המיעוט שבחר בחיים ארוכים, היה אברהים שדווקא הבין את השאלה כמו שצריך ואמר למה אני צריך שם טוב, תנו לי לחיות חיים יפים עם המשפחה והאישה וכולי. ועוד גם כאן הפליאה עאהד לכתוב והקסימה אותנו בתיאוריה כשכתבה: (בתרגומו המסור של עלי )
"אילו הייתי בוחרת בין לחיות חיים קצרים מלאי תהילה, לבין חיי שלווה וחיים ארוכים, הייתי בוחרת בחיים ארוכים ושקטים
כי לא ביקשתי מהחיים דבר מלבד השקט, ללכת לאט לאט מתחת לשמיים בהירים, ולתת לרוח לשחק בשערותיי בלי לפחד מסערות. הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, לא כמו מבט נוקב שבוער לרגע ונכבה, אלא כמו אור חם שנשאר עד לנצח.
לא הייתי מתאמצת כדי לחוקק את שמי בסלע, אלא הייתי רוצה שייזכר באמת, במבט צוחק של תינוק, ברגע לוהט בין שני מאוהבים. אינני מחפשת את התהילה, אלא הייתי רוצה להיות צל עדין למי שהתעייפו בחיים, משב רוח קר ביום קיץ לוהט, ויד מושטת למי שצריך אותה.
יכול להיות שלא יזכרו אותי בספרים, אבל אני רוצה להיות בליבם של האנשים. יכול להיות שלא אהיה מוזכרת בהיסטוריה, אך אני אחיה בזיכרונות, בפינות הבית שאהבתי אותו, ובטון הדיבור שלי שמהדהד בצחוק האנשים שאהבתי.
תהילה זה לא שהזמן ינציח אותך, אלא להישאר חי בליבם של מי שעברת בחייהם בעדינות."
באופן פרדוקסאלי, אחרי שהקשבתי לעאהד, בא לי למות, למות מיופי! אבל אז בא לי לחיות חיי שלווה ארוכים ומלטפים את הקיום והבריות כפי שהיא כתבה. עכשיו אני בדילמה!!
Comments