אוניברסיטת חיפה 21.11.2021

שבוע שמיני של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' חיפה:

במגמת ספרות:

בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן :

איאד : בחלק הראשון של השיעור, קראנו את הסיפור הקצר "החלון הפתוח" של סאקי, ניסינו להבין את הסיפור לאור הרבדים הרבים שלו. מי משקר? ומי אומר אמת. דיברנו על החברה האריסטוקרטית האנגלית, ועל הבדלי התרבות הנובעים גם מהבדלים איקולוגיים (קיץ גשום), ועל הדרמה בסיפור שנוצר על ידי פערי ידע.

סיגל: בחלקו השני של השיעור כתבנו על הלוח שלושה בתים מתוך השיר של נתן זך "תפקיד ראשי". דיברנו מעט על זך ועל השינוי הרדיקלי ששינה הלה את השירה העברית אחרי אלתרמן וכתגובה לאלתרמן.

נתתי דוגמה כשציטטתי בית משיר של אלתרמן, ובאמת, הם לא הבינו ולו שורה אחת, וכשקראנו את השיר של זך - הבינו. הסברנו מילים קשות ולאחר מכן קראתי את השיר פעמיים וביקשתי שישימו לב למוסיקליות שלו. 

לבסוף, ביקשנו מהם לתרגם את השיר לערבית עם האוזן ותוך הקשבה למרקם הצלילי שלו. הנה דוגמה אחת. הגענו למסקנה איאד ואני שהעבודה על תרגום שמשמעה מגע ממשי בחומרים היא היא רכישת השפה

الرجال الذين يفتحون الشبابيك

النساء اللتين يغلقون المصاريع

للمعجزات التي ستاتي

انهم رجال طفيليون

هؤلاء النساء كاملات

بفئات كالعائلات

يلعبون الدور الرئيسي

بمسرحية لا يتواجد بها نجم

كما لو كان ذلك هدف شخصي

للعيش في هذه اللحضه

הגענו למסקנה איאד ואני שמלאכת התרגום שמשמעה מגע ממשי בחומרים היא היא שמאפשרת את  הפנמת השפה.

בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:

בחלק הראשון חילקתי דף הסבר למשימת המחצית- כתיבת חיבור עיוני שעוסק בהיבט כלשהו של תהליך ההתבגרות ודן בו מזווית אישית. עברנו על השלבים השונים בתהליך הכתיבה בו נשאף שכל את תגלה את הנושא שלה דרך תהליך של חקירה ומתן מקום לידע סמוי ולא מנוסח. בשלב הראשון נעבוד בשיטת הכרטיסיות עליהן כל  תלמידה תגיב לטקסטים שקראנו לפי שאלות מנחות, זאת כדי לתת מקום לחיבור אינטואיטיבי ליצירות ולמפגש שלהן עם חומרי היומיום.

בשלב השני כל אחת תסדר את הכרטיסיות שלה לפי סדר הרצוי, תחפש את החוט המקשר ביניהן ותכתוב קטעי מעבר. בהדרגה יתגלו נושאי החיבורים. השלב השלישי והאחרון יוקדש לעריכה, ובו נבחן מה להשמיט, במה להעמיק ואיך לעבור בין השאלה העקרונית לקול הפרטי. תהליך הכתיבה זכה לעניין, וכבר התחלנו לעבוד.

בהמשך קראנו את הסיפור הקצר "אסם מבוער" מאת ויליאם פוקנר. דיברנו על הפן הראליסטי של הסיפור ועל שלל התיאורים החושיים שמאפיינים תפיסה ילדית. הסיפור היתה מאתגר, אבל בזכות נויה מנהלת בית החינוך שלנו שהצטרפה

וקראה לנו אותו בנוסח 'שעת סיפור', צלחנו את כולו. נמשיך בשבוע הבא. 

בכיתה יא' של נגה וייס:

התחלנו בתרגיל כתיבה יוצרת בהובלת שני ונעמי הנפלאות. המושג המנחה היה "אהבה בתחפושת". חצי שעה של שקט טוב כזה, שכולם יושבים וכותבים. אחר כך שיתפו. והחלטתי לבקש שלא יהיו תגובות. לא מחיאות כפיים, לא ציונים, לא "ואו זה מקסים" או "ממש חזק" וכאלה... גם לא שאלות. זה היה פשוט סבב של הקראה שהסתיים באמירת תודה למי שקרא בקול ושיתף. ואז חזרנו ללמידה.

נראה שהמחזה "מהומה רבה על לא דבר" קצת משעמם את התלמידים. הם טוענים שהתקדמות העלילה מתחבולה לתחבולה נראית להם ילדותית. לא מצליחים להבין מה מעניין כאן... אז היתה לי עבודה דיי קשה של ניסיון לחשוף אותם לשנינות, לדרמטורגיה המלוטשת, למשחק המודע של שייקספיר במושגים אמת ושקר, ופנים ומסכה. אבל בסופו של דבר, שאלתי עצמי האם באמת הייתי חייבת להיות הממליצה והסנגורית של המחזאי המהולל? לא בטוחה ...

לכן בשיעור השני, כשעלתה השאלה מה היא גרוטסקה, החלטתי להתמקד בזה וקצת להיפרד מהמחזה. השאלה עלתה כי אמרתי שיש משהו קצת גרוטסקי בדמותם של דוגברי וורג'ס ואז, כאמור, תלמידה שאלה מה זה גרוטסקי, ומכאן כבר הדרך היתה סלולה. אין כמו ללמד מושג שהוא כביכול חדש, אבל בעצם מכירים אותו כל כך טוב מהחיים. דברתי על הגרוטקס בהשראת ספרה של שרה שבוט כהן. הגוף הגרוטסקי. הסברתי ככל יכולתי ונתתי דוגמאות ונראה שבבת אחת נוצק עניין מחודש בשיעור.

נזכרנו יחד במפגש היה לפני  שנה, בזום, עם שושקה וסיפרתי על הקרנבל בעיר האיטלקית סאן ג'מיניאנו. יצא בסוף מפגש עמוס ומעניין. לא לפי התוכנית, אבל הרבה יותר מעשיר וערני.

בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:

אתמול הצטרפו אלינו שתי תלמידות חדשות, קיבלנו את פניהן בסבב היכרות שבו הצגנו את עצמנו וכל אחת ואחד ציינו ספר ילדים שאהבו בילדותם. התפתח דיון ער על ספרי ילדות.

בחלק הראשון של המפגש חזרנו לספיח של ביאליק – תיארתי את עיקרי הפרקים הקודמים  וקראנו את הפרק השלישי שנקרא: אלף בית ומה שבין השיטין. הפרק הנפלא הזה מתאר את המפגש בין שמואליק, הילד הגיבור המספר של ספיח, לבין האותיות, עם תחילת תלמודו ב"חדר". שוחחנו על הפרק – מה מאפיין את דמותו של שמואליק? מה המשמעות התרבותית של לימוד האותיות ורכישת הקריאה? למה שמואליק מסרב להבין או לא מסוגל להבין את עקרון ההסמלה שעומד מאחורי האותיות? איך עובד כח הדמיון שלו והאם הוא מוכר לנו מהילדות שלנו או מהתבוננות על ילדים?

הרחבנו מעט להערכת הדמות של שמואליק ביחס לתפיסת הילדות הרומנטית – עד כמה הוא מגלם את הדימויים הרומנטיים אודות מהו ילד? האם זהו תיאור מהימן של חיי ילד? מה יש בו שמעורר אמון ומה יש בו שנדמה מופרך?

האם שמואליק הוא ילד בדוי "אפשרי" או שהוא מין גילום של הרעיון הרומנטי אודות כח הדמיון של המשורר? לאחר מכן עברנו לעניין שיעסיק אותנו לכל אורך הפגישה היום – מהו דימוי?

הגדרתי מהו דימוי והבאתי דוגמאות. עשינו תרגיל של העלאת דימויים: משפחה זה כמו, הבית שלי הוא כמו, בית הספר הוא כמו, ילדות היא כמו. ראינו שזה לא כל כך פשוט אבל בכל סבב דימויים הדמיון עבד יותר ויותר.

אחרי ההפסקה קראנו שלושה שירים שעוסקים בילדות: שיר ללא שם של דוד פוגל (גדולים כברכות ושקופים), בהיותי ילד של יהודה עמיחי, ותמונה של דליה רביקוביץ.

הקראנו כל אחד מהשירים בקול וניסינו לעקוב אחר התמונות שכל שיר מעלה אודות הילדות. ראינו שכל אחד מהם נפתח בתיאור של הזיקה שבין הילד למרחב שסביבו ומשם הוא הולך ומתכנס אל הקשר אנושי – אם ואב, חברות, ואל הילד כשלעצמו. ראינו שהתיאור נע בין תיאור של חווית אושר, יופי והיות חלק בתוך משהו גדול ושלם, לבין צער, אימה, חוסר וודאות ובדידות.

התחקנו אחר דימויים שעולים בשירים, איך הם עשויים, ואיזה איכויות הם מעניקים לדברים שאותם הם מדמים: מה מעורר דימוי ימי הילדות לברכות? ואיך מצטיירים דברי האם שמדומים  לפרוסה עטופה בניר מרשרש?

לבסוף עשינו תרגיל כתיבה שממחיש את האפשרויות שנפתחות עם שימוש בדימויים: הסברתי מהי כתיבה אוטומטית, והנחתי אותם לכתוב ברצף במשך חמש דקות כל מה שעולה בדעתם באופן כמה שפחות מבוקר. המשפט הפותח הוא: השעה שבע ואני... תוך כדי שהם כותבים זרקתי לחלל החדר דימויים מאוסף הדימויים שאספנו קודם, והם נדרשו לשלב אותם ברצף הכתיבה האוטומטית.

היתה תחושה של אתגר וגם של שעשוע והתוצאות היו מצחיקות אם כי לא ממש אוטומטיות. גם כתיבה אוטומטית צריך לתרגל... אבל אפשר היה לראות שהדימויים מכניסים חומרים מפתיעים לתוך תהליך הכתיבה.

במגמת הפילוסופיה:

בכיתה יב' של שי זילבר:

בהרכב חסר (כמחצית מהתלמידים לא הגיעו) התקדמנו בהגות של מקיאוולי. דיברנו על הסתירה בין טבע האדם האנוכי למצב החברתי שבמסגרתו יש לחיות יחד, על כוחה של רומא ועל מה שהביא למפלתה, על המתח שבין הסגולה הטובה לפורטונה - בהקשר הזה ניתחנו את רצף האירועים המקרי שהביא שני אזרחים ישראלים להיכלא בטורקיה ואת ניצול המצב של שתי המדינות כדי לשקם את מעמדן על חשבון האזרחים.

לבסוף דנו ביחס הנכון של השליט אל המוסר ואל הדת והצגנו את הדרך היחידה של האדם לגעת בנצח, באמצעות התהילה המושגת בשדה הקרב או בשדה הפוליטי, רעיון שמשמש מפלט למלכוד שהוזכר, הנובע מהטבע האנושי החייתי והנלוז מצד אחד והאפשרות לכונן חיים בחברה מצד אחר. 

בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:

אתמול החלטנו לשבור את רצף הלמידה הפורמלי בצפייה בסרט שחשבתי שיכול ללוות את הדיון בדקארט. בחרתי בסרט שמש נצחית בראש צלול. פעם שניה שאני צופה בו, בפעם הראשונה ניקרתי בסרט ויצאתי בשיפוט ברור שזה סרט מעצבן וגרוע.

אתמול לא ניקרתי ויצאתי בשיפוט שזה סרט חכם רגשית ואפיסטמולוגית. או בניסוח של מבקר קולנוע, אחלה סרט. מאוד ממליץ למי שלא צפה לעשות זאת. הסרט עוסק בשאלה של מחיקת זיכרונות כואבים (מבלי לעשות ספוילר).

אחרי הסרט התכנסנו לשיחה אודותיו. התלמידים העלו רעיונות יפים בדבר הקשר בין זיכרון לזהות, שחייבים להבחין בין המידע שיש בזיכרון לרושם ולהטבעה שהוא מייצר באופי, על העובדה שגם זיכרונות כואבים יש להם ערך חשוב בנראטיב האישי, דיברנו גם על האבחנה בין תודעה (מחשבה) למציאות כפי שדקרט ביסס את האבחנה הזו, על חשיבותו של הכאב, על חוסר היכולת והרצון לדמיין יצור אנושי ללא כאבים וסבל בעברו , על הפלקטיות שיש ביצור כזה.

היו עוד דברים אבל זה ממש לעשות ספוילר.

בכיתה י' של עומר בן דוד:

את המפגש הנוכחי פתחנו ב"פאנל פילוסופי" אודות הדמוקרטיה. המתנדבים שנבחרו בשבוע שעבר הציגו בזה אחר זה את עמדותיהם, להגנת הדמוקרטיה או בגנותה. תחילה דיברה סיון, שהציגה תקציר נהדר של עיקרי הביקורת הסוקרטית.

סיון הדגישה את הבעיה במנגון קבלת ההחלטות בדמוקרטיה: ההחלטות מתקבלות על ידי אלו שאין להם הידע המתאים לכך. אחרי סיון דיברו גרגורי ועמית, שהכינו מראש טענות להגנת הדמוקרטיה. "גם אם ההחלטות המתקבלות בדמוקרטיה עלולות להיות שגויות", כך טענו, "עדיפה שגיאה שכלל החברה שוטפה לה מאמת הנכפית ללא הסכמה". אופק ואביב המשיכו את המתקפה, והציגו טיעונים בדבר המוטיבציות של הבוחרים ונטיית הפוליטיקאים לנצלן. הדיון היה נהדר: הטענות הוצגו באופן ברור ומשכנע, ומצאנו עצמנו ניצבים בפני דילמות קשות! היה כיף לקחת צעד אחורה ולתת לחברי הקבוצה להוביל.

לאחר המפגש נפרדנו מהפוליטיאה והמשכנו הלאה לטקסט אפלטוני נוסף: "המשתה". הצגנו את הדוברים הלוקחים חלק במשתה, ואת מושא החקירה שלהם - הארוס. אז המשכנו לתרגיל כתיבה, בו התבקשו חברי הקבוצה לנסות ולהגדיר אהבה.

המשכנו לדון בהצעות השונות עד לסוף המפגש, ואז קראנו מעט בטקסט לפני שתם הזמן. נחזור למשתה בשבוע הבא.