במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
אתמול קראנו יחד את החלק האחרון של הסיפור בריחה מאת אליס מונרו, שהתחלנו לקרוא בו לפני שבועיים.
כבר ידענו שקרלה ויתרה על אפשרות הבריחה וכבר התאכזבנו. ומה כבר נשאר לסוף הסיפור? לכאורה הכל נסגר. אליס מונרו מלמדת אותנו שיעור נדיר אודות מהו סיפור גדול.
הסיום המפתיע, הגורף, האפיפני, היפהפה והנורא של הסיפור מלמד אותנו שגם כשהסיבוך העיקרי שהסיפור עוסק בו נפתר, יש משהו יסודי מאד, עמוק מאד, שלא נפתר.
עקבנו אחר השיחה בין קלרק לסילביה, התחקנו אחר האימה שהגבר הזה מטיל סביבו, ניסינו לפענח מה קורה לסילביה, איך היא מתייצבת מולו ואומרת לו שקרלה ,מלבד שהיא אשתו, היא בן אדם, ואיך היא נסוגה ונענית לאיום שלו ומבינה שהיא לא תוכל לשנות את חייה של קרלה.
הרחבנו לרגע את המבט ושאלנו האם יכול להיות שסילביה, הפרופסור לבוטניקה, המשכילה, הבוהמית, שיזמה את רעיון הבריחה, אולי טעתה בהערכתה את כוחותיה של קרלה. האם אחוות הנשים הזו יסודה בטעות, באי הבנה של אישה מבוגרת, פמיניסטית, את חייה של אישה צעירה מבולבלת, שכלואה בחיים שהמציאה לעצמה.
המשכנו וקראנו את הסצנה החידתית, המפליאה, שבה לרגע, לכאורה, נשברים כללי המציאות, המרחב והזמן, שנוהגים בסיפור. כך זה היה:
בין השולחנות והכיסאות המכוערים והווילונות האפורים, אתמול בערב, סוף היום ממש, ופלורה, העז הלבנה, הפראית, האהובה על קרלה, שנעלמה, מופיעה לפתע בין הערפילים בחצרה של סילביה, אור הירח ומכונית שעברה עושים את הופעתה הפתאומית למין חיזיון אלוהי, מעין התגלות, ואנחנו מבינים שהעז הזו היא מין גילום של קרלה, של תשוקת הפרא שלה, של הרצון שלה להשתחרר, להיות חופשיה, לברוח. והעז הזו, פלורה, אלת הפריחה והאביב, נרצחת, קלרק בן הזוג של קרלה רוצח אותה, ואיתה, לבנו נשבר, נקברת תשוקת החיים של קרלה. והקשה מנשוא, בכיתה 1009 בשעת ערב, הוא שחשבנו שבקנדה של כאן ועכשיו אשה צעירה שכלאה את חייה עם גבר אלים יכולה לקום ולברוח, וטעינו מאד, היא כאן ועכשיו עולה קרבן יחד עם פלורה, היא הקרבן והיא המקריבה. כל ההיסטוריה, רסיסים ושברים של מיתוסים, נשים וקרבנות ופולחן אביב ומוות, כל אלה מתממשים בתמונה הזו, מתפרצים לרגע בסיפור הזה, ומודחקים היטב על ידי קרלה עצמה בעבור שקר דל עשוי מחומר בלתי מתכלה של חיים מאושרים לכאורה עם קלרק. כל זה, קרה בכיתה אתמול בערב. לא פחות.
בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וסיגל נאור פרלמן:
את חלקו הראשון של השיעור הקדשנו לקריאה ברומנים שהתלמידים בחרו לעבודות החקר שלהם. הרושם שלי הוא שהקריאה בטקסט ארוך לא זרה להם או נדירה ושיש להם הרגלי קריאה. אמנם, כמה תלמידים דיווחו על קושי, למשל הבנה בזמן קריאה, ואולם עובדת המודעות לקושי גם היא רומזת לשגרת הקריאה וההתמודדות איתה.
בחלקו השני של השיעור כתבתי על הלוח את השיר "בשעת ההתבהרות" של יאיר הורביץ
קראנו אותו במדוקדק לפי הניקוד (קשה היה לתלמידים לבטא את המילה "בפינת" נטולת הדגשים!). לא רק שקראנו לפי הניקוד אלא למדנו איך לבצע שיר, לפי חיתוך השורות, הפסיקים והנקודות ואיך לחבר שורה שנקטעה ו"להגליש" אותה לתוך המשפט שאחריה באמצעות השפלה. כמו שקבע בנימין הרושבסקי לצליל כשלעצמו אין משמעות אבל בשירה טובה הצליל יוצר משמעות.
במסיבת החנוכה והכריסמס בסוף היום, דיקלמה בעל פה סלין את השיר לפני כל התלמידים בהטעמה. היא זכרה את השיר בעל פה בזכות העבודה על הקריאה המוטעמת. קריאה כזאת היא מפתח בעיני.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
הפגישה אתמול התחילה בהסכמה רבתי שלא מדברים על מסי, enough is enough. הפגישה התחלקה לשלוש. מאחר שרק 2 תלמידות ניגשות לבגרות והשאר (8) מגישות עבודת גמר אז החלטנו שהשעה האחרונה תוקדש להן ולחזרה על החומר הנחמד. בשעתיים וקצת שנותרו נקדיש שעה למחשבה פוליטית ושעה לדיון במשמעות הקיום (אקסיסטנציאליזם). התחלנו בסיכום מחשבתו של הובס. איך נראה החוזה החברתי הדרקוני שהוא מצייר, מה משמעותו של החוזה החברתי לאופי היחסים בין המדינה לאזרח (הסילוק של רגשות, סולידריות ואידאות מהשיח), בין האזרחים עצמם, המעבר לשיח משפטי-זכויות כתוצאה מכך, סילוק ממדים רגשיים מהשיח הציבורי הפוליטי לטובת העמדה של ריאל-פוליטיק שבמרכזה עומד הכוח. בחלק השני המשכנו בקריאה בקאמי והמיתוס, דיברנו על ההבדל בין האבסורד כחוויה ותחושה לבין האבסורד תחת אפליקציה, איך העולם נתפס תחת האבסורד וניסינו לראות את הניצנים של ה"פתרון" של קאמי שלא מנסים להכחיש או לפתור את הבעיה אלא ל"חיות" אותה. בחלק השלישי נפגשים עם מיה ונעמי שניגשות לבגרות, סיכמנו מה יהיה מבנה השיעור (חזרה + תרגול) , הנושאים לבגרות, ההכנות לעבודת החקר שלהן, מבנה שלד העבודה, ביבליוגרפיה וכד'. לאחר מכן פנינו להדלקת נרות מרגשת שלוותה הפלא ופלא בסופגניות.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
המשכנו להעמיק את המחקר שלנו באתיקה החוזית. פתחתי את השיעור בהצגת שלושת השאלות המרכזיות שהנחו את הדיון לאורכו, כולן כתגובה לקריאה שלנו בהובס: (1) האם האמנה החברתית שוללת מהאדם את חירותו, או שמא מאפשרת אותה?; (2) על אלו עקרונות עלינו להתבסס לשם ניסוח החוזה הצודק?; (3) האם האדם אגואיסט מטבעו?
לאחר ביאור השאלות, המשכנו לכתיבה אישית במשך רבע שעה, כאשר כל תלמידה בחרה אחת מבין שלושת השאלות והגיבה לה בחיבור של עמוד. אז פנינו לדון בשאלות בזו אחר זו, ראשית באמצעות הרעיונות שעלו בכתיבה, ולאחר מכן בהישען על ספרות פילוסופית: קראנו פסקאות אחדות מתוך האמנה החברתית של רוסו, כמו גם את ההמשגה והביקורת של ישעיהו ברלין על תפיסת החופש של רוסו; שוחחנו על 'מסך הבערות' של רולס כניסוי מחשבתי מועיל לניסוח החוזה ההוגן; וקראנו בנספח של יום מתוך 'מסכת טבע האדם', בו הוא תוקף את העמדה האגואיסטית, ביצירתיות הפילוסופית האופיינית לו.
השיעור היה טוב. התרגשתי בעיקר לשמוע את הטקסטים שכתבו התלמידים, שיכולת הניסוח ובניית הטיעון שלהם הולכת ומעמיקה. כך למשל, שון, שהיה היחידי שבחר לכתוב על שאלת 'החוזה הצודק', הקריא טקסט עשיר ורהוט - והשיפור, ביחס לשנה שעברה, היה ניכר מאוד.
לצד כל החוזים והדיונים הגדולים, הקפדנו גם לחגוג: ראשית במשתה כיתתי שארגן אוריון (שגם כיבד אותנו ברוגעלך כרמל מלוח תוצרת בית - הוכחה בפני עצמה לאלטרואיזם האנושי!), ואז המשכנו לזלול סופגניות ביחד עם שאר הכיתות, ונפרדנו לחג.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
בחצי הראשון של השיעור המשכנו לקרוא בדיאלוג "קריטון" לאפלטון. מיקדנו את השיחה סביב השאלה האתית של עשיית הטוב – כיצד לזהות אותו. בדיאלוג קריטון מנסה לשכנע את סוקרטס לברוח מהכלא. הראנו כיצד קריטון נשען על טיעונים רגשיים – כפי שעברי אמר – וכיצד הוא חוזר ומסביר כי דעת ההמון תשפוט אותם לרעה. הדיון התמקד אם כן ביחס בין עשיית הטוב לבין מה שרק נראה כטוב – והתלמידים התייחסו לרשתות החברתיות. תאיה העלתה את הדוגמה של דמות מהסדרה קופה ראשית, שמאוד חשוב לה להיראות מוסרית אך למעשה הכל מן השפה ולחוץ. סיכמנו, בעקבות סוקרטס, שעלינו להקשיב רק לחלק מהדברים שנאמרים לנו ורק בחלק מהזמן, כלומר, לא לציית בעיוורון לקולו של ההמון.
בחצי השני של השיעור שוחחנו על הציור של ברויגל "נוף ונפילת איקרוס". בתחילה, בשני תרגילי כתיבה, הסברנו וניתחנו את הציור. התלמידים קצת "קפצו" קדימה לניתוח של הציור לפני שהצליחו להסביר מה באמת מתרחש בו. "גילינו" שבתמונה מסתתרת גופה שניה – כלומר, שהציור מתאר את מותם של איקרוס ודדלוס גם יחד. לאחר מכן קראנו את שירו של אודן "מוזיאון האומנויות היפות", ודיברנו על האופן שבו החיים ממשיכים בשלווה גם כאשר זוועות נוראיות מתרחשות לנגד עיננו. השיר מתאר ממש את הציור שבו האיכרים מסיטים את עיניהם מהטרגדיה שמתקיימת לנוכח עיניהם.
Comments