השבוע ה 15 בבית החינוך שלנו באונ' חיפה, התנהל אמש ב'זום'. למרות המגבלות נראה שהרוח לא נפגמת ואנחנו ממשיכים בשלנו! 😊:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
אחרי מבדק בנושא אמצעים אמנותיים בשירה חזרנו לפואמה "בתור הילדות פרי חדש" ולתהליך ההתבגרות המתואר בו של הנערה זלדה בצל היתמות המוקדמת מהאב. החשש מלקרא ולעסוק בשיר המסובך הזה בזום התבדה כשהתחלנו לדבר ולדון בו, וכחלק מהמסורת שהתחילה השנה העלינו את התובנות על הכתב ליצירת 'מדרש שיר' משלנו.
אלין פתחה ואמרה ששתי המילים שעולות אצלה בעקבות הקריאה הן עבר ופחד. האם הפחד נשאר בעבר? הפתיחה והסיום של השיר כתובים בלשון הווה, מה שיוצר את התחושה שהעבר והפחד ממשיכים לחיות ולפעול.
אורלי דיברה על הזרקור שמופנה לאבל לא על מות האב, אלא על הילדות ("קרעתי שמלתי הדקה/ לסמן באות אבל את ילדותי"). רומיה אמרה שה'אני' בשיר הוא אני חדש שלא נתקלנו בו. אמנם ה'אני' חוזר הרבה, יש כינויי קניין, מתוארים רגשות אישיים, אבל התחושה היא לא של ריכוז עצמי אלא של פניה החוצה- לשושלת המשפחתית (האמא, האבא, הסבא), לסביבה, לטבע. דיברנו על הרקע הדתי וכוחה של השושלת בו, באופן כללי וספציפית במשפחה המיוחסת של זלדה.
בסביבה מסורתית ה'אני' שלך לא צומח משום מקום, נקודת הראשית לא מתחילה בך, כל כך שונה למשל מיונה וולך ידידתה של זלדה, שמסמנת את המיתולוגיה הפרטית שלה בנפרד משושלת כשהיא כותבת "דובה גריזילית גידלה אותי".
זהר ציינה שכמעט כל משפט בשיר הארוך הזה יכול להפוך לסטטוס, לגזור ולשמור. הרבה דימויים, סמלים, מטפורות, כך שלפעמים לא בטוחים מה ממשי ומה סמלי. סמירה ציינה את המטפורה שהכי תפסה אותה- "אבי ישן בלב ההר", לשון קישוטית שמתארת את מות האב.
אליסה ציינה את הכותרת שנשמעת קטועה, ואת המשכה מצאנו בלב השיר. דיברנו על חוויות של אכילת פרי חדש כאירוע חושני, קצת כמו ב"שוק הגובלינים" שקראנו בכיתה י'; על ברכת "שהחיינו" על הפרי החדש שמסמלת התחדשות ואולי גם היא מסייעת לילדה לצאת מהאבל. זהר הצביעה על מקום שבו בעיניה מתחילה היציאה מהאבלות, המקום בו מתחילים להיכנס מראות ואורות וגם הבחנה "בין חושך וחושך".
מי צריך להבחין בין גוונים שונים של חושך? האם זה מי שהאור בחייו מועט? עקבנו אחרי הגילגול של החושך בשיר והאופן שבו הוא צובר משמעויות ודיברנו עליו כעל מוטיב. לאט לאט מתוך החשכה מגששת הילדה המתבגרת אחר חיים חדשים, נתלית בצללים ובמילים: "מֵעֵבֶר לַקִּיר בָּאָה מִלָּה/ הִיא מְגַשֶּׁשֶׁת בָּעֲלָטָה,/ יָשַׁבְנוּ בָּהּ כְּמוֹ בְּתוֹךְ סִירָה/ נִצַּלְנוּ".
בכיתה יא' של נגה וייס:
בשיעור הקודם קראנו את השיר "טייגר" של בלייק, לכן בחרתי להקדיש את חלקו הראשון של השיעור היום עם מבחר ציורים של בלייק. הסברתי קצת על הטכניקה שנקראת תחריט והדפס, ועל דרכו הייחודית של בלייק לשלב טקסט שירי בתוך ציור.
התבוננו בציורים כגון "ביתו של המוות" המתאר אנשים מעונים, חולים במגפה, שרועים על הארץ, מעליהם דמות אלוהית עצומת עיניים, שמחזיקה מגילה פתוחה ולצידם דמות קודרת אוחזת בסכין. ציור אניגמטי שהוצעו לו מספר פרשנויות.
ציורים נוסף שדנו בהם - "אלוהים שופט את אדם", "אדם וחוה מגלים את גופתו של הבל", ועוד ציורים של דמויות מהמקרא. בציור "רחמים" נחשפנו אל דמות מן המיתולוגיה האישית של בלייק.
שאלתי את התלמידים כמה סופרים הם מכירים, שיצרו מיתולוגיה. הכוונה לא לחוקרים כמו גרייבס שחקרו מיתולוגיה והעלו על הכתב מיתוסים עתיקים, אלא ליוצרים את מודרניים, שבראו עולם מיתולוגי שלם ומושלם, שבו דמויות, מקומות ונופים.
הזכרנו את טולקין, וקרול לואיס ומהם עברנו לדון במושג דמיון. לאחר ההפסקה קראנו עוד שלושה שירים של בלייק, בתרגומו המעולה של רונן סוניס, מתוך הספר "שירי התום והניסיון" https://zoom.us/j/96981747147?pwd=VFNzdTlIdEFUeWFhOEpNRTBuMC8zQT09
קראנו את השיר "מנקה הארובות", שלקח אותנו להיסטוריה העגומה של עבדות ילדים בעולם בכלל ובאנגליה, בתקופתו של בלייק, בפרט. וקראנו את שני שירי האומנת. האחד מתוך שירי התום והשני מתוך שירי הניסיון.
עשינו השוואה המתמקדת בהבדלים שבין פרספקטיבה תמימה הבוחרת להתמקד בטוב ובאופטימי, לבין פרספקטיבה מפוקחת המכירה את הצד האפל של החיים.
בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:
המפגש התקיים בזום והיינו במתכונת מצומצמת מאד. פתחנו בקריאת שיר לכבוד טו בשבט – 'בחצרנו עץ חיים יפרח' מאת אמיר גלבוע.
דיברנו מעט על השיר – על תמונת עץ החיים שבמרכזו, ששאולה מסיפור גן העדן בספר בראשית, ועל האופן שבו השיר מסב אותה למשאלה או בקשה, מעין תפילה. הזכרנו פסוקים נוספים שמהדהדים בשיר והתייחסנו למקום המיוחד שיש לעצים בתרבות האנושית, כפי שניתן לראות למשל בסמליות של עץ כמקור החיים בתרבויות רבות ושונות מאד אלו מאלו.
מכאן התפזרנו להמשך כתיבת סיפור-הדמות שהתחלנו בהם פעם שעברה. בשבוע הבא נסיים אותם ונקרא אותם בשלמותם.
החלק השני של המפגש הועבר על ידי נויה – עסקו בתרגום שיר מאנגלית לעברית.
בשבוע הבא נהיה כולנו בריאות וחזקות
בכיתה י' ספרות ערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן:
אתמול קראנו בעברית את הסיפורון "מאה עשרים ימים שעברו מאז מישהו נגע בך" של אתגר קרת. הסיפור נכתב במקור באנגלית והופיע בפרויקט ה"דקמרון" של הניו-יורק טיימס עם פרוץ הקורונה (תרגום לעברית: סיגל).
הסיפור סובב סביב הקושי לצאת מהבידוד הפיזי והרגשי שנכפה עלינו בראשית התפרצות הקורונה וכתוב באירוניה ובהומור האופייניים לקרת.
התלמידים קראו את הסיפור בסבב ותוך כדי הקריאה הבנו שעל אף העברית הפשוטה יחסית, המהלכים של המשפטים הקרתיים מסובכים להפליא; המעבר ממשפט למשפט לא תמיד מנומק, יש קפיצות קונוטטיביות, האירוניה וחיציה שנשלחים אל האני המספר מסובכים מאד וכו'.
כן, במקום לדון בסיפור, חילקנו את התלמידים לשני חדרים ואת זמן השיעור כולו (כשעתיים) הקדשנו לתרגום הסיפור לערבית. קיבלנו שתי הקבוצות שני תרגומים; איאד יעשה עריכת תרגום ואנחנו מתכוונים לפרסם את הסיפורים ב"מאוורר", כתב העת של "דרך רוח".
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
הצטרפנו להכנה לקראת התחרות הארצית בפילוסופיה, שאליה שלחנו כמה נציגים מהכיתה. היא כללה הרצאה וסדנת כתיבה. נושא ההרצאה של ד"ר שמעון אזולאי היה אשליית האושר.
כשנשאל ע"י בנו איזה מין ד"ר הוא, השיב אזולאי שתפקידו הוא לרפא דעות חולות. זוהי לדעתו מהות הפילוסופיה. כיצד? הוא פירט שאחת המשימות המורכבות, המשימה האנושית, היא לדעת איך לחיות. אלא שהרבה מהמושגים שאנו
מקבלים מהסביבה שלנו, כוללים רעיונות מטופשים. לטענתו הרוע בעולם אינו נובע מאנשים הרעים מעצם מהותם, אלא מאנשים שמחזיקים בדעות שגויות ואחת הסכנות הגדולות היא לגלות יום אחד שנתעורר אחרי שחיינו חיים של מישהו אחר, בלי שבחנו את חיינו כראוי.
האדם אינו רק חי ברעיונות אלא גם יוצר אותם. התרבות היא מלחמת רעיונות והפילוסופיה מציידת את האדם לקראת המלחמה הזאת, אף שאין זו מטרתה. אחד הרעיונות השגויים בחיינו הוא השאיפה המתמדת אל האושר.
כתוצאה מכך נוצרת עריצות של אושר ועיוורון לכך שהבטחת האושר פוגעת במחשבה. למשל, מנגנון הרשתות החברתיות מאמלל את מי שפעיל בו יותר מאחרים, כי הוא מכונן אשליה שכולם מאושרים בעוד שאני תקוע.
מושג האושר אינו פסול, אלא שהאושר האמיתי הוא חלקי, לא עליון. הדימוי של רוב האנשים לגביי אושר מעוות. התיאור שלו פוגע, כיוון שהוא מדמה חיים ללא מאמץ. שהחיים הראויים הם כאלו שאין בהם סבל. מי שסבור כך, יקרוס במהרה כשיאלץ להתמודד עם קושי וסבל. הבעיה האמיתית היא היעדר המשמעות, שכן תמיד יופיע בחיים ממד של סבל ומי שאין בחייו משמעות אלא יש לו תודעת אושר, לא יעמוד בכך. אך מי שמוצא את המשמעות יוכל להתמודד עמו ואף יזכה בשל כך לאושר במובנו הראוי.
השלב השני היה סדנת כתיבה שאותה הנחה גדי פרודובסקי. גדי נתן עצות לכתיבה והנחיות לקראת התחרות. להרגשתי ההכנה היתה טובה מאוד ומגרה את המחשבה, ובשיעור הבא אשאל את התלמידים מהי התרשמותם.
בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:
המפגש אתמול עסק רובו בקאנט, התחלנו בציטוטים נבחרים מהמבוא המצוין של ירמיהו יובל לביקורת התבונה הטהורה. שוחחנו על היותו של קאנט אמפריציסט בהדגישו את ההכרח בקליטות של העולם, באופן בו המערכת החושית מעבירה לנו את נתוני העולם. כ"כתמים חושיים" והאופן בו לאחר מכן צורות ההסתכלות של המרחב והזמן מארגנות כתמים אלו . לאחר מכן נכנסות הקטיגוריות ומקנות מובן ל"כתמים" אלו ביצרם תחת קטיגוריות שונות (אחדות, כוליות, ריבוי, יחסי קרבה, סיבתיות) את האובייקטיביות של הדבר. דיברנו על האופן שבו תהליך מורכב אינו מודע ואינו רצוני אלא "אוטומטי".
כמו כן דיברנו על כך שבאופן זה מה שנוצר הוא לכל היותר דימוי של העולם והעולם כשלעצמו נותר סתום. המשמעות הנוספת של זה היא להכיר בגבולות הידיעה , בגבולות השיח שלנו ולמעשה לקבוע גבולות לאפשרות של מטפיזיקה.
בכך קאנט מקרב עצמו מהמקום האמפריציסטי בו התחיל למקום האידיאליסטי-רציונלי שבפילוסופיה. בחלק השני של הדיון התחלנו לעשות חזרה על מה שנלמד שנה קודמת , התחלנו כדי להיות מתואמים , עם תפיסת המוסר של קאנט.
קיימנו דיון במושג הרצון הטוב ובטענה שזהו הרצון היחידי שאינו מוגבל, שהוא טוב אפריורי, מה שקישר אותנו לעמדתו בתורת ההכרה. הסברנו בהמשך את היחס של רצון זה לחוק המוסרי, איך החירות שקאנט דורש משתלבת בכך שהוא רואה בחוק חובה, שיש לציית לו וכד'. בהמשך לכך כמובן קיימנו דיון באופן שבו חירות המוסר היא אוטונומית בניגוד לרצונות שמבטאים הטרונומיה כמו לחץ חברתי, דחף ביולוגי, נורמות, חוק מדינה, אינטרס אישי, אינטרס
תוצאתני וכד'. סיכמנו שבשיעור הבא נמשיך בחזרה זו ואילו בחלק הראשון כדי להתרענן בזום כל תלמיד יביא סרטון יוטיוב שהוא מוצא בו רעיון פילוסופי מעניין שבא לו להראות לכולם.
בכיתה י' של עומר בן דוד:
נפגשנו בזום, בקבוצה גדולה למדי. לצערי, גם בכיתה הנפלאה הזו, צרות הזום הרגילות מיהרו להופיע: רק כמחצית הקבוצה פתחה את המצלמות והשתתפה באופן פעיל. הדיון באתיקה של אריסטו התניע לאט, ולא פעם השאלות שלי נענו בדממה המעיקה הזו, פרט לאותם הקולות הבודדים ששבו ודיברו. בשלב מסוים עצרנו את הקריאה והתייחסנו למצב העגום יחסית, וניסינו לחשוב ביחד כיצד להוציא ממנו את המיטב. השיחה עזרה מעט, ועירבה כמה משתתפים נוספים.
בהפסקה בין המפגשים התכתבתי עם אלו שנכחו רק למחצה.
חלקו השני של המפגש נפתח טוב יותר. התרבו הקולות הפעילים, וההשתתפות של חברות הקבוצה הנוספות מיד העירה גם אותי. הדיון נעשה, סוף כל סוף, שוטף. שוחחנו על הביקורת של אריסטו כנגד תורת האידיאות של אפלטון: אריסטו קובע כי אל לנו לנסות ולחקור את ה"טוב כשלעצמו", ותחת זאת לבחון את ריבוי המקרים הנדמים לנו כטובים, ועל סמך אלו לנסות להסיק עיקרון משותף. עיקרון זה, מוסיף אריסטו, מקורו במהותו הייחודית של כל דבר ודבר.
כך, הסכין הטובה הינה כזו משום שהיא מצטיינת בפועלה הייחודי - החיתוך; והעץ הטוב מצטיין בצמיחתו; קריטריון זה מכיל אריסטו גם על האדם, ובמה ייחודו של האדם אם לא בתבונתו, בחשיבתו הרציונלית?
הטיעון האריסטוטלי הובן היטב בקרב הקבוצה, ועורר מיד אוסף שאלות וביקורות. אביב שאל אם באמת רק התבונה היא זו המייחדת את האדם; אופק זיהתה יפה את הקושי המוסרי בעמדתו של אריסטו, שכן זו מובילה למסקנה שאדם שאינו נבון דיו, אינו "מספיק אדם", אנושיותו חסרה. לצד הביקורות, היו שהגנו על העמדה האריסטוטלית, והתרשמו מהחשיבה היצירתית והיעילה של הפילוסוף. המשכנו עוד לביקורת הידועה של סארטר כנגד הקביעה האריסטוטלית, על פיה בכל הנוגע למצב האנושי, הקיום קודם לכל מהות.
סופו של דבר, המפגש התניע לאט, אבל הסתיים בתחושה טובה. מרגע שהדיון בכיתה התרומם, כדור השלג שינה כיוון, והדיון הוסיף להשתפר. מקווה שנשוב עם אנרגיות דומות בשבוע הבא.
Comments