במרכזו של השבוע השביעי של הלימודים בקמפוס אונ' חיפה עמד אמש ה'סלון הספרותי' הראשון שהתקיים השנה בבית החינוך. תלמידי מגמת הספרות, כולם התכנסו באולם 'שנטל' בקומת ה 600 לקרוא ולדון בסיפורו של המינגווי 'גבעות כמו פילים לבנים'. תובנות רבות עלו אצלנו בעקבות מפגש מרתק זה (על רובם תוכלו לקרוא בהמשך). המסקנה המרכזית – חשוב להרבות במפגשים מעין אלה וכך בדיוק נעשה!
במגמת ספרות:
בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן :
בחלק השני של השיעור, דיברנו על החוויה של הסלון הספרותי. התלמידים הציפו את הקשיים שהם חוו וגם את היתרונות שחשבו שיש לסלון. דיברו על קשיי השפה, במיוחד על הקושי לדבר בעברית, על הקושי של הסיפור עצמו, שלא היה מספיק סיפורי (כמו אלף לילה ולילה!), וגם על הקושי החברתי, שחלקם הרגישו במפגש עם התלמידים היהודים, אחרים סיפרו דווקא שהם נהנו במפגש. דיברנו על חשיבות הנוכחות של השפה הערבית, והשאיפה למרחבים דו-לשוניים.
דיברנו גם על הסיפור עצמו, על מה זה דיאלוג, על הסגנון הייחודי של הסיפור, ועל הפרשנויות השונות שיכולות להיות לו, כך שהוא מצריך מחשבה וניתוח ושכל אחד.ת מאתנו יכול.ה להציע לסיפור הזה.
בסוף בחרנו בשלושה תלמידים שעשו הקראה לסיפור, כל תלמיד.ה גילם דמות בסיפור וקרא.ה את החלק שלו.ה מהדיאלוג של הסיפור.
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
בחלק הראשון השתתפנו בסלון הספרותי הראשון של בית חינוך חיפה. יחד עם כיתות הספרות האחרות קראנו את הסיפור הקצר של ארנסט המינגווי "גבעות כמו פילים לבנים" וקיימנו דיון בקבוצות קטנות וגם בפורום מלא.
מפגש ראשון, מגשש ומרגש.
בחלק השני בהרכב המצומצם שלנו המשכנו לדון בסיפור בקריאה קרובה. התעכבנו על "האמריקאי" ו"הבחורה", הגיבורים נטולי השמות, שאין לנו מושג איך הם נראים, מה הם לובשים, באיזה טון ומחוות גוף הם מגיבים זה לזו.
מתוך כך דיברנו על העוצמה של הדיאלוגים ועל עבודת הפיענוח שהם דורשים.
דנו בבחירה למקם את הזוג בטיול בחו"ל, צמודים למזוודה עליה מתנוססות מדבקות רבות של המלונות בהם ישנו. מה משרתת האוירה החוצלארצית? האם היא משדרת אורח חיים קליל ונטול דאגות? האם רחוק מהבית ומהמוסכמות שלו קל יותר לדבר על "הניתוח הקטן", ככל הנראה הפלה? זהר ציינה שהסיפור מאד אוניברסלי ומרגיש לה נטול זמן, ובכל-זאת נזכרנו שנכתב לפני כמעט מאה שנה בתקופה בה היחס להפלות היה מחמיר בהרבה מהיום.
שאלנו האם יש פה העדפה לייצוג של אחת הדמויות. בעיני כולן האמפתיה בסיפור נתונה לבחורה, ותהינו למה. ניסינו לאפיין אותה. מבולבלת וחצויה בקשר לניתוח, בעלת דמיון, לא בטוחה בעצמה, חכמה, פגיעה, סרקסטית.
את נטיית הלב אליה קישרנו גם לעובדה שהרבה מן המראות בסיפור נמסרים דרך נקודת מבטה, מה שאולי גורם לנו להזדהות איתה יותר. בתוך הטון היבש והדיווחי, פעמים רבות חוזר הצירוף "הבחורה ראתה" ו"הבחורה הביטה": היא רואה את קו הגבעות ומדמיינת שהן פילים לבנים, מביטה בנהר בין העצים ורואה את האופק, ולעתים רואה דברים קרובים: מחיצת החרוזים המפרידה, הרצפה ורגלי השולחן.
עוד דובר על החלוקה המגדרית בטקסט, על קרבה גדולה ואינטימיות וגם על בדידות בקשר. התלמידות אהבו מאד את הסיפור והתחברו אליו.
בכיתה יא' של נגה וייס:
לאחר המפגש בסלון הספרותי חזרנו לכיתתנו להמשך דיון בסיפור. בעיקר התמקדנו בקטע הבא, בדיאלוג בין ג'יג, הבחורה, לבין בן זוגה:
הרוח החמימה העיפה את וילון החרוזים לעבר השולחן.
״הבירה קרה וטובה,״ אמר הגבר.
״יופי של בירה,״ אמרה הבחורה.
״באמת שזה ניתוח נורא פשוט, ג׳יג,״ אמר הגבר. ״בעצם זה בכלל לא ניתוח.״
הבחורה הביטה ברצפה שעליה עמדו רגלי השולחן.
״אני בטוח שזה לא יעיק עליך, ג׳יג. זה ממש שום דבר. רק מכניסים אויר פנימה.״
הבחורה לא אמרה כלום.
״אני אבוא איתך ואהיה איתך כל הזמן. רק מכניסים אויר פנימה ואחר כך הכל קורה טבעי לגמרי.״
מסתבר שרובם המכריע של התלמידים, בזמן הסלון הספרותי, לא הבינו את הקטע הזה. רק אחדים חיפשו באינטרנט דרך הטלפונים את משמעות הקטע וגילו שמדובר שסיפור שלם על הפלה.
מי שלא חיפש מידע והסתמך אך ורק על הבנת הטקסט נאלץ להניח הנחה.
חלק הניחו שמדובר בשיחה מוזרה על אונס. חלק הניחו שמדובר בניתוח פלסטי. כולם הבינו שיש כאן סיטואציה טעונה רגשית, שיש קושי בין בני הזוג ושקיימת אי הסכמה.
ברור שעל מנת להבין את הקטע הקורא צריך ידע כללי. ידע הסטורי. בתחילת המאה העשרים היו קיימות פרקטיקות רפואיות, לא תמיד חוקיות או תחת פיקוח, שמטרתן היתה ביצוע הפלה.
אנחנו, המורים, לא ישבנו עם התלמידים בשעה שהם דנו בטקסט וגם לא סיפקנו את המידע שיאפשר להם להבין שאותו ניתוח כביכול, שבו ״רק מכניסים אויר פנימה״ הוא בעצם הפלה.
נטולי יכולת להבין את הסיבה לסיפור כולו נמנעה מהם האפשרות לדון בסוגיה הרגשית והאתית שמציע הסיפור. הם למעשה, צעדו בו בעיניים קשורות. על הדבר הזה דברנו בשיעור.
על ההכרח הבסיסי להבין כל מילה, כל משפט, בכל שיר או סיפור, אחרת לא ניתן ואף לא לגיטימי להציע פרשנות.
מכיוון שרבים מתלמידי כותבים עבודות גמר השיחה הזאת הבהירה להם שהם אינם יכולים להתעלם או לדלג על קטעים לא ברורים ביצירות שהם חוקרים.
ובלי קשר לדבר החשוב הזה, הדיון התפשט לו לכוונים נוספים, מעניינים, שכנראה רק בדרך רוח מותר לדבר עליהם תוך כדי שיעור.
בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:
אחרי הסלון הספרותי חזרנו לכיתה שלנו – שאלתי איך הרגישו במפגש המשותף הראשון בין כל כיתות הספרות בבית החינוך ועלו כל מיני רשמים, ובעיקר, כך נדמה לי, קשיים ומבוכות של מפגש ראשון.
מתוך השיחה על המפגש מצאנו עצמנו ממשיכים לדבר על הסיפור של המינגווי, גבעות כמו פילים לבנים.
הדיון היה נהדר – דיברנו על מערכת היחסים בין בני הזוג, ומה אפשר להבין עליה מהדיאלוג, ומה כוחו של הדיאלוג, מה הוא חושף ביחס למערכת היחסים הזו, שאלנו האם יש ביניהם אהבה, מה התפקיד של ההפלה, אם זו הפלה, והאם היא קריטית להבנת הדיאלוג, ועוד שאלנו כמה ההבדל המגדרי הוא מרכזי להבנת הדיאלוג.
עלו כל מיני תשובות ותובנות ושוב חזרנו לטקסט:
עלתה התחושה שהוא מפעיל את רצונו בכח ושהיא חסרת בטחון, ואולי בגלל זה היא סרקסטית. שקד חשבה שיש ביניהם אהבה וקשר ועימי חשבה שאולי היתה אהבה אבל הסיטואציה הזו חושפת משהו אחר, ולכן הסרקזם.
עלתה המחשבה שגם אם יש ביניהם אהבה, וגם בתוך אהבה יש את הפערים הבלתי ניתנים לגישור, ויש את הפחד לדבר עליהם, ולדבר על הדבר עצמו, ויש את הנטיה להסיח את הדעת, ל"שחק" מעין אושר.
היה ויכוח על ההבדל המגדרי ביחס להפלה – האם לגבר יש או אין זכות להפעיל את רצונו ביחס להפלה ואם כן למה יש תחושה שהבחור בסיפור עושה את זה באופן מניפולטיבי, האם ההפלה כשלעצמה היא דבר רע, ולמה היא בסופו של דבר כל כך מכריעה ביחס להבדל בין בני הזוג האלה. עלתה תחושה שהתבוננות מגדרית בסיפור מדגישה את ההטיה של הסיפור אל דמותה של הבחורה.
ראינו שהדינמיקה של השיחה ביניהם עשויה מהרבה עניינים סתמיים, מסיחי דעת, מה נשתה וכו', ולפתע צצים חיוויים שחושפים את הקונפליקט הקשה, הגורלי, שעומד ביניהם ואת הפערים שפעורים ביניהם.
למשל גבעות כמו פילים לבנים, שהוא מין תמצית של הפער – דימוי שלה שהוא לא מובן ולא ברור אם צריך או לא צריך לייחס לו משמעות, ואולי מה שחשוב בו זה שהוא מגלם את אי ההבנה העמוקה, הבלתי ניתנת לגישור, בינה לבינו.
היה מרתק!
נשאר מעט זמן וחזרנו לתרגיל כתיבה שלא הגענו אליו במפגש האחרון – כל אחת ואחד הביא.ה תמונת ילדות וביקשתי שיכתבו סיפור קצר שקשור בתמונה, ושהסיפור יהיה סיפור שיש בו סיבוך כלשהו, וגם, שהתיאור יהיה קונקרטי ומלא ככל האפשר. וגם, שאפשר לדמיין ולהמציא ולאו דווקא לדבוק במה באמת היה ובמה שנחרט בזיכרון. כתבו דברים יפים ושונים. עדיין יש חשש וגם בושה להקריא בקול, אז זה נשאר בינינו.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
אם הייתם רוצים להיבחר לראשות הממשלה, מה היה עליכם לעשות כדי לשכנע אותי להצביע לכם?
רוני הבטיחה לי כמה שוקולד שרק ארצה, ים הצהירה שתראה כמו מישהי שדואגת לזולת ותורמת לנזקקים, קסניה הציעה לדמות מצב של חוסר ביטחון, יאשה כבר ממש היה מחמש מיליציות וגורם לחוסר ביטחון, אלכס החך צעד נוסף ואיים עלי, אך לאחר מחשבה שאל: מה אתה רוצה? ואבינועם ניסה לשלב במצע שלו את רוני וים, בשיטת המקל והגזר.
אלו מקצת הרעיונות שהקפיצו אותנו 1800 שנה קדימה ולקחו אותנו לפירנצה, ולפני הרשע, או לפחות מי שהצטייר בעיני רבים ככזה, ניקולו מקיאוולי.
הצגנו את המתודה המהפכנית שלו בתולדות הפילוסופיה, ניתוח אירועים היסטוריים והסתמכות על ניסיון חייו האישי, והעלנו את הבעיות העומדות בפני הפוליטקאי: איך ליצור שינוי בקרב מי שטוב להם, איך לגבש אמון בקרב מי שרע להם, איך להתמודד עם המתנגדים לך, ומה לעשות עם הטבע האנושי ה"קוטרי", שבמסגרתו אנשים תמיד רוצים לשפר את מצבם.
כנגד הקשיים הללו התחלנו לחשוב על הפורטונה וה-virtue, וההשלכות שלהן. הדרך שבה מקיאוולי הופך את המוסר על הראש, נותן לו חשיבות משנית, ואפילו נשמע כמו מאפיונר: "בבני אדם צריך לנהוג בנועם, או לחסלם", לא מעט משפטים כמו נלקחו מסרט עם אל פאצ'ינו.
חשבתי על זה, תלמידי תיכון שלומדים על סוקרטס שקיים יחסי מין עם נערים, אפלטון שנתן את הבסיס למחשבה הטוטליטרית, מקיאוולי שקידש את האמצעים למען המטרה, ואלו רק דוגמאות ספורות כמובן. מעניין מה יצא מהם.
בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:
אתמול היתה פגישה מאוד מרוכזת בקריאה של טקסט , לדיון נלוותה קריאה צמודה. התחלנו בקריאה של כל מהלך ההוכחה של דקארט לקיום האל ומה החשיבות עבורו , פילוסופית, בהוכחת קיומו של זה.
חייב לציין שאומנם התלמידים הבינו ובמהירות את המהלך אבל מהר מדי ניסו למצוא פגמים בהוכחה, חלק מהביקורות שלהן טובות אבל היתה חסרה לי השהיה, עיכול של אופן החשיבה של דקארט.
לאחר ההפסקה פנינו לקריאה בטקסט שלא קשור לדקארט כחלק מהניסיון לגוון את מהלך השיעור. התחלנו לקרוא בספר המומלץ ביותר של אבישי מרגלית 'החברה ההגונה'.
עסקנו בפרק שעוסק במשמעות של התנהגות חייתית ולמעשה בהשפלה. השתדלתי להראות את החיבור היפה שמרגלית עורך בין אפיסטמולוגיה למוסר. זה פרק יפהפה , כמו עוד פרקים בספר, שנעים לקוראו והוא מעשיר גם אם אתה לא שולט בז'רגון הפילוסופי. היתה באמת תחושה של קבוצת קריאה ופחות של כיתה ומורה בתיכון, וזה הדבר החשוב מבחינתי.
בכיתה י' של עומר בן דוד:
במפגש הקודם הגענו לרגע השיא של ה"פוליטיאה", כאשר סוקרטס ובני שיחו מגיעים להגדרת הצדק המדיני כמצב של הרמוניה: חלקי המדינה השונים פועלים כאחד, איש איש במקומו הנכון, המתאים; כולם מבינים את חשיבות תרומתם לתפקודה של המכונה הכוללת. מתפיסה זו שב סוקרטס לשאלת הצדק הפרטי, היא שהניעה את הדיון מלכתחילה, ובאופן דומה מפרש את הצדקה האישית כהרמוניה בין חלקי הנפש השונים.
עכשיו, מצוידים בהגדרה לצדק, המשכנו עם הטקסט הבלתי נדלה הזה, עמוק אל תוך המערה האפלטונית. הדיון במשל המערה היה נהדר: חברי הקבוצה פירקו, ניתחו וטרפו ממש את כל חלקי המשל, וזיהו את האינטואיציות הפילוסופיות, כמו גם את הבעיות, הכרוכות בו. ניצן שאל כיצד יוכל האיש שיצא מן המערה, לדעת שהמציאות מסביבו אינה אלא מערה נוספת? כיצד נדע מה היא המציאות כשלעצמה? סיון הייתה מוטרדת מהאופן בו האדם החוזר למערה מנחית על חבריו את האמת.
לאלו, היא טענה, לא היה הזמן הדרוש להרגיל את עיניהם אל האור, ולכן לא יכלו לעמוד באמת. עבאדי שאל: מה בכלל איכפת לאנשים במערה ממצבם? הרי עד לרגע הגילוי, כלל לא היו מוטרדים במחשבה שחייהם מורכבים מצללים בלבד, ולא מאמת! בהמשך לנקודה זו, דיברנו על "מכונת החוויות" של נוזיק, ויצאנו לתרגיל כתיבה: ביקשתי מכל אחת להסביר האם, ומדוע, הייתה מוכנה להיכנס אל מכונת המציאות המדומה, ולחיות חיים מאושרים ומספקים, מבלי לדעת שאין זו האמת.
לאחר התרגיל, בהפסקה, שמעתי את אביב משוחח עם מילי מכיתת הספרות של רותם על ניסוי המחשבה, והם התווכחו זה עם זו בלהט. מה משמח מזה?
הספקנו עוד לקרוא ב"משל האונייה", ובביקורת הקטלנית של אפלטון על הדמוקרטיה: קבלת ההחלטות במדינה הדמוקרטית נעשית על-ידי אלו שאינם יודעים מהי ההחלטה הטובה.
הדיון עד לסוף המפגש היה סוער ברעיונות, מי מהם להגנת הדמוקרטיה ומי בעקבות אפלטון. קבענו שאת המפגש הבא נתחיל ב"דו קרב פילוסופי": סיון התנדבה להציג שוב בתחילת המפגש את עיקרי הביקורת הסוקרטית; גרגורי ועמית יציגו טענות לטובת הדמוקרטיה; אופק ואביב כנגדה. מחכה לעימות בקוצר רוח!
Comments