במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
אתמול התחלנו ללמוד את ג'יין אייר מאת שרלוט ברונטה.
שאלתי אותם על חוויית הקריאה ברומן, והסתבר שלחלקם היא מייגעת, חלקם עדיין בתחילת הקריאה וחלקם עדיין לא מצאו את הרומן ולא קראו כלל. והיו גם אוהדים אחדים. שאלתי מה הנושא של הרומן ועלו כמה וכמה הצעות שונות, שהובילו אותנו למבוא לרומן. פתחנו בהגדרה של כמה מושגי יסוד: הרומן כסוגה, רומן החניכה, התקופה הויקטוריאנית ומקומן של נשים ככלל ונשים כותבות בפרט בתוכה. מכאן עברנו לדברי רקע לרומן עצמו, מלווים במצגת וסרט וידאו קצר שמהם למדנו מי היתה שרלוט ברונטה, מי היו האחיות ברונטה, ואיך ניתן להסביר את התופעה יוצאת הדופן הזו של שלוש אחיות שכתבו סיפורים בספרונים זעירים בילודתן ופרסמו בבגרותן – באותה שנה - שלושה רומנים שנעשו כה מרכזיים בספרות האנגלית ובספרות האירופית. המפגש עם האחיות ברונטה וחייהן ומותן עורר דיון על נוכחות המוות הכה תכופה וקרובה במציאות שבה הן חיו, ועל ההשלכות שלה על כתיבה ספרותית.
לאחר המבוא תיארתי בקצרה את המבנה של הרומן והתחלנו לקרוא את החלק הפותח, שעוסק בילדותה של ג'יין אייר. קראנו אט אט את הפרק הראשון, והעלנו מתוכו קוים לדמותה של הילדה המתוארת בו, לדמויות הסובבות אותה, לסיטואציה ולמרחב שבו היא נתונה. הרחבנו בשאלת הילדות, ומקומה בספרות במאה התשע עשרה, והתיחסנו לחלוציות של תיאור חוויית ילדות מנקודת מבטה של ילדה, שהעמידה שרלוט ברונטה בפתיחה הזו.
הצבענו על תמות שונות שעולות מתוך הפרק: התביעות והציפיות המופנות כלפי ילדה, ההבחנות המעמדיות והמגדריות, נוכחות מסוימת של ביטויים קולוניאליסטיים, הבדידות של ילדה יתומה ועוד. התפתח דיון מעניין סביב אסוציאציות שהעלו התלמידים על יצירות שמזכירות את הפתיחה הזו. כך למשל עלה הדמיון בינה לבין הפתיחה של הארי פוטר. הדיון היה עירני ומעניין ואפילו נלהב, ונדמה לי שאלו שהתקשו לקרוא עד כה, יקראו ביתר קלות מכאן ואילך.
בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וסיגל נאור פרלמן:
בחלק הראשון של השיעור, חילקנו את התלמידים ל-5 קבוצות, כל אחת עבדה על שיר מתוך השירים המודרניים של בחינת הבגרות. כל קבוצה התבקשה לקרוא את השיר, לנסות להבין אותה הבנה ראשונית, ולקרוא על המשורר.ת. בכל שבוע מהשבועות הבאים כל קבוצה תציג מצגת על השיר, שלחנו להם גם עוד חומרים שיעזרו להם בהבנת השיר והכנת המצגת. בחלק השני, הקבוצה שנכחה בשיעור על טקסט "מרים אלצונאע" מתוך הספק "הקמצנים" התבקשה לנתח אותו מול כל הכיתה, פואד התנדב הציג את הסופר אלג'אחז והציג את ניתוח של הטקסט, ובסוף השיעור התבקשו לענות בכתב על שאלת בגרות על הטקסט.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
הפגישה אתמול התחילה בהצגה של אור את עבודת הגמר שלה (רפרט). העבודה של אור עוסקת במשמעות האלוהות או בצורך באלוהות. אור הציגה (קרוב ל-30 דקות) את כל ההוגים שבהם עסקה בעבודה שלה (סולבייציק, פרויד, קאמי, שפינוזה, ניטשה) . ניכר שאור השקעה משמעותית בעבודה, היא ביצעה סקירה מרשימה של הוגים אלו ביחס לשאלת המחקר שלה.
לאחר ההצגה היפה (להיות ראשונה זה לא דבר פשוט) כל אחד מהתלמידים נתן לה משוב על הדברים החזקים וגם כאלו שדורשים שיפור או התאמה לקראת ההצגה המסיימת בטד דרך רוח. מה שיעצתי לה, וגם היה ביסוד כל התגובות האחרות, הוא לצמצם את הדיון לשני הוגים מרכזיים, להעמיק בהם יחסית, לנסות להראות את הבדל הגישה המשמעותי ביניהם ביחס לשאלת המחקר.
בחלק השני של הפגישה עשנינו חזרה לבגרות על דקארט. עברנו על המוטיבציה של דקארט לוודאות אפיסטמית, על האופן שבו הספק שלו הוא למשעה בעיקרו מתודי, שיטת עבודה ולא שיטה פילוסופית. לאחר מכן סקרנו מחדש את כל אופני הספק (חושים, שיגעון, האל , אמיצות מתימטיות-לוגיות) ולבסוף השד הרע, עד לקוגיטו ארגו סום. לאחר ההגשה לוודאות הראשונה ניסינו להבין למה הוא זקוק לאל, כדי לפרוץ את מחסום התודעה הסגורה שלא יודעת אם קיימת מציאות ואם זו תואמת לתודעה. הבאנו את ההוכחה לקיום האל ולאחריה את מושג ערבות האל. שבוע הבא דייוויד יום ותועלתנות בחזקה לקראת בגרות.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
אנחנו עמוק בקאנטים! המשכנו את המסע שלנו ב'הקדמות למטאפיסיקה', שככל מסע קאנטיאני היה עמוס אתגרים ודרכים עקלקלות! לא פעם היינו צריכים לדחוק בחברינו, שהטיפוס בפסגות המטאפיזיות הקשה עליהם, שלא להתייאש. אפריורי ואפוסטריורי, אנליטי וסינתטי; נפלאותיה של המתמטיקה; החלל והזמן כצורות הסתכלות; מדעי הטבע והסיבתיות - אלו הנופים שנפרשו לפנינו. כשכבר ממש לא נשאר חמצן שם למעלה, יצאנו להפסקה, ואחריה התפזרנו לקריאה בקבוצות בטקסט הבא בו נדון, של קאנט אף הוא - "הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות". מצוידים בשאלות מנחות, הקבוצות התמודדו עם הטקסט בגבורה. במהלך העבודה קיימתי שיחות אישיות עם כמה תלמידים נוספים, בעיקר סביב כתיבת עבודת המחקר השנתית. הנושאים לעבודות כבר מתגבשים, וביקשתי להגיש את הטיוטה הבאה עד פסח. נמשיך בחליפת התכתבויות זו עם העבודות - הגשה, משוב, תיקון, הרחבה וחוזר חלילה - עד שנהיה מסופקים. חזרנו לטיול אחרון, במושג 'הרצון הטוב', ונפרדנו לשלום.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
סוקרטס הבחין בין 2 סוגי משוררים - המשורר שאחוז השראה אלוהית והוא פועל מבלי שיש לו ידיעה או מודעות לדבר שהוא מפיק, והמשורר המימטי, החקיין, בעל המיומנות, הלומד להביט על עולם התופעות וליצור חיקוי. אבל אובידיוס הוא משורר מסוג אחר, הוא לא דתי ולא מאמין וביצירות שלו הוא לא מנסה להיות ראי לעולם הקיים אלא להפך - הוא מבקש ליצור דבר חדש שאינו תלוי בעולם התופעות, וגם יש לו בעיה - עם נוכחות של משורר גדול כמו וירגיליוס, שעושה את הדברים בצורה מושלמת כמו ב"האניידה"... דיברנו על המעברים של אובידיוס בין ז'אנרים, על הזיהוי שלו עם העיר רומי ומנעמיה, על האופן שבו הוא "בלע" את וירגיליוס לתוך ה"מטמורפוזות", וצללנו אל המיתוס של אורפיאוס ואורידיקה ביצירתו. האפקט של נגינתו של אורפיאוס ("הנשמות חסרות הדם בכו. טנטלוס לא הושיט את ידו / למים החומקים...) לקח אותנו לתרגיל כתיבה - לבחור דמות בעלת כוחות על ולתאר את האפקט שלה על העולם, ועם היעלמותה של אורידיקה בעקבות הפניית המבט של אורפיאוס לאחור יצאנו לשני תרגילי כתיבה נוספים (בעקבות מאמרה של ליאור גרנות, "אורפיאוס ואורידיקה מאושרים") - על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור, ולאחר מכן גרסה נוספת שבה הדמות לא מסבה ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.
דיברנו על המשמעויות העולות מהסבת המבט לאחור - על הצורך לאחוז בעבר, על תחושת אי הוודאות שממיתה את האפשרות לקשר חי (וכמה זה מוכר לנו מהניסיונות שלנו להתגבר על פרידה שנכפתה), על פרשנויות פסיכואנליטיות של המיתוס כסיפור על איך תשוקה עובדת, וגם על ההפרזה של אורפיאוס - שאין לו שום כבוד לגבול. התעוררו שיחות נהדרות, אישיות ועקרוניות, ונכתבו טקסטים אישיים וגם מרחיקי עדות, שלקחו את הדיון גם לענייני כתיבה (למשל, הראיה לעומת הגדה) וגם לענייני החיים על אפשרויות הבחירה שלנו בהם.
Comments