שבוע 11 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
המשכנו את העיסוק שלנו בארוס ובאהבה. פתחנו את המפגש בקריאה ב'עוד אבוא אל ספך' של אלתרמן. עופר פרש בפנינו בהדרגה את התחבולות האלתרמניות, וכיצד הצירופים יוצאי הדופן מחייבים קריאה ועוד קריאה בשיר, ואיך מאחורי הנימה הרומנטית לכאורה מסתתרים גם ייאוש וניכור. שיחה על דמות הדובר התגלגלה לשאלת היחס בין האמן ליצירתו, והכיתה הייתה סוערת בדעות ועמדות. אז חזרנו אל המשתה: שבנו בקצרה על עיקרי הנאומים שקראנו בפעמים הקודמת, ואז המשכנו בקריאה, לנאומו של סוקרטס. דיברנו על האלנכוס הסוקרטי, החקירה הצולבת שהקובן הנוכחי שלה הוא אגתון - שנאלץ לשוב בו ממסקנותיו בנאומו המרהיב ולהודות שהארוס הוא תמיד חסר, תמיד התשוקות אל דבר מה שאין בו. אחר כך הכרנו את דמותה של דיוטימה, שבמהלך יוצא דופן, הופכת את סוקרטס עצמו לתלמיד הנבוך, וחשבנו ביחד על פשר הבחירה של אפלטון לשלב במשתה דמות נשית זו.
משירה אל פילוסופיה ואז שוב לשירה, חתמנו את המפגש ב'לא היה בינינו אלא זוהר' של לאה גולדברג, שיר אהבה נוסף שטומן בחובו עצב: התעכבנו על הדימויים הנהדרים של גולדברג, שמסתירה את השמש כפרח בין דפי ספרה, המהווים אולי עדות נצחית לרומן קצר וחולף.
מבחינת הרוח הספקנו לא מעט, אבל מבחינת החומר - המפגש היה קשה: עמוס בתקלות טכניות, ללא מקרן ורמקולים, בכיתה חנוקה וצפופה שמקשה על הלימוד. בהתאם, גם התלמידים היו חסרי שקט. נעשה מאמץ לטפל באלו לפעמים הבאות, כדי לספק לרוח מרחב נעים יותר לנשוב בו.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
השיעור אתמול התנהל ע"י קובי, עדי שלנו חולה - איחולי החלמה. בחרתי לבצע התחלה לתהליך של חזרות קצרות על שנה שעברה בפילוסופיה. שוחחנו על סוקרטס, הרקע הכרונולוגי, נושאי הדיון שלו, צורת הדיון הדיאלוגית. שוחחנו על היתרונות והתרומות של הגישה הדיאלוגית , על האופי הדיאלקטי שלה. לקחנו כדוגמה את הדיאלוג לאכס שעוסק באומץ וראינו כיצד הוא מציע הגדרה, מה הם התנאים ההכרחיים והמספיקים שיש בהגדרה (דיברנו בכלל על רעיון ההכרחי והמספיק), כמו כן על האופן שבו סוקרטס מפריך, התיקון שמוצע וכך הלאה עד לאפוריה - העדר היכולת להציע הגדרה ממצה. לאחר מכן ביקשתי מהתלמידים לבצע תרגיל כתיבה משותף. יש לבחור אחת מהמידות הטובות הבאות: התמדה או דחיית סיפוקים, להציע הגדרה, להציע הפרכה להגדרה ולהציע הגדרה מחודשת. התלמידים התגייסו למטלה בכיתה ולאחר מכן הציגו את הדברים בפני כולם. לקינוח ביקשתי מהם לשלוח תרגיל מסכם לדיון לדיון בפרום ואריסטו. עבודה קצרה שבוחנת את תפיסת פרום לפי אריסטו, על העבודה לכלול הצגה של שאלת הדיון, הגת עמדתו של פרום, ניסיון להראות במה אריסטו מסייע לפרום בגישתו. ז"א, להסביר את עמדתו של אריסטו ולאחר מכן הקשר שלה לפרום, מעבר לזה יש לשלב דיון בשיר שמבטא או מתנגד לעמדה של פרום בדבר אהבה כפעולת "תרגול" מתמשך. נמתין לתוצאות ואיחולי בריאות לעדי.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
אם מתחילים באיזושהי התחלה – צריך להתחיל בחודש הקודם. אני נותן לתלמידים שאלת בגרות ומבין שהם עדיין לא מוכנים לגשת לבחינה.
אסימונים נופלים אחד אחרי השני כמו במכונות המזל בוגאס (כשזוכים) ואנחנו מתחילים במהלך של "לעשות סדר" בחומר ולהתארגן לקראת מה שיהיה מרתון הכנה לבגרות מבלי לוותר על אווירה טובה ועל עניין.
לי זה לא קל.
האסוציאציות, החופש לדבר על פילוסופיה ולזרום – כל אלה יאופסנו (חלקית) לסוף השנה ועכשיו צריך לעזור לתלמידים להתארגן.
ומכאן למרפסת שמשקיפה למפרץ חיפה.
ענבל ואני יושבים על חלק מהתכנית בפילוסופיה וספרות ובוחנים את לוח העבודה וחלוקת המשימות לתלמידים.
ו...
השיעור יוצא לדרך.
שיעור מאורגן, מסודר, מתוקתק (זה באמת אני פה?) על תועלתנות. שש נקודות על הלוח, על כל אחת שלב במהלך ההתפתחות והפעולה של התיאוריה התועלתנית. התלמידים – יאמון? – מעתיקים בשקט, כותבים ומבקשים הבהרות, כותבים ומבקשים הבהרות.
אני מלמד סעיף אחרי סעיף ומקבל מחמאה מהדר: "תודה שהיה כל כך מאורגן".
אחר כך יש עוד זמן לתלמידים להגדיר בעצמם את המושג "תועלתנות" ולהשוות להגדרה שאני הכנתי כדוגמה לקראת הכנה לבגרות.
בחלק השני: שיעור מופת של ענבל.
שירי ערש, כלומר הרס וארס.
מה קורה פה?
למה אמא שרה לבן שלה או לבתה התינוקת על שומרי הארץ שנפלו על משמרתם?
למה שרים לילד על פונאר? (שקט שקט של שמרקל קצ'רגינסקי).
אנחנו קוראים מסה של נועה מנהיים ונדהמים להכיר מבט ויניקוטי על שירי הילדים שלנו
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
פרולוג: בכניסה לכיתה מהומה רבה, קרעי מבחן על השולחן ודימה מנסה לחבר כפאזל ולהדביק, זיזי קוראת בקול, שהיא קיבלה 6 במתמטיקה. 6 מתוך 100, לא 60… 6!! זה מה שהמורה נתנה לה. הספקתי לשוחח איתה קצת בכנות על כך שכשלונות כחלק מהחיים הם ממש גם החיים עצמם, ושזה לא סוף העולם וכולי וכולי, ומה גם, שהבשורה הטובה היא שמכאן יש לה רק לאן לעלות, אם היא תקבל 40 בפעם הבאה זה יהיה חגיגת השתפרות, דיברנו ברצינות וגם צחקנו. אבל בעיקר אמרתי לה שכל הכבוד לה, שאני ממש גאה בה כי אם היתה מקבלת 60 או 40 זה נכשל בינוני פארש ואפרורי, אבל 6 זה ממש כישרון, זו הצטיינות לכיוון השני, זה פאסון ברמת המרגש. הצעתי לה להדביק את הקרעים ואף למסגר. סיפרתי לה על מייסד המוזיאון שלי שקיבל ציון 51 ממשרד התרבות והוא מיסגר את זה ותלה במחסן והראה לכל המכובדים שהיו מגיעים לביקור, שהוא רק 51 מתוך 100. נו … ציונים… לצערנו אי אפשר היה להמשיך לפתח את הנושא כי השעה הגיעה. אז זיזי קינחה את הפרולוג כשהניפה בגאווה את ה97 שהיא קבלה במבחן בערבית שעלי עזר להם להתכונן אליו לפני כמה שיעורים.
התחלנו את השיעור כשנזכרנו בחלומות ובתכליות שתכננו להגשים בשיעור שעבר. נזכרנו במילים תכלית, אמצעי ותכלית לכשעצמה. דיברנו על כך שכשיש תכלית שאנו פועלים לאורה, יש אופק, ואפשר להציב מטרות ולמצוא דרכים שונות להגשימן. אם זיזי רוצה ללמוד רפואה, יש לה עוד אלפי דרכים להתקבל לבית ספר רפואה, על אף ה6 הידוע לשמצה. וזה גם בסדר אם עדיין לא מצאנו תכלית, או אם מצאנו ושינינו אותה בדרך. הרצונות והתכליות והמטרות שלנו משתנים כי אנו יצורים משתנים. אבל זה חשוב לשאול את עצמנו מי אנחנו או מי אנחנו רוצים להיות בעולם הזה ומה נרצה להגשים. ולו בשביל השאלה.
עברנו להקראה של השיר של ויסלבה שימבורסקה- "יש המממשים".
יש המממשים/ ויסלבה שימבורסקה (תרגום דוד וינפלד)
יש המממשים את החיים באורח יעיל יותר.
בקרבם וסביבם שורר סדר.
יש להם פתרון ותשובה נכונה לכל דבר.
הם מנחשים כהרף עין מי את מי, מי עם מי,
לשם מה, באיזה אופן.
מטביעים חותמת על אמיתות שאין בלתן,
משליכים למגרסה עובדות שאין בהן צורך,
ואנשים לא מוכרים אל מתקני מיון שנועדו לכך.
ובהגיע יום השחרור מן הקיום,
הם עוזבים את העמדה
דרך הדלת שהורו להם.
לעתים, אני מקנאה בהם
-למרבה המזל זה חולף.
תחילה רק הקראנו ותרגמנו אותו. האדי הקריא בהצטיינות את השיר, שורה אחר שורה, כשאחרי כל שורה של הקראה עלי תרגם ווידאנו שממש מבינים את התרגום. תוך כדי תרגום כתבנו על הלוח בעברית ובערבית מילים שחשוב לנו לזכור אותן, להבין אותן, להכירן בשתי השפות, לחשוב עליהן בפילוסופיה, בספרות, בשירה ובחיים בכלל, כמו למשל מימוש, הגשמה, יעילות, סדר, אמת, עובדה, ספק, פרשנות, קיום, יקום… עלי ואני נדרשנו לאחריות גדולה בשלב ההסבר והתרגום, מצאנו שקשה לתרגם ולהסביר בערבית חלק מהמילים. ולמשל, ההבדל בין "אמת" ל"עובדה" שלפעמים בערבית משתמשים באותה מילה. כך אותגרנו לחשוב רגע ביסודיות על ההגדרות, לפני שאנו בוחרים כיצד לתרגם את המילים. עלי נדרש לכושר שיא ולדיוק רב בתרגום ובהסברים. כך כבר בשלב הקראת השיר חווינו חווית תרגום מעמיקה ופילוסופית.
הקראת השיר הסתיימה עם המשפטים "לעתים אני מקנאה בהם, למרבה המזל זה חולף". שאלנו מדוע היא מקנאה בהם, נקרא שוב את השיר הפעם ונמצא במשפטים שלו את מה שיש לאותם אנשים מדוברים, ששווה לקנא בו. חזרנו להקריא שורה שורה ולבדוק מה יש לאנשים האלה שאולי מעורר קנאה- יעילות, סדר, פתרונות, תשובות, ודאות, אמת ידיעה. המשכנו לשורות האחרונות והוספנו מה אין להם, שראוי לקנאה? הם לא מחזיקים באמיתות שלא נעים לדעת, ולא בידע לגבי עובדות שיפגעו במצב הרוח, אין להם מועקה, אין להם ספקות, ולסיכומו של עניין אין להם דאגות.
יצאנו להפסקה ואחריה הם קבלו תרגיל כתיבה בו התבקשו לכתוב על משהו שהם חשבו שהוא אמת ואז תפיסתם לגביו השתנתה או שהם גילו שזה שקר. הם כתבו בכנות ושיתפו בחשיבות רבה. תשובותיהם היו מעניינות ומגוונות. דועא כתבה שפעם החזיקה בתפיסה שחברות ילדות היא חברות הטובה ביותר השתנתה וגילתה שכמות השנים היא לא קובעת אלא איכות החברות והאמון. האדי כתב שחשב שחברים זה הדבר החשוב ביותר אך חש נבגד עם השנים וכיום חושב שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב ולתמיד. רימה כתבה שפעם כל הזמן היה לה חשוב מה הסביבה חושבת עליה והיא עברה שינוי והחלה להתרכז בעצמה ובמה שלדעתה חשוב. היא תיארה תהליך מדהים ומרגש של התפתחות והתבגרות וציינה שדווקא כשהשתנתה באמת באופן הזה, פתאום הסביבה התחילה לראות אותה באופן חיובי. אברהים כתב שחשב פעם שאהבה היא רגש חזק של הקרבה למען האחר, וגילה שעולם הזוגיות כולו אינטרסים וכשבאים להתחתן אז בודקים למי יש לתת מה, וזה בעצם עסקאות אינטרסנטיות ולא אהבה, ולא הרגש הטהור שחשב שנמצא בבסיס הנישואין. זיזי כתבה שפעם התפעלה כל כך מהמדע והידע האנושי והטכנולוגיה והתאכזבה לגלות שעם כל המדע ומיליארדי הדולרים המושקעים בו, וכל הטכנולוגיות הגבוהות ביותר אנו יכולים להכיר רק 5% מהיקום והחלל שיתפה חווית תסכול עצומה, אולי כמעט תחושת בגידה והונאה מהמדע המתיימר, בעוד שהבשורה שלו דלה וש95% מהיקום אנו לא נוכל להכיר. אנג'ל כתבה שלפני שהגיעה לדרך רוח חששה שהאוניברסיטה והלימודים כאן יהיו רציניים מדי, אסרטיביים ואולי מנוכרים, וכשהגיעה גילתה כאן אחווה ושהמורים הם בני אדם שאפשר לפנות אליהם ושאווירת הלימודים כאן אנושית ונעימה.
הקשבנו לכל הקראה והתייחסנו לתהליך שהביעו. הצבענו על הקפיצה המשמעותית, על ההתבגרות, על ההתפתחות שניכרו במה שכל אחת ואחד ספרו. דיברנו על כך שלא פשוט לגלות שהעולם לא תמים כמו שחשבנו, על בועות שמתנפצות, אך גם הצבענו על כך שאפשר ליצור ולסלול דרכים שלנו בתוך העולם הזה שכן, יש בו רוע, בגידות, יחס אינטרסנטי, וכולי, אבל גם יש יופי, אצילות, טוב לב, וחכמה אנושית וגם הם נמצאים שם ואנחנו ננסה לגלות אותם, לבחור למצוא אותם לחיות על פיהם וביניהם.
אחר כך שאלנו למה בכל זאת המשוררת שמחה שהקנאה עוברת לה? חזרנו לטור שבו היו כתובים הדברים שיש לקנא בהם, ושאלנו מה חסר כאן שאנו רוצים וצריכים בחיים שלנו כנגד אלה, או לצידם, או בתוספת להם. והם ענו, יצירתיות, חירות, מקוריות, ספקות, שאלות, חכמה … סיכמנו בחופזה לקראת סוף השיעור שבלי אלה האחרונים, למשל ספקות, ושאלות, התלמידים לא היו עוברים את תהליכי ההתפתחות שהם תיארו במה שכתבו, והם מסייעים לנו בתהליכים שאנו עוברים בחיים כשאנו מחכימים, מתבגרים ומתפתחים. השיעור כבר הסתיים ונקווה אולי לשהות עוד קצת ברעיונות האלה בשיעור הבא.
אפילוג:
זיזי בסוף השיעור ניגשה אלי ואמרה לי תודה על כל מה שאמרתי לה לפני השיעור. אמרתי לה שהחכמה האמיתית והקושי בחיים היא לעבור את התהליכים שדיברנו עליהם בשיעור, לשאול שאלות עמוקות, להטיל ספק ולהתבגר בחכמה, לא כולם עושים את זה, כפי שניכר כל פעם מחדש שהיא עושה. לעומת זאת ללמוד למתמטיקה זה דבר טכני שהיא יכולה לפתור בלמידה ותרגול. היא יכולה גם לבחור שלא וזה גם בסדר, אבל אם היא בוחרת שכן, שתזכור שכל אחד יכול ללמוד לחשב, אבל לא כל אחד יודע לחשוב. והיא אדם חושב וכבר הולכת בטבעיות בדרכים הקשות יותר. אז שתזיז את התחת ותלמד למבחן. קטן עליה.
מילות מפתח:
Comments