שבוע שמיני של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' חיפה:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
אתמול המשכנו לקרוא בסיפור "בריחה" מאת אליס מונרו. מיכאל הקריא את סיכום השיעור הקודם ( יש מי שמסכם!) וחזרנו אל עולמו של הסיפור.
לפני ששקענו בקריאה שאלתי אותם על הפואטיקה של הסיפור. המושג לא היה ברור להם ואמרתי להם שפואטיקה היא תורת השירה וכשאנחנו שואלים מה מאפיין את הפואטיקה של יצירה מסוימת אנחנו מנסים להבין מה מייחד את השפה האומנותית שבה היא כתובה. ראינו שהסיפור יוצר תחושה של אי בהירות במהלך הקריאה, שהוא מצריך לקרוא פסקה פסקה ולפענח מה מתרחש בה. האי בהירות נוצרת ממסירה מקוטעת של הארועים, מארגון הזמן שהוא נע בין זמן הסיפור לבין זמנים שונים בעבר ופיזור החומרים האכספוזיציוניים כך שמידע חיוני נמסר "באיחור" ולעיתים באופן אגבי או מזווית בלתי צפויה. העלנו את הסברה שהאי בהירות הזו, התחושה של קליטה מבולבלת של המתרחש מקרב אותנו, הקוראות, אל דמותה של קרלה, גיבורת הסיפור. המספר הכל יודע מוסר את הדברים מנקודת מבטה, וכמוה, גם אנחנו, "נכנסים" אל המצב החוויתי, גופני-נפשי שבו היא נתונה.
המשכנו בהקראה משותפת של הסיפור תוך שאנחנו עוצרים ומנסים להבין את המתרחש וגם מפליגים למחשבות אודותיו. המוקד של החלק האמצעי של הסיפור שאותו קראנו הוא היחסים בין קרלה לסילביה. עם הופעתה של סילביה המספר מעתיק את המסירה לנקודת מבטה ודמותה של קרלה נחשפת באור חדש. הרחבנו בשאלה איך מתיישבת דמותה של קרלה המדוכאת, המפוחדת, המשתוקקת לרגש וחסרה אותו, כפי שנחשפה לעינינו בתיאור חייה לצד בן זוגה קלרק, עם הדמות שעולה ממבטה של סילביה של נערה מלאת כח, מעין סייחה גדולה ויפה וחיונית, שעזרה לה בתקופה הארוכה והקשה שבה טיפלה בבעלה הזקן והחולה עד מותו ובימים שלאחר מותו מלאה תפקיד חשוב בחזרתה לחיים. התעכבנו על תיאור היחסים ביניהן – הבדלי הגיל והמעמד וההשכלה - והתחושה שבתיאור הקשר ביניהן עולה ביטוי של תשוקה מצידה של סילביה, שמתפרשת על ידה כאהבת אם לבת.
מתוך מחשבה על היחסים בין סילביה לקרלה התפתח דיון על אחוות נשים, על יחסי חברוּת בין נשים, ועל האופן שבו ספרות שנכתבת על ידי נשים פותחת ומרחיבה את מושג האהבה, שאינו חל על יחסים בין גברים לנשים בלבד אלא הוא מקבל ביטוי ביחסים שונים בין נשים – חברות, אמהות, זוגיות ועוד. ליה הזכירה מושג מתחום הקולנוע שמתאר חברות בין נשים שאינה נסובה על גברים ואינה עוסקת בגברים ובעקבות זה הזכרתי את הדיון של וירג'יניה וולף בחברות בין נשים בחדר משלך, שבו היא מעלה את השאלה איפה בכל תולדות הספרות נכתבה חברות בין נשים. והנה כאן לפנינו סיפור שכתבה סופרת ואחוות הנשים בתוכו היא שמאפשרת לקרלה להחלץ מהדיכוי שבו היא חיה ולדמיין לעצמה חיים אחרים. כך לפחות נדמה היה לנו בשלב הזה בקריאה.
עשינו תרגיל קצר שבו ביקשתי שיכתבו שלוש שורות שמתארות את דמותה של קרלה ועונות לשאלה האם תצליח לממש את רעיון הבריחה שעלה בשיחה שלה עם סילביה. להוותנו גילינו בפסקה הבאה שקרלה אמנם בורחת בעזרתה של סילביה אבל יורדת מהאוטובוס ופונה חזרה אל קלרק. מאוכזבים עד מאד התפזרנו הביתה.
בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וסיגל נאור פרלמן:
בשיעור התמקדנו בבחירת יצירות לכל אחד.ת מהתלמידים.ות. אחרי התלבטות, ובמטרה ללכת על בטוח, החלטנו לבחור יצירות מתוך הרשימה שקיבלנו מהמדריכה מונא סייף, ולא לעכב את התהליך עד לאישור כל אחת מהיצירות החיצוניות.
רשמנו את כל היצירות על הלוח, כתבנו את השם שלה, שם המחבר ומספר העמודים. ביקשנו מהתלמידים.ות לקרוא קצת עליהם ולבחור אחת. עזרנו להם בהסברים כלליים, ונתנו להם את המיקום של הספר בספרייה. אחרי ההפסקה, הלכנו לספרייה, והשאלנו את הספרים. חלק מהתלמידים.ות התחילו לקרוא ולעיין בספרים ואף לפתח שאלת מחקר. קבענו שבמהלך 3 השבועות הקרובים כל התלמידים.ות יקראו את הספרים שלהם ויבחרו שאלת מחקר, אשר נגיש אותה למשרד החינוך ונתחיל בכתיבה של העבודות.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
הי הפגישה אתמול התחלקה לשניים. החלק הראשון המשיך את תרגיל הכתיבה משבוע הקודם תחת שינוי קטן וחשוב. אם פעם קודמת נסחנו ביחד את פרשנות הפרק אז הפעם התלמידים התחלקו לשתי קבוצות ובמשך שעה עבדו על התרגיל. מחכה לתוצרים. בחלק התחלנו לדון בשאלת משמעות הקיום. החלטנו לדון בזה בעיקר ל אור הוגים אקסיסטנציאליים: קאמי, קירקגור, סארטר אבל גם לאור זרמי חשיבה אחרים (נייגל? ). לאחר דיון קצר על משמעות השאלה משמעות החיים פתחנו בקריאה צמודה במיתוס של סיזיפוס. בחרנו בקריאה צמודה משום העושר הלשוני, הכוח של הטקסט להכניס אותנו לחוויית השאלה ולא רק למובן השאלה. זיהינו כיצד למעשה מבלי להצהיר קאמי כותב ברוח ההגיונות של דקארט אבל מתוך התכוונות הפוכה, אקסיסטנציאלית ולא אפיסטמולוגית. סיימנו קריאה צמודה ואף מרגשת בשאלת ההתאבדות כשאלה פילוסופית מרכזית (פרק א') והאופן בו העולם מתגלה כאבסורד, ותחת אופטימיות זו, ועדיין לא מיואשים מהעולם, נפרדנו לשלום עד הפעם הבאה.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
לאחר שבשיעור הקודם קראנו ב'לויתן' של הובס, הקדשנו את זה הנוכחי לעיסוק בכמה משאלות היסוד של האתיקה החוזית. ראשית, התחלנו בקריאה של פסקאות בודדות מתוך 'על הממשל המדיני' של לוק: ראינו ביחד כיצד נשען לוק על אותו ניסוי מחשבתי של מצב הטבע, כפי שהציע הובס, אלא שבניגוד אליו - לוק טוען שהחוזה החזרתי אינו מכונן את המוסר; תחת זאת, מטרת החוזה היא להבטיח את קיומן של הזכויות הטבעיות המגיעות לאדם, מעצם היותו אדם. קראנו את ביטויי תפישתו של לוק כפי שהם משתקפים בהצהרת העצמאות האמריקאית. גם בנוסח של לוק וגם בהצהרה, המקור לזכויות הטבעיות הוא האל. ניסינו לחשוב ביחד כיצד, אם בכלל, ניתן להצדיק את קיומן של זכויות אלו גם מבלי ההסבר האלוהי.
לאחר ההפסקה עברנו לדון בשאלת יסוד נוספת באתיקה החוזית: שאלת ההסכמה. אם יסודות המוסר בחוזה החברתי, עלינו לשאול: מתי הסכמנו לחוזה שכזה? ואם לא הבענו הסכמה מפורשת, האם אפשר להניח הסכמה היפותטית, עקיפה? שאלות אלו הובילו אותנו לתרגיל כתיבה, ואחריו הקשבנו להצעות היפות והשונות שהעלו התלמידים. ניסחנו ביחד, לבסוף, כמה אפשרויות מרכזיות שביכולתן להצדיק הסכמה עקיפה, ובעבור כל אפשרות העלנו גם קשיים וביקורות. נשוב לדיונים נוספים באתיקה החוזית בשבוע הבא.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
המוטו של הסיפור הבא שלנו "יום מושלם לדגי בננה" הוא הקואן זן המפורסם "אנו מכירים את הצליל של מחיאת כפיים, אך מהו הצליל של מחיאת כף אחת?" ואיתו פתחנו את השיעור.
האם אין פה קול? או אולי הקואן מבקש מאיתנו לשים לב אם אנחנו מקשיבים לדקויות? והאם כשאנחנו שומעים מישהו, אנחנו שומעים אותו או את הפרשנויות וההנחות המוקדמות שלנו? דיברנו על המסורת של הקואנים בתוך הזן בודהיזם, על אותן חידות / משימות מלכודת שאינן מבקשות להוסיף ידע על העולם אלא לשפר את הקשב שלנו אליו, להוות אמצעי לדילוג מעבר לדפוסי חשיבה רגילים ולשחרר את התודעה שלנו מתלות בהיגיון רציונלי ובחשיבה "נכונה". קראנו עוד כמה קואנים וזיהינו גם בהם אופני התבוננות שניתן ליישם על היבטים שונים בחיים, והמשכנו להייקו.
השווינו בין עינו של משורר ההייקו למצלמה ועמדנו על המאפיינים של הייקו - המבנה הקלסי (5/7/5 הברות) והמודרני המשוחרר יותר, ההתייחסות לעונת שנה והכתיבה בזמן הווה, החתירה לפשטות, ההימצאות של שתי תמונות שהמשורר עורך ביניהן השוואה, וקראנו שירי הייקו קלסיים ועכשוויים שכל אחד מהם הוביל לתובנות שונות ומפתיעות.
אח"כ ניסינו להשלים בעצמנו שורות אחרונות לשני שירי הייקו, ואז - כמיטב המסורת היפנית - עברנו לכתיבת רנגה, שיר שרשרת שנכתב ע"י שני כותבים או יותר. יצאו דברים נהדרים (למשל: פני השמים מאירים / היום, לא כן? // אני חושבת שהירח גורם לו לחייך. או: לעטים צבעוניים יש הרבה צבעים / מה היה הצבע המקורי של הדיו? // אם כלי עבודה נבנים על ידי כלי עבודה / כיצד בנו את הראשון?). אחרי ההפסקה המשכנו עם דימוי ההמון שעזבנו בשבוע שעבר.
תמרי העלתה דימוי של המון המאוחד סביב מטרה, ויטה תיארה אנשים הנעים כמו פס נע מול בניינים עצומים בדרכם לעבודה וממנה. עלה גם דימוי של ההמון שמסתכל עלינו, שגורם לנו לחרדה, והמון שאנחנו נבלעים בו ומאבדים את ייחודנו. דיברנו על ההמון בתרבות הפופולרית (בסרטים, סדרות וגם בספרות) ועל הבדידות של גיבורי העל, על הסכנות שבהמון וגם על הגעגוע אליו, ועל לאקאן שטוען שכולנו פועלים ביחס לאיזה "אחר גדול", שנותן לנו תחושת ערך וגם תחושה של חוסר ערך. עם המחשבות על האחר הגדול חזרנו אל הדיאלוג של קריטון וסוקרטס. התעכבנו על מידת ההפרזה, עליה נענשים בעולם היווני הבנוי על גבולות, ועל סוקרטס שדווקא כן מפריז, שמתואר באמצעות החלום כמי שיש לו גישה אל האלים, אל הידע האמיתי, מה שלמעשה מעיד על התפקיד האמיתי של הפילוסוף (כמו שפגשנו במשל המערה, שגם שם - כולם כבולים ומי שיוצא החוצה הוא הפילוסוף).
סיימנו עם קריטון, שחושש להיתפס ע"י "האחר הגדול" כמי שנטש את חברו הטוב (ומידת ההפרזה תהיה שייחשב קמצן), ועם סוקרטס שאומר שמה אכפת לנו מאותו אחר גדול, הוא הרי לא יכול להפוך מישהו לחכם או לטיפש ובתוך הפילוסופיה, אין לו באמת כוח עלינו.
Commentaires