שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
התחלנו לעסוק השבוע בשני נושאים חדשים: ראשית כל, האודיסיאה של הומרוס - המשך מתבקש להיכרות שלנו עם התרבות הקלאסית, השנה. עופר הציג בפנינו מצגת מבוא ליצירה, שכללה את סיפור הרקע של האיליאדה, מידע כללי על דמותו האניגמטית של הומרוס, הסבר על מקומה של השירה האפית בתרבות יוון וסקירה של המבנה הכללי של היצירה. קראנו את פסקת הפתיחה באיליאדה, וגם את רגע המפגש בין אודיסאוס למשרתת הזקנה, בכדי להכיר את לשון היצירה, ושוחחנו על כך שאינה מחסירה מאיתנו אף פרט, בניגוד למשל לטקסט המקראי התמציתי. סיימנו את החלק הזה בתרגיל של כתיבת רשימה - עשר אסוציאציות למילה 'בית'. בחלקים האלו, של הכתיבה האישית, חברי הקבוצה מרגישים בנוח ומרבים להשתתף, והרשימות היו מעניינות ושונות למדי זו מזו.
המשכנו ליחידה חדשה נוספת: לימודי אתיקה. פתחנו בהיכרות עם המושג 'רלטיביזם' ובחנו טענות שונות לטובת עמדה רלטיבסטית במוסר, ואת הקשיים שהן מעלות. כך למשל, הדגשנו את הפער המתמיה בין הנטייה שלנו לטעון שאין 'אמת מוסרית', לבין כמות הטענות המוסריות שאנו מביעים שוב ושוב, ביום יום, שנדמות כטענות אמיתיות למדי. שוחחנו גם על הבדלים מוסריים בין תרבויות, ניסינו לבחון אם ניתן להעמיד אותם בכל זאת על עקרונות יסוד משותפים, וגם להבהיר שבכל אופן - חוסר הסכמה בנוגע לטיב המוסר אינו מנביע שאין אמת במוסר. שיעור עמוס! נמשיך בדיונים שלנו באודיסיאה ובאתיקה גם בשבוע הבא.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
התחלנו את השיעור בחזרה על משל המערה ואז התעכבות על מספר מאפיינים בו: העמדת התבונה במרכז, החיפוש אחר משהו כללי שהוא מעבר לפרטיקולרי (הכולל או היוניברסל בשפת הפילוסופים) ושהוא לא חלק מהמציאות החושית אלא היסק של התבונה בדבר קיומו ההכרחי משום העובדה שאנו בשפה מפעילים כל העת כוללים ('יפה', 'צבע', 'אדם') שאין להם ייצוג חושי במציאות. כמו כן האופן בו התבונה מאפשרת לנו טרנסדנציה מהחושי אל האידאי. עמדנו על האופן שבו התשוקה לטרנסדנציה מתקיימת בתרבות המערבית ובכלל לא רק דרך התבונה, בנצרות הסגפנות והנזירות הן דרכים לחמוק מן העולם הפגום אל הטרסדנטי, התפילה היא פרקטיקה ידועה למפגש בין האנושי לאלוהי, ואפילו הסמים לא מעט פעמים נתפסי כאמצעים שוברי תודעה ארצית לטובת חוויה שמיימית. בכך ראינו כי אפלטון ששאף לשחרר את בני האדם כולא אותם מחדש תחת אידיאלים של תבונה וסילוק מה שאינו כזה (תשוקה, רגשות, חושים, יצרים) , חיפוש אחר האוניברסלי וסילוק הפרטיקולרי, ולבסוף טרנסדנציה דרך תבונה אל מה שמחוץ למציאות. המרד של ניטשה בפילוסופיה הוא במידה רבה המרד שלו באלו. וזה נושא שיעורנו הבא.
בחצי השני של השיעור המשכנו (איתי, עדי) לקרוא את ״אלו הם מים״. ניסיתי לחדד את הקשר שביקשתי להציע בין הטקסט הזה לבין משל המערה, ולכן חזרנו וקראנו במשל את הקטע שבו מבדיל אפלטון בין חינוך כהענקת ראייה לעיניים עיוורות, לבין הסבת הגוף כולו לכיוון מקור האור. פעולת ההסבה הזאת, כמשהו שבכוחם של בני ובנות אדם לעשות מתוך בחירה וסמכות, זה העניין שעומד לדעתי בלב ההרצאה של דיוויד פוסטר וואלאס. קראנו את הטקסט ברוח העימוד המקוטע שלו, כל תלמידה קיבלה שורה או פסקה והטקסט עבר מאחת לשנייה. קיבלתי את הרושם שהוא עורר אותם לתגובה. חלק התרגזו על הנימה האירונית של הכותב, הרגישו שהוא מתנשא או סתם מעצבן; חלק דווקא אהבו את זה וצחקו; חלק נתפסו על דוגמאות שמוזכרות בטקסט ורצו להפוך אותן לדיון עצמו. קובי הצביע על המוחשיות של התיאורים שהכותב מתאר, ועל המוחשיות שהם מקנים לרעיונות. בסך הכל התרשמתי שהכיתה היתה מעורבת ומעוניינת, בין אם באהדה או בביקורתיות כלפי הטקסט. בהמשך ארצה לקרוא איתם את ״טבעו של הכיף״, שמהדהד רעיון שקובי הציג להם דרך ריאיון קצר של דן אריאלי עם פרופ׳ אורי אלון, בנושא השלבים ההכרחיים בדרך לגילוי - מדעי או יצירתי.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
מהו "חיסור מוצדק"? מה נחשבת סיבה מוצדקת לתלמיד שלא מגיע לשיעור?
שאלה פילוסופית? שאלה ספרותית? אולי שאלה שמשביתה פילוסופיה וספרות?
צירוף מקרים מתסכל ביום שני האחרון גורם לכך שרק שלוש תלמידות מגיעות: טיולים שנתיים, הכנות לבגרויות, הפקות, קצת חום גבוה ועוד שני מבריזים...בלי סיבה.
ללמוד על קאנט? מצד אחד "אנחנו מכבדים את מי שמגיעה" ומצד שני "הכיתה זקוקה לחומר הזה". ענבל מכינה שיעור מרהיב. מה נעשה?
הפתרון מורכב משני חלקים.
בחלק הראשון אנחנו רואים פרק לא פשוט מ"מראה שחורה". ביקורת נוקבת על תרבות הצפייה, הריאליטי, על הקפיטליזם שבולע לתוך החלקים הסתמיים שלו כל דבר...וכל התנגדות.
הדיון מעניין, לא קל לעכל, וגם הזמן קצר.
מעט הפסקה והשיא של היום.
אנחנו מבקרים – כאורחים – בכיתה לספרות ערבית. וזו חוויה שלא נתקלתי בה בשש השנים האחרונות.
תחילה של זרות ומבוכה, ולאט לאט נפתחים. הבנות מחליפות מילים ספורות עם כמה בנות...בסוף השיעור מתברר שהוחלפו גם מספרי טלפון ונוצרו התחלות של קשרים.
החומר שמעבירים המורים: יעל ועלי מרתק (אותי). הבדלים סמנטיים ודקדוקיים בין שפות. הגרמנית עולה והערבית מככבת עם מגוון עצום ואוצר מילים מרגש שלא הכרתי. והזמן עובר במהירות אדירה.
ותודה למבריזים.
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
השיעור התחיל באירוח של תמר מקרן מנדל וליאור פרלמן ולמעשה לכל אורכו וכולל השיעור השני, היתה נוכחות של אורחים בכיתה והיינו בכל רגע בפורום מורחב במרקם שונה מזה האינטימי הקבוע של כיתתנו. מלבד ליאור ותמר הצטרפו בתורם, ולסירוגין גם ליאור לם, עינת, ובשיעור השני גם אושי ענבל ותלמידותיהם.
בתחילת השיעור המשיכו התלמידות והתלמידים בקריאת הטקסטים שלהם מתרגיל הכתיבה מהשיעור הקודם (בו היו צריכים לתאר כעשרה מצבים של כף היד שלהם בזמנים שונים בחיים בעבר, הווה ועתיד) ראשונה להתגבר על הבושה היתה זיזי ואחריה חנין.
לאחר החיבורים ובהתייחסות לשיר "כף יד", דיברנו על מושג עבודת יד ותביעת אצבע שעלו מהחיבורים שלהם, על כך שתוצר של עבודת יד הוא ייחודי יותר ופרטי ומבטא אותי באותנטיות, בניגוד לתוצרי מפעל, ושאלנו מה מתוצרי היד מבטא אותנו בביטוי אישי, למשל בישול, עבודות אמנות, כתב יד, וכולי. דברנו על כך שעבודת יד שהיא דבר פרטי הופך להיות אוניברסאלי, כי למעשה, אנחנו בני אדם יוצרים כלים והכלים הללו מקיפים אותנו בחיינו. באופן מיוחד, גם כתיבה היא אוניברסאלית, וקפצנו לדיון קצר על הפרהיסטוריה על ההבדל בינו לבין ההיסטוריה כאשר ההיסטוריה כבר מתחילה להיות מתועדת בכתב. הכתב, ההיסטוריה הם סיפור שמישהו מספר שכבר חורג מהעובדות. נזכרנו שהכתיבה בונה ויוצרת עם מילים, כפי שראינו בשיר "כף היד" ושהכותב יכול לייצר רעיונות ולבנות או להרוס, והכתיבה ככלי חשיבה ויצירה בביטוי רעיונות ורגשות ובניית עולמות. שאלנו מאיזה חומר הכתיבה יוצרת וענינו- מילים, שפה. השפה נותנת קיום לדברים תחילה כשנותנת להם שם, וגם קובעת איך נסתכל על המציאות. לפני שתמר וליאור הלכו, תמר הדגימה על שתי מילים בגרמנית, המילה Geschichte שמשמעותה גם "היסטוריה" וגם "סיפור", שהרי בסופו של דבר ההיסטוריה מספרת סיפור, כפי שדיברנו על כך גם בשיעור הקודם, מישהו מספר אותה כפי שהוא בוחר לספר אותה. המילה השניה שתמר הדגימה היא את המילה bildung- "חינוך" , המורכבת מהמילה "bild"- תמונה, שהרציונל מאחוריה הוא שכשאנו רוצים לחנך או להתחנך או להשכיל אנו רואים את התמונה של האדם שאנו רוצים ליצור, להיות או להפוך אליו.
אחרי ההפסקה, הצטרפו לכיתה אושי וענבל ושלוש תלמידות, (אחר כך גם ליאור ועינת) והיינו פורום מאוד רחב. פיתחנו את הדיון על שפה, מה תפקידה של שפה בתיאור הישויות והעולם החומרי והמופשט. השפה נותנת שמות ובכך מעניקה קיום נפרד למה שיש לו שם. למשל, הבחירה לתת לתורכיז שם ובכך קיום כצבע בפני עצמו ולא כגוון כלשהו של ירוק או כחול. השפה מעניקה תכונות, עוצמות וגוונים. נזכרנו שבערבית יש המון מילים נרדפות למילה "אהבה". והיי! כולנו בני הבית והאורחים דוברים העברית הוקסמנו משעלי סיפר לנו שמשמעותה של המילה "סבבה" היא דרגה מאוד גבוהה! השפה נותנת שמות לדברים לא חומריים כגון רגשות ומתארת סיטואציות. המילים הן כלי שדרכו מסבירים את הנפש ואת העולם. השפה בוחרת איך אנו מתייחסים ולמה אנו מעניקים חשיבות. למשל, באנגלית גוף שני אין זכר ונקבה אך בעברית וערבית יש. נתנו דוגמאות של פניה בגוף שני בגרמנית המחולקת לDU וSIE ומפרידה בין הקרובים אלי לרחוקים או הזרים. עלי נתן דוגמאות מרתקות מהשפה הערבית דרך השירה והמילון הקלאסי, והדגים לנו איך כיצד יש למילה המקורית, אופנים רבים, למשל לאריה בערבית יש 100 אופנים, ולגמל ונאקה יש יותר מ 500 אופנים המתארים אותם, למשל, לנאקה שמאבדת את בנה, ומפסיקה להניק יש את השם "עג'ול" וכו'. הסתכלנו נפעמים על הדוגמא הזו, של הנאקה וראינו שלמעשה לכל חברה ותרבות חשוב להדגיש מצבים מסוימים, כמו מדאם לעומת מדמואזל המבחין בין אישה נשואה לעלמה בתולה. בהמשך עלי העלה את הקשר בין "שפה וגוף" משירתו של המשורר הסורי נורי אלג'רראח: "אני לא כותב שירה, אלא קורע את הידיים שלי בתוך הנייר", שפה שמבטאת טראומה.
המשכנו בקריאת השיר של אמנון שמוש, "אנה ואני". רגע לפני הקריאה ספרנו בקצרה על היומן של אנה פרנק שכתבה במחבוא מהנאצים, ושהפך למפורסם מאוד כפי שהם ידעו כי גם למדו עליה בבית הספר. נתנו רקע קצר על אמנון שמוש שהוא בן מעין ברוך, (בו יעל מתגוררת כשהיא לא מפונה) ושעלה מסוריה מחלב, ואמנון סיפר ליעל שהוא היה משורר לא מוכר כשכתב את השיר שקראנו. אחרי קריאת השיר דיברנו על כך שהכתיבה שלה נתנה לה קיום נרחב ומקיף אחרי שהלכה מהעולם הזה, דיברנו גם על כתיבה כתיעוד, אך גם כנקודת מבט אישית שלה, (אם מישהו אחר מהמחבוא היה כותב היה מתאר אחרת) על כך שהכתיבה ביטאה רעיונות יפים אופטימיים והומאניים, ובקיצור הכתיבה מעניקה קיום לאדם ולחוויות שלו וממש בונה את הקיום האנושי. בנימה זו הם קבלו תרגיל כתיבה לכתוב רגע או סיטואציה מהחיים שלהם שירצו להנציח, להעניק לה קיום עד באמצעות הכתיבה. נתנו גם את האפשרות לכתוב על סיטואציה שלא קרתה, ושירצו להעניק לה קיום דרך הכתיבה. יאללה שישכתבו את ההיסטוריה ונקרא את זה בשיעור הבא. לשמחתנו ראינו שהצד הימני של הכיתה לא בדיוק התמסר לכתיבת התרגיל, כי נוצר חיבור מעניין ומשמח לב בין תלמידות שלנו לתלמידות של ענבל ואושי, ואנו מקווים ורואים שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה. אז שישלימו את הכתיבה בבית, ואנו כבר נקראים אל המשימה למצוא הזדמנויות להביא לידי ביטוי את החיבור בין הכיתות. איזה כיף!
Comments