השבוע ה 22 בקמפוס בית החינוך באונ' חיפה:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
היה מפגש די מבולגן, ובעלות הנסיון טוענות שכך יהיה עד סוף השנה...
התפלצנו לשלוש קבוצות: ארבעת הנבחנים בבגרות המתקרבת והולכת עסקו בהכנה למבחן עם נגה, כותבי עבודות הגמר הכינו את הרפרזנצטיות לטד רוח עם נויה והיוד-אלפים היו אמורים ללמוד איתי, אלא שבשל בחינת בגרות בלשון רק עימי הגיעה לשעה הראשונה.
ישבנו אם כן עימי ואני וקראנו אט אט שני שירים של חוה פנחס כהן קריאה קרובה מאד: תפילה לאם בטרם שחר וקריעה. שניהם עוסקים באימהות וביחסים שבין עבודת האימהות לעבודת אלוהים, שניהם מעתיקים מושגים, מחוות ומילים מלשון עבודת המקדש והתפילה, שהיא פטריארכלית עד מאד, אל שורת הפעולות החוזרות ונשנות שמרכיבות את הטיפול היומיומי בילדים, ולמעשה מהפכים את יחסי החשיבות והערך ביניהם. מלאכת האימהות, שעל פי רב אינה נספרת ואינה נחשבת בתרבות, נעשית באופן חתרני לעבודת קודש.
בשני השירים צריך לשמוע ולזהות את ההדהודים של פסוקים מהתורה והתפילה בכדי להבין את השפה השירית המסוימת הזו, שהיא למדנית ביסודה.
עוד דיברנו על מהי תפילה ועל הקשרים העמוקים שבין שירה לתפילה, שאינם קשורים בהכרח לאמונה באלוהים או לדת כזו או אחרת. היה מעניין מאד.
לאחר ההפסקה הצטרפו מיה ואורגיל שחזרו תשושים מהמבחן בלשון, וחשבתי שהנה נלמד שיר של חדווה הרכבי. הספקנו להקריא בקול את ילדה מאושרת מאד וגל, כרמל, מיכאל ואילי שסיימו את השיעור עם נגה הצטרפו אלינו גם הם. הם היו טרודים במבחן הבגרות ובמקום לקרוא בשיר התגלגלנו לשיחה על המבחן ואיך נלמד לקראתו ומשם התגלגלנו למה הם יעשו בשנה הבאה.
פעם, אחרי הבגרות, נחזור לשיר של חדווה הרכבי.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
בחינת מתכונת בפילוסופיה והערכות ל'טדרוח'
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
לאחר שהתאספו להם כל שורדי הבגרות בלשון, עברנו לקרוא בלשונו הייחודית והכועסת של ניטשה. השיעור האחרון הוקדש בעיקר לדיון מבואי בעל-פה, והפעם התפננו לקריאה צמודה בטקסט. קראנו פסקות מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', אבל גם מספר פרגמנטים מטקסטים אחרים של ניטשה. שבנו אל הדיון של ניטשה באופנים בהם המוסר חוטא לעצמו, ומשמש ככלי לדיכוי; שוחחנו על המוסר כעל מערכת של התגברות עצמית, ועל הפצרותיו של ניטשה כי על התגברות זו להתבטא בעידון וריסון של היצרים, ולא בסירוסם, והתייחסנו לסובלימציה שמייחס ניטשה, למשל, למעשה האומנות. בעודנו שוקלים ביחד להצטרף אל מחנה "הבלתי מוסרניים" הניטשיאני, נפרדנו לשלום.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
אור פיינר, מנהלת בית החינוך בקמפוס בר אילן התארחה אצלנו ולקחה אותנו למסע מרתק ומלמד בעקבות הסיפור "אושר סמוי" של קלריס ליספקטור.
המסע התחיל עם ציטוט מתוך "על השלילה" של פרויד, העוסק בזיכרון וחוויה, שעצם החזרה אליהם כרוכה בהכרח בעיוות, סילוף, שיבוש... התנסינו בתרגיל כתיבה - חזרה לזיכרון רחוק שלנו וסיפורו בגוף שלישי, ועם הצלילה בקריאה צמודה בסיפור, דיברנו על דמות המספרת, המשלבת את אירועי ילדותה עם תובנות מאוחרות, ועל "הדרמה של 'יום המחרת'" שליוותה את חייה מאז אותו "עינוי סיני" שהיא עברה מהילדה הדחויה של השכבה ש"היה לה מה שכל ילד שזולל ספרים היה רוצה שיהיה לו: אבא בעל חנות ספרים" ואת הספר הנחשק שהמספרת רצתה. דיברנו על תשוקה ומעמדה הלא ממומש, שהיא כמו "מאהב אמביוולנטי", משאירה אותנו בריגוש ובציפייה...
אחרי ההפסקה המשכנו לדבר על תשוקות לא ממומשות בהקשרים קפיטליסטיים, על פרויקט הנאורות שהתקבע כניסיון ליצור שוויון בין אנשים, על ההסכמה בקרב הפילוסופים על כך שהעולם אינו נגיש לנו, ועל החידוש של קאנט לפיו באופן אפריורי - לכולנו יש אותו מבנה של הכרה, ולכולנו יש רצון וגם יכולת להחליט באופן רציונלי ולבחור עבור עצמנו. עשינו הבחנה בין נטיות ורצון, שני הדברים המולדים, ועל מה שנדרש לפי קאנט בשביל להיות אדם מוסרי - הוא הציווי הקטגורי, החובה המוסרית, שהוא כמו נוסחה שאינה קשורה לתוכן אלא לתבנית: עשה את מה שאם הוא יהיה הכלל, הוא יהיה מעשי לכולם (ובתנאי שהרצון הוא טוב, כי אחרת כל התכונות הנחשבות לטובות עלולות להיהפך למזיקות). דיברנו גם על העונג המוסרי, הנובע מעצם האפשרות לדמיין את כיבוד החוק ואת האופן שבו אנחנו יכולים לפעול כבני אדם טובים, ומכאן עברנו אל הציווי השני - ולפיו ניצול בני אדם הוא תמיד מעשה שאינו מוסרי.
Comments