השבוע ה 18 בבית החינוך שלנו באונ' חיפה. חזרנו לקמפוס! ומכאן הרוח נשבה בעוצמה רבה 😊:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
כחלק מהיחידה החמישית בנושא התבגרות, צפינו בסרט 'אני והחבר'ה' (stand by Me). למרות שעברו למעלה מ-35 שנה מאז שיצא, הסרט הצליח לרתק את הקבוצה. הכרנו את ארבעת החברים שיצאו יחד למסע, כולם בנים למשפחות הרוסות ממעמד הפועלים, כל אחד זרוק וזנוח באופן אחר. צפינו במסע החיצוני-ממשי עתיר הסכנות שלהם לאורך מסילת הרכבת, שהוא גם מסע התבגרות ומסע בזכרון.
בתום ההקרנה הקדשנו זמן לכתיבה אישית בעקבות הסרט, ומתוך הדברים שנכתבו ניהלנו דיון. מה שבעיקר בלט ומצא חן הוא ההזדמנות שאיפשר המסע לנערים להשתחרר ממרותם של מבוגרים פגועים ופוגעים, ולמשך מספר ימים לקבוע את החוקים של עצמם.
דיברנו על הז'אנר של סרטי המסע שזכה לפריחה בקולנוע האמריקאי ועל ההיענות של הסרט הזה לחוקי הז'אנר: יציאה מנקודה אחת, הרפתקאות ואתגרים שבעקבותיהם משתנים הגיבורים, וחזרה שלהם לחברה עם ראיה חדשה של המציאות.
מתוך כך נוכחנו בחפיפה בין סרט המסע לטקס מעבר: ניתוק או בידוד, עמידה על סף לימינלי ושילוב מחודש בחברה.
עלו תובנות מעניינות על המרחבים העצומים בסרט, שיחד עם השקט יוצרים תחושה מתמשכת של אימה וציפייה לגרוע מכל; העוצמה של הרכבת בסרט, כמקור של גילוי וכיבוש שטחים חדשים, אבל בעיקר כמקור סכנה; האוזן הפגועה של טדי, תוצאה של התעללות מצד אביו, כאות קין שמאפשרת זיהוי שלו. נמשיך את הדיון במפגש הבא.
בכיתה יא' של נגה וייס:
התחלנו את "הגלגול" לקפקא. קראנו את האקספוזיציה, כלומר את חמש הפסקאות הראשונות בתרגום העברי. בקשתי למקד את תשומת הלב באיך הסיפור מסופר. למשל, הבחירה לא לכלול בסיפור את רגע ההשתנות אלא להתחיל את הסיפור לאחר שהרגע הזה כבר חלף. במטמורפוזות של אובידיוס רגע ההשתנות הוא בדרך כלל אחד השיאים - חזרנו אל התיאור של דפנה, כגופה הענוג מתכסה בקליפת עץ, שערה הופך לעלים, אצבעותיה לענפים... רגע הגלגול של גריגור סמסא נשאר לוט בערפל.
אנחנו יודעים שהדבר התרחש בלילה, בזמן שגריגור ישן וחלם חלומות טרופים. שאלנו את עצמנו מדוע קפקא בחר לספר בפסקה הבאה לאחר ההתעוררות, על תמונת האישה בפרווה, התלויה על הקיר בחדרו של גריגור.
האם אפשר לראות בה ביטוי למשאלת לב כמוסה, שסמסא לא העז לבטא במילים או מעשים? בפיסקה הבאה אחר כך, מתואר הניסיון הכאוב להתהפך מהגב לבטן, על מנת לרדת מהמיטה. ניסיון זה עורר כאב בצלעו.
שאלתי האם התיאור מעורר בהם זיכרון של סיפור אחר והתלמידים מייד אמרו שהסיפור שעולה מייד במחשבתם הוא בריאת חוה מצלעו של אדם. הפיצול של הזכר לזכר ונקבה, התחבר לדוגמנית הפרווה בתמונה, וגם להשתנות של גריגור.
כך החלה להתרקם פרשנות פסיכולוגית, בד בבד עם פרשנות מרקסיסטית. המשכנו אל הפסקה הבאה, שבה מתאר סמסא את עבודתו ואת המנהל ומזכיר את החוב של הוריו, שעליו לשלם. גם כאן ראינו מצד אחד את הסיפור החברתי-כלכלי ומצד שני את הסיפור הפסיכולוגי. דבר נוסף שדברנו עליו הוא ההומור והעצב שהרגשנו בו זמנית בקריאה.
בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:
המשכנו את המפגש שלנו עם יצירתה של לאה גולדברג.
חזרנו למחזור ילדות ולשיר 'הראי', שהתחלנו לעסוק בו בשיעור הקודם. התחקנו אחר מבנה הבתים ומבנה החריזה וראינו שהשיר בנוי באופן סדור וסימטרי. ביקשתי שיזהו את ההטעמות בטור הראשון של השיר בכדי שישמעו וירגישו את המשקל ומתוך כוונה להראות להם שהשיר כתוב בשיטה משקלית סדורה. זה לא היה פשוט כל כך, כיון שלא ידעו מה זו הטעמה וגם לא הכירו את ההבחנה בין מלעיל למלרע. ובכל זאת, לאחר שהבינו מהי הטעמה יכלו לזהות את ההטעמות והראיתי להם איך המיקום החוזר של ההטעמות מצטרף לצורת משקל מסוימת שיש לה שם – אנפסט טטרמטרי. לא כיוונתי לכך שנלמד לשקול שירים אבל רציתי שירגישו את המוסיקליות של השיר המסוים הזה ושיקבלו מושג ראשוני של הצורות המשוכללות של שירה שמתכונתה קלאסית.
שאלתי אותם מה מעניקים לשיר כל האמצעים הצורניים האלה – וראינו שהם יוצרים קשר בין כל חלקיו, בין כל הצלילים, המילים והטורים, ועושים אותו לאוביקט אומנותי שעומד לעצמו. ועוד ראינו שיש קשרים בין הצורות האלו לבין כל מיני משמעויות שחילצנו מהשיר – למשל בבית השני הדמיון של הילדה מוליך אותה להפלגה – הראי נעשה לאגם והיא שטה בו בספינה כמו לכלוכית מאושרת. המהלך הדמיוני הזה מובא ברצף אחד עם רשימת האגדות ויוצר את התחושה שהיא עצמה חלק מהרשימה הזו ונעשית לעוד אחת מאגדות פרו או גרים.
לאחר הדיון הצורני חזרנו ושאלנו למה נקרא השיר הראי, ואיזה תפקיד יש לראי בתוכו, וראינו שהראי הוא גם דבר קונקרטי שמשמש בסיטואציה שמתוארת בשיר, אבל הוא גם מין אביזר מכושף לכאורה, שמייצר את כל האפשרות הזו להכפיל את הדברים, כלומר הוא המפתח הסמלי של כניסה לעולם הדמיון.
מכאן עברנו לשיר הפתיחה של המחזור ולשירי הסיום. קראנו אותם באופן יותר התרשמותי ופחות מדוקדק וראינו שהמחזור נפתח בחווית ילדות שעיקרה פשטות והרמוניה שקשורות במראות טבע. במרכזו של המחזור עומד השיר הראי, שעוסק בכוחו של הדמיון ובמקומן של אגדות בתוכו, ובסופו מפגש ראשון עם המוות, מות האח הקטן, ותחושה של סוף הילדות.
בהמשך לתמה הזו הראיתי להם את ספר יומניה של לאה גולדברג והקראתי דף אחד שכתבה ביומנה כשהיתה בת כמעט שתים-עשרה, שבו היא מתארת חוויה דומה לזו שעולה מהשיר. כאן התחושה הזו לא קשורה במוות אלא בחוויה של התבוננות וצמיחה של מודעות חדשה.
נתתי להם משימת כתיבה – להעלות בכתב זיכרון של רגע שבו הרגישו וזיהו שהם נפרדים מילדותם. העלו דברים יפים ומעוררי מחשבה.
לאחר ההפסקה למדנו במשותף עם הקבוצה של עומר. הם עוסקים במידות מוסריות, והשיעור המסוים הזה הוקדש לענווה. בחלק הראשון של השיעור עומר לימד את מושג הענווה של אריסטו ובחלק השני לימדתי סיפור תלמודי קצרצר ממסכת תענית בתלמוד הבבלי על מוריד גשם ששמו חנן הנחבא, ושאלנו איזה מושג של ענווה עולה ממנו. היה מרגש ומסעיר!
בכיתה י' ספרות ערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן:
פתחנו את השיעור עם השיר של דליה רביקוביץ "וכו', וכו'", שיר אהבה לבנה עידו. לא אמרנו לילדים שזהו בנה וניסינו לאפיין את האהבה בשיר. התלמידים ביו בטוחים שזו אהבה של אשב לגבר. אבל לפני כן, כיוון שכל תלמיד ותלמידה קראו שורה בשיר והקפדנו על קריאה תמה ומדויקת, הם הבינו שעליהם לרענן את נושא הניקוד וביקשו שנעשה זאת. ובכן, עצרנו הכל וחזרנו איתם על כללי הניקוד תוך שהשתמשנו בסימנים שיעזרו להם לזכור אותם ובהשמעת קולות מצחיקים כדי לנטוע אצלם היטב את הכללים. הפעם, כשקראנו שוב את השיר בסבב הקריאה היתה אף יותר מדויקת!
דיברנו על ההבדל בין הביטוי "מבט מצדד" המופיע בשיר לביטוי "מבט מצודד" (התלמידים יודעים עכשיו שאשה מושכת היא אשה מצודדת אבל אמרנו להם שאם ישתמשו בביטוי הזה יש סיכוי שלא יבינו אותם).
התלמידים לא הבינו כיצד אמא שולחת מבט מצודד בבנה וניסינו לפענח את היסוד הנפשי הזה של האם שמנסה להתקרב אל הילד. דיברנו על כך שמשפחות אינן מושלמות או מאושרות בהכרח ושהרבה יצרים פועלים בתוך המשפחה.
בחלקו השני של השיעור ביקשנו מהם לכתוב טקסטים בערבית על דמות בחייהם שהם אוהבים. התלמידים בחרו דמויות שונות בחייהם, הורים, חברים, שחקן כדורגל ודמות מסדרת אנימציה. רובם כתבו הרבה, כמעט עמוד, והכתיבה של רובם הייתה מצוינת ואפילו מפתיעה. הם הראו אחד.ת לשני.ה את הטקסטים והיו גאים ומתרגשים. אחד התלמידים, שאוקי, שהעט שלו לא זרם, פנה אלינו ודיבר על השאלות שמעסיקות אותו על הקיום ומשמעותו, על תכלית החיים, ועל רצונו לדעת יותר ולפתח את החשיבה שלו. עודדנו אותו לקרוא פילוסופיה ולהמשיך לשאול ולחפש תשובות בחיים, ושהסקרנות האינטלקטואלית הזו היא, אולי, אחת הסיבות הטובות לחיים עצמם.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
"רק לשם השיעור", ביקשתי להדוף מראש את ההתנגדויות, "בוא נקבל את הטענה ששורש הרע בעולם נובע מחוסר שוויון".
אחרי כמה בירורים קטנים של הכוונה, המשימה היתה לעשות צעד נוסף, ולהבהיר מהו לדעת הכיתה המקור לחוסר השוויון. היו הסברים שתלו זאת במזל (אבינועם), היו שנשענו על הבדלים גופניים מלידה (ליהיא) והיתה גם טענה שזהו מצב נתון, בלתי ניתן לשינוי (שני). אבל מכאן והילך, השיעור כאילו היה ידוע עוד בטרם נלמד. הצבת החברה והקדמה, או יכולת השכלול בלשונו של המחבר, על דוכן הנאשמים, היתה כמו מובנית מאליה.
הרעיונות של רוסו בדבר רגשות החמלה ויצר השימור העצמי המתארות את האדם שעדיין לא לבוש במאפיינים חברתיים, אמנם עוררו ביקורות, היה קשה לקבל (רוני) שהאדם הוא יצור בודד ועם זה מאושר, ושהאהבה והחברות הם מושגים חברתיים ועל כן מומצאים, אבל לצד זאת היתה הבנה אינטואיטיבית של תפיסתו, אולי הבנה טבעית.
בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:
הפגישה אתמול נערכה בצילה של הקורונה ונסיבות אחרות שהשביתו לא מעט תלמידים ותלמידות. בצוק העיתים החלטתי לאלתר . בחרתי להציג לנבחרת את נושא הפילוסופיה של הלשון שצמחה במאה ה20.
בחרתי להציג להם ספציפית את מושג המסע הביצועי של אוסטין . אוסטין זיהה שיש בשפה מעבר למשפטים מתארים משפטים מבצעים, כאלו שבעצם השימוש בהם המציאות משתנה מכורח הסכמות חברתיות, משפטיות וכד', למשל: החתן לכלה 'הרי את נשואה לי ',השופט לנאשם 'אני מוצא אותך אשם'. הצגתי את ת התנאים הנסיבתיים לצבע ביצועי, הצורה הלשונית בו מופיע מבע ביצועי, בחנו כל מיני דוגמאות לדבר, לאחר מכן התלמידים התבקשו להעלות דוגמאות משל עצמן.
בשלב הבא העלינו את הדיון דרגה בהצביענו על המבע הביצועי הלא ישיר, כזה שדורש אמפתיה (theory of mind), פרשנות, הכרת התרבות, דיבור עקיף ואפילו פואטי. למשל, המרצה לתלמידים 'חם פה, לא?' (תדליקו מזגן!), גם פה חזרנו על תרגיל של דוגמאות מצד התלמידים. לאחר מכן, בזמן שנותר, הצגתי בפניהם מושג אחר מתחום פיל' של השפה, מטפורה. הצגתי את תפקידה של המטפורה, איך מטפורות נולדות, מה בינן לבין דימוי, מהי מטפורה מתה, עד כמה השפה מתרחבת בעזרת מטפורות. בהמשך לכך קיימנו דיון בכותרת הספר metaphors live by we , עד כמה הבנת המטפורות מסייעת לנו פרשנית להבין את אופן פעולתן וחשיבותן. לאחר מכן איך מטפורות מתפעלות אותנו תרבותית.
נפגש שבוע הבא, בתקווה לנוכחות מלאה.
בכיתה י' של עומר בן דוד:
היה לנו יום עמוס ופורה מאוד. פתחנו את המפגש במעבר משותף על החיבורים האחרונים שהגישו חברי הקבוצה. מיכאל, שבדק את המטלות, הציג בפני הקבוצה טעויות שחזרו על עצמן לאורך הכתיבה, ותיקנו ביחד.
לאחר מכן חזרנו לסוגיות האחרונות שהעסיקו אותנו בעקבות הקריאה באתיקה האריסטוטלית: מזל מוסרי, חולשת הרצון וכיבוש היצר.
לאחר ההפסקה, חברנו לכיתת הספרות של רתם במפגש משותף. ההחלטה לאחד את הכיתות הגיעה בעקבות העיסוק הנוכחי של הקבוצה שלי באתיקת מידות. המפגשים הקרובים יוקדשו לעיסוק במידות שונות, טובות ורעות.
הדיונים באתיקת המידות מהווים נקודת השקה נהדרת בין שני תחומי הידע. ביקשתי את עזרתה של רתם באיתור טקסטים ספרותיים, ובעקבות הדיון החלטנו, די בספונטניות, לאחד בין הקבוצות.
המידה שהעסיקה אותנו לאורך המפגש המשותף היא מידת הענווה. תחילה ניסינו להגדיר ביחד ענווה מהי. בעקבות המהלך של אריסטו, הבדלנו בין שני מובנים של ענווה, פנימי וחיצוני: האם האדם העניו הינו זה המתנהג כך רק כלפי חוץ, לאחרים, או שמא העניו הוא זה שאינו מכיר בעצמו כנעלה? אריסטו מניח את האפשרות השנייה. כחיזוק לטענתו, בחנו ביחד את הקשר הלשוני שבין ענווה והשפלה: כך בין Humility לHumiliation באנגלית, כך גם בביטוי "שפל רוח".
סיימנו את הדיון הפילוסופי בהצגת פרדוקס הענווה, ומשם המשיכה רתם.
רתם הביאה את המדרש של "חנן הנחבא" מתוך התלמוד הבבלי. תחילה רתם הציגה רקע מבואי לטקסט התלמודי, ושנינו הופתענו ממידת בקיאותם של חברי הקבוצות, שהוסיפו וסיפרו כרקע גם על דמותו של חוני המעגל.
קראנו בטקסט הנהדר, המתאר את נכדו של חוני, וכיצד היה מחביא עצמו (בשירותים, לא פחות!) כאשר היו ההמונים מבקשים ממנו גשם. "ריבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירים בין אבא שנותן לגשמים לאבא שאינו נותן גשמים", קורא חנן, וממשפט יפה זה יצאנו לדיון מחודש בשאלת הענווה.
שמחתי מאוד על המפגש המשותף, ועל הנכונות ושיתוף הפעולה של חברי שתי הקבוצות. מקווה שזו רק ההתחלה!
Comments