שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
אתמול נפגשנו לראשונה אחרי חופשת חנוכה, למפגש פילוסופי מאד. התחלנו לקרוא את המשתה של אפלטון, שאתו נבלה בשיעורים הקרובים. קראנו ביחד את המבוא, ולאחר מכן התחלקנו לקבוצות, כל קבוצה קראה חלק של דובר אחר ביצירה, ניתחה אותו ואז הציגה אותו לכיתה (את סוקרטס עצמו שמרנו לפעם הבאה!). למדנו הרבה דברים על אופיו של ארוס ושל האהבה. את האיש הגדול עצמו, סוקרטס, השארנו לפעם הבאה.
ההצגות היו, כתמיד, חכמות, יצירתיות ורגישות. בכלל, נראה שהקבוצה מתגבשת, כמעט כל התלמידים הגיעו והאווירה היתה אינטימית (וצפופה!) מתמיד.
הניתוחים והשיחות התארכו למשך השיעור כולו, ולכן בשבוע הבא נתחיל בקריאת כמה יצירות קצרות שגם הן מתייחסות בצורות שונות לאהבה ולארוס.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
נפגשנו בהרכב מאוד מצומצם, הרבה תלמידות בטיול שנתי. לנוכח פני הדברים החלטנו להמשיך בכיתה התרגיל שהתחלנו בשיעור הקודם. לאכזבתנו , למרות בקשה חוזרת ונשנית להביא חומרים התלמידים לא הביאו, כמו כן היה קשה להניע אותם לישיבה ממוקדת על תרגיל הכתיבה, אני ועדי עברנו ביניהם בניסיון להניע אותם אבל לצערנו יש תחושה שאין הפנמה של חשיבות התרגול ואפילו סוג של התנגדות לדבר. פעולות פשוטות שקשורות לעבודה על חומרים כמו סימון משפטי מפתח, סיכום פסקה במילים שלהם, שלא לדבר על מיזוג שני מקורות מידע הם זרות להם. יש ממש תחושה של התנגדות ללמידה כזו, לא מתוך רוע, אלא מתוך סוג של אין אונים, נצטרך והם יצטרכו לפצח תחושה זו אם אנחנו שמים כמטרה עליונה את מיומנות כתיבת העבודה. אבל המחיר הוא שעות שמתבזבזות על המיומנות הזו ונצטרך לחשוב איך רותמים אותם ובמהירות אל הדבר, כי זה מחייב שיתוף פעולה שלהם .
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
יצאנו לדרך עם שני שירים של אגי משעול - "האפרוח", שיר שלקוח כולו מתוך תקנות צער בעלי חיים והוא מתאר את תנאי השימוש של מכונות ההרג של האפרוחים, ו"הקוף" - הוא קוף שעבר ניסויים, שהדוברת בשיר מכריזה "ולעולם לא יהיה לי ממנו / מרחק אמנותי. // לא אכתוב עליו שיר". דיברנו על הפער בשיר הראשון, בין השם - "אפרוח" - שמעלה בתודעה משהו עדין כל כך ובין שפת המכונה של השיר, שפת הרג ביורוקרטית, שמעוררת שאלות קשות על בני האדם. בשיר השני עברי הפנה את תשומת לבנו לשימוש במילה גזע - שמחברת בין הדוברת בשיר לעץ באמצעות החיבוק שלה אותו וגם מפרידה בינה לבין גזע בני האדם, ודיברנו גם על המשמעות של מרחק אמנותי כדבר המאפשר כתיבה, והיעדרו כמצב של קירבה והזדהות, בדומה ליחסי אני-אתה של בובר. שני השירים לקחו אותנו אל "שחרור בעלי החיים", ספרו של הפילוסוף האוסטרלי פיטר סינגר, שעם פרסומו בשנות ה-70 הוביל לתחילתה של התנועה המודרנית להגנה על זכויות בעלי חיים. קראנו קריאה צמודה בפרק הראשון, שיוצא מתוך חיבור סאטירי שכתב הפילוסוף תומאס טיילור בעקבות ספרה של מרי וולסטונקראפט "אישוש זכויות האישה".
טיילור קורא להחלת הזכויות שהיא מבקשת לנשים גם על כלבים, חתולים וסוסים, וסינגר מפרק את הטיעונים שלו באמצעות עיקרון היסוד של השוויוניות, עיקרון של התחשבות שווה באינטרסים, עיקרון שג'רמי בנת'ם, מייסד אסכולת התועלתנות, הציע כעיקרון יסוד של המוסר והיה מהראשונים להכיר בכך שעיקרון זה חל גם על יחידים של מינים אחרים, לא פחות מאשר על אלה הנמנים עם מין האדם.
זיהינו את דבריו של בנת'ם כמתקפה על הפילוסופיה של דקארט ("מה הן התכונות... המסמנות את הקו הבלתי עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית או שמא יכולת הדיבור?... השאלה כלל אינה 'האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?' או 'האם הם מסוגלים לדבר?' אלא 'האם מסוגלים הם לסבול?'"), וגם את הקירבה שלהם לצו הקטגורי של קאנט. בחלקו השני של השיעור ליאור (לם) לקחה אותנו אל מושג הסימולקרה. דיברנו על מציאות ודימוי, ועל הסימולקרה כחיקוי של החיקוי, מצב שזיהינו כמציאות חיינו... ראינו קטע מתוך "מראה שחורה", ואז התחלקנו לקבוצות - כל קבוצה קיבלה שיר, של ברי סחרוף או של "החצר האחורית" - וניסינו לזהות בהם את המצב הסימולקרי ואם הוא מובע כביקורת על החברה או התרבות.
Comments