אז אחרי ששככה לה מעט ההתרגשות בעקבות פתיחתם, בראשון, של בתי החינוך שלנו במכללת אורנים ובאונ' בר אילן, שב ועלה אמש המפלס שלה עם פתיחתה של שנת הלימודים העשירית (!) בבית החינוך שלנו באונ' חיפה.
היתה זו פתיחה ראשונה מבין שתיים... בשבוע הבא צפויים להצטרף אלינו גם תלמידי כיתת הספרות הערבית הראשונה שתיפתח בבית החינוך ויחד איתם צפויים להיות לנו השנה כ 130 תלמידי תיכון שבאים (מתוך בחירה 😊)
ללמוד להנאתם פילוסופיה וספרות וכתיבה יוצרת (כן כן, זהו שמה החדש של מגמת הספרות בבתי החינוך שלנו ברחבי הארץ. אקדיש לכך עדכון נפרד).
והנה לפניכם כל הסיבות להתרגשות זו:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של טליה לוי:
אחרי ששככה שמחת המפגש המחודש הצגנו את הנושא השנתי שלנו, התבגרות בראי הספרות. בסיפורי התבגרות הדמויות מתמודדות עם קשיים, לעתים בורחות, לעתים מורדות, וכמעט תמיד יוצאות שלמות, חכמות וחזקות.
ובחיים?
פתחנו עם הידיעה על ליטל יעל מלניק ז"ל, הנערה בת השבע-עשרה שגופתה נמצאה בשבת האחרונה באתר בניה לאחר שעל-פי החשד נרצחה באכזריות בידי אח סיעודי שעבד במוסד הפסיכיאטרי בו היתה מאושפזת.
נגד החשוד שקיים עם ליטל יעל קשר של ניצול הוצא נגדו צו הרחקה, אך הצו לא נאכף.
מכתבה שהתפרסמה בווינט למדנו שישנן עשרות של תלונות לא מטופלות על הטרדות מיניות במוסדות נפש. קישור לכתבה: https://www.ynet.co.il/news/article/bjznakp4k#autoplay
התבוננו בתמונה שובת-הלב של ליטל יעל שפורסמה בכתבה, דיברנו עליה ועל הקטגוריה "מתבגר" החסרה משמעות חוקית; עד גיל שמונה-עשרה המתבגר הוא קטין, וככזה נתון למרותם של מבוגרים.
בהמשך לדיבור על היעדר הבחירה של קטינים קראנו את השיר "ביוטופ" של שירה סתיו מתוך הקובץ שריר הלב (2019). ערכנו מספר קריאות: קריאה ראשונה ברצף, ואחר-כך בסבב תוך התחלפות כל סוף שורה ולפי סימני פיסוק.
הקריאות סייעו לחדד את המבנה התחבירי, להבחין בחזרות ובמיקוד הצלילי. אחר-כך הקדשנו מספר דקות להעתקה למחברת של צירופי מילים ומשפטים שמשכו את תשומת לבנו וערכנו קריאת ג'אז בשיר:
כל אחת קראה את המשפטים שהעתיקה לפי סדר מאולתר, פעם אחת או יותר, לא לפי הסדר, וכך נוצר שיר חדש. מכאן התחלנו בדיון בשיר. רומיה כתבה את הנקודות שעלו בדיון, והקבוצה עובדת דרך מסמך משותף על מדרש שיר
שאותו בכוונתנו לשתף בהמשך.
בכיתה יא' של נגה וייס:
בהתרגשות ושמחה גדולה הגענו לאוניברסיטת חיפה, להתחיל שנה נוספת של קריאה בחברותא, של שיחות מרתקות וחשיבה משותפת.
חלקתי את המקראות החגיגיות וביחד עברנו על תוכן העניינים וראינו מה מצפה לנו השנה. שאלתי את התלמידים עם מה הכי מתחשק להם להתחיל ופה אחד הם ענו - שייקספיר!
איך ולמה? חלקם מתוך הכרות מוקדמת, חלקם מתוך סקרנות, וחלקם בשל ההזדמנות לקרוא שוב מחזה. אזכיר, כי בשנה שעברה סיימנו את השנה בקריאה נלהבת של ביבר הזכוכית, זאת היתה חוויה בלתי רגילה שהשאירה טעם ורצון לעוד, וכך פצחנו בקריאת המחזה, לפי תפקידים. תוך כמה דקות הרגשתי איך הטקסט נגרס להם כמו חצץ בין השניים. חלק גדול מהמילים לא הבינו, לא הכירו, לא ידעו ידעו כלל איך לבטא אמה משמעותן. ככל שהתקדמנו בתמונה הראשונה כך התגברה התחושה ששום דבר לא מקבל משמעות, שום תמונה לא עולה בדמיון. חלקם זעו באי נוחות בכיסאות. גם אלה שהתנדבו לקרוא, בזכרם את ההנאה הגדולה שבגילום הדמויות בשנה שעברה, התחילו, כמו שאומרים, לאבד גובה.
מזל שהתמונה הראשונה לא ארוכה. כשהגענו לסיומה ראיתי מבטים עייפים וקצת מאוכזבים. הייתי מוכנה לכך ופתחתי את הדיון בשאלה מה ההבדל בין חווית הקריאה במחזה של וויליאמס לבין מה שחווינו ברגע זה, בקריאת הסצנה הראשונה מתוך 'מהומה רבה על לא דבר'.
ההשוואה העניקה לגיטימציה מלאה לאכזבה שלהם, שכבר לא היתה אכזבה כי הבינו שאין פגם, לא בהם ולא במחזה, ושזה לא בגלל שהם לא מכירים את כל המילים וגם לא בגלל שאנחנו לא קוראים את המקור.
השוני בחוויה נעוץ בהבדלים שבין שני הדרמטורגים, בהבדל בין העולמות מהם הם באים והתקופות בהן חיו. המשכנו ודייקנו את ההשוואה והעלנו עוד ועוד השערות מדוע חווית הקריאה היתה כל כך שונה.
אפשר לסכם ולומר, במילותיו של אחד התלמידים - את המחזה ביבר הזכוכית אפשר לקרוא כמו ספר, הוא מובן, אין הרבה פערים למלא, הוראות הבימוי ותיאורי התפאורה מציירים תמונה מאוד ברורה בדמיונו של הקורא.
גם האופן שבו הדמויות מדברות, באריכות, וחושפות את עולמן הפנימי את ה"פסיכה" שלהן, הופך את קריאת המחזה לחוויה הדומה לקריאת סיפור. אצל שייקספיר, לעומת זאת, הטקסט הוא שלדי לגמרי.
קשה לדמיין איך נראות הדמויות ואיך הן נשמעות ואיך נראית הבמה. בתמונות מסוימות יש חמש או שש דמויות על הבמה, אבל רק שתיים מדברות, מה עושות כל האחרות בינתיים? מן הסתם מחוות גוף כאלה ואחרות.
כלומר חלק גדול מהדרמה שאמורה להתרחש על הבמה, נשארת מרחב בלתי נראה וחסום בפני הקורא. בשיעור השני צפינו בסצנה שקראנו. הקרנתי את הפתיחה של הגרסה הקולנועית של קנת בראנה.
אחר כך חילקתי לשתי קבוצות את התלמידים ובקשתי שייצפו בקטעים נוספות, של הפקות תיאטרון. המטרה היתה כפולה, גם להשוות בין ההפקות השונות וגם לבדוק האם הטקסט הופך ברור יותר לאחר שצפינו בו משוחק.
השיעור הסתיים מבלי שמיצינו את הדיון. בקשתי שיסיימו לקרוא מערכה ראשונה בבית ושיצפו בה במקביל, לא משנה באיזו הפקה או באיזו שפה.
בכיתה י' של רותם וגנר:
פתחנו בסבב הכרות קצר וכמה דברי הקדמה שלי על מה זה ללמוד ספרות ועל התכנית שלנו לשנה זו, שתעסוק בילדים וילדוּת בספרות. והתחלנו ללמוד – קראנו את השיר איגרת אל הילדים של אלי אליהו, אני מצרפת אותו
כשיר פתיחה לשנה הזו עבור כולנו:
איגרת אל הילדים, אלי אליהו
אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעֲתִיקִים.
אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה.
אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים
מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים
אֶת הַמַּחְבָּרוֹת. בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדַּם עַל מוֹשָׁבוֹ.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלֹּא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.
בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים
בַּקָּצֶה. בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם
פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא.
מתוך: איגרת אל הילדים, אלי אליהו, עם עובד, 2018
אחת התלמידות הקריאה את השיר, ודיברנו על הכותרת, ועל הקשר שלה למוטו של הקובץ כולו, שלקוח מהאיגרת אל הקורינתים, מהברית החדשה.
השיר מורכב מרשימה של נמענים, אליהם פונה האני הכותב – שאלנו מה משותף לכל הנמענים האלה, באיזה מרחב הם ממוקמים ומה זה מעיד על כתיבתו – איך כותבים אל אלה שבוהים בחלונות, אל אלה ששוכחים את המחברות, אל זה שקם ויוצא – כלומר איך כותבים אל אלה שמכל מיני סיבות לא מקשיבים, באילו מילים אפשר לכתוב אליהם, איזו מין שירה מבקש האני הכותב לכתוב כפי שעולה מההצהרה שלו לכתוב דווקא אל אלה שממקמים את עצמם בשולי הכיתה, בשולי השיחה, בשולי ההתרחשות?
בסוף הדיון בשיר הסברתי את המושג שיר ארס-פואטי ואמרתי שבמפגש היום נעסוק בשתי יצירות ארס-פואטיות, שכל אחת מהן מעלה שאלה על אודות מעשה הכתיבה עצמו.
אחרי ההפסקה חזרנו אל השיר ונתתי להם משימת כתיבה: לבחור משפט שמתאר קבוצה אחת מתוך אלה שהשיר מונה ולהרחיב אותו – ולאחר שסיימו לכתוב הקראתי את השיר וכל פעם שהגעתי למשפט שמישהו כתב עליו ההקראה עברה אליו – והשיר "התרחב".
עברנו ליצירה ארס-פואטית בפרוזה – קראנו בסיפור הקצרצר שלוש אחיות מאת שי עגנון.
הקראנו את הסיפור וקראנו בו קריאה קרובה, משפט אחר משפט. דיברנו על העולם שהסיפור בונה כבר במשפט הראשון, על הניגודים שעולים ממנו, על המצב האנושי והחברתי של שלוש האחיות, גיבורות הסיפור, על כך שהוא כתוב לכאורה כסיפור אגדה, אבל הוא עוסק בעוולות חברתיות, ולבסוף על הסיום המפתיע של הסיפור שבו במקום לסיימו המספר "מתפרץ" אל הסיפור ועוסק בשאלה האם ניתן לתקן את העוול שהסיפור מתאר? האם ניתן היה לשנות את סדר הסיפור כך שיביא נחמה? האם לסדר הסיפור יש את החופש להתארגן כפי משאלות ליבנו או שהוא כפוף לסדר אחר, שמחוץ לסיפור? הדיון התרחב לשאלה האם ספרות יכולה לחולל שינוי במציאות חברתית מסוימת.
לסיום, נתתי להם משימת כתיבה – לכתוב סיום אחר לסיפור. המפגש כולו היה מעניין וגם מהוסס, כדרכן של התחלות.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
פתחנו את השנה בשאלה מהי מדינה והצענו 3 הגדרות: ביטחונית, אזרחית וכלכלית. ניסינו לברר מהן השאלות שעולות מכל אחת מההגדרות, מה משותף להן ומה עומד בבסיסן. שאלות שהתעוררו עסקו בלגיטימציה להפעלת כוח, לקביעת מעמד אזרחי ולחלוקת רכוש, והרעיון הבסיסי המשותף להן הוא הגוף החיצוני שמתערב ושאלת מהו האדם שמשמשת מצע לכל פילוסופיה פוליטית.
מכאן הבחנו בין מחשבה פוליטית נתונה ומחשבה פוליטית אוטופית והוויכוחים שמתעוררים כתוצאה מכך: האם תפקיד המדינה לפתור את הבעיות החברתיות שעולות ממנה והאם היא יכולה או צריכה למנוע אותן מלכתחילה.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
לאחר מפגש פתיחה מרשים במליאה , התכנסנו לכיתה שלנו. היתה התרגשות מצדנו לפגוש אחד את השני מחדש. בתחילת השיעור הסברתי מה יהיה שונה בשנה הזו לנוכח זה שנלמד פנים אל פנים ולא בזום ושהלמידה תחזור לצורה הראויה.
בהמשך הסברתי מה תהיה חלוקת השיעור במשך השנה מבחינת פעילויות נושאים. הסברתי שהשנה נתרכז במטאפיסיקה ובאפיסטמולוגיה . הסברתי ונתתי הסברים ודוגמאות למושגים אלו וכבר מתוך הדוגמאות, שחלקן כבר נתרמו ע"י התלמידים, נפתח דיון. לאחר מכן נפגשתי לשיחות אישיות עם התלמידים לעמוד על מצבם, תחושותיהם, ולסייע להם להתמקד בנושא עבודת הגמר שלהם. היה משהו מאוד רך ונעים אתמול במפגש שעשה חשק לעוד.
בכיתה י' של עומר בן דוד:
מחזור חדש. זה לא נעשה פחות מרגש עם הזמן, כל הסיפור הזה. לפגוש את המבטים הסקרנים, הבוחנים, ההיכרות הראשונית והנבוכה... הכיתות עדיין לא יציבות, וכמדי שנה החלטנו לתת לתלמידים להתנסות בשתי המגמות לפני שיקבלו החלטה.
בשלב הזה היו המוני תלמידים בשני בסבבים - משמח מאוד, כמובן, אבל גם מעט צפוף.
בכל קבוצה פתחנו בדיון, ראשוני מאוד, על אופייה של הפילוסופיה. דיברנו מעט גם עם האתיקה החוזנית, כבסיס תיאורטי להסכם הקבוצתי שבינינו.
הכל עדיין חדש, מרגש וגם קצת כאוטי. אני בטוח שבשבועות הקרובים הקבוצות יתגבשו, ונתחיל לבנות ביחד את השגרה החדשה שלנו.
Comments