שבוע 14 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
ואוו, איזה שיעור היה לנו אתמול! עינת באה לבקר ועשינו סדנת מסה. בשעה הראשונה הם סיימו לנסח את השאלות שהתחילו לחשוב עליהן בשבוע שעבר והתחילו לכתוב בעקבות השאלות. בשעה השנייה התחלקנו לקבוצות, הם הקריאו את הקטעים שכתבו ו'נרטבו' ממטר השאלות ששאלו התלמידים האחרים.
למותר לציין שקטעי הכתיבה היו נהדרים - רגישים, חושפניים ומחוכמים מאד. והיכולת שלהם להיחשף מעידה עד כמה הם מרגישים נוח אלו עם אלו. והשאלות היו גם הן רגישות ומדויקות מאד. היה מרגש ממש להקשיב לילדים לילדות המופלאים האלו.
עכשיו יש להם שבועיים לבחור 1-2 שאלות, ולהסתמך עליהן בהמשך הכתיבה. בעוד שבועיים הם יגישו לנו את תוצרי הכתיבה ויקבלו מאתנו משוב.
בשבוע הבא מהלך 'א' דו-ראשי: אתיקה מצד אחד, אודיסאה מצד שני. יהיה מהמםםם.
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
השבוע החלטנו לעבוד במקביל: בשעה הראשונה אני (עדי) לימדתי את הכיתה וקובי קיים פגישות אישיות עם תלמידות על העבודות שהוגשו לנו, ובחצי השני התחלפנו.
חזרתי למשל המערה שאותו התחלנו לקרוא בשבוע שעבר. קראנו שוב את הפתיחה ואת הקשר שאפלטון מציב בין המשל לבין נושא החינוך. דילגנו לסוף המשל, ולדימוי לפיו החינוך הוא לא הכנסת ראייה בעיניים עיוורות אלא הפניית הגוף אל הכיוון הנכון. מכאן פנינו לשני טקסטים נוספים שעוסקים גם הם בחשיבה, באיך היא נעשית ולאיזו כיוון היא מופנית.
הטקסט העיקרי שרציתי לקרוא הוא ״אלו הם מים״ של דיוויד פוסטר וואלאס, אבל משום שההרצאה הזאת פורסמה כספר מקוטע, פסקה בעמוד, רציתי לגשת לקריאה הזאת עם מחשבה נוספת על קיטוע, כאמצעי לעודד הרהור, ספק וביקורת. כך קראנו פסקה מתוך מאמר מאת עילית פרבר, על כתיבתו הפילוסופית של ולטר בנימין, ועל החשיבות שהוא מייחס להפרעה, קיטוע ושבר כתנאים שיאפשרו ״לאמת הפילוסופית להיחשף״. קיוויתי שהפרספקטיבה הזאת על קיטועים תאפשר גם לקריאה ה״מופרעת״ בנאום של פוסטר וואלאס להיות בעלת משמעות. מכאן עברנו לנאום עצמו. לא סיימנו אותו, אבל כן ראינו כבר את הקשר שהוא מבסס עם משל המערה, וגם את הטכניקה שלו, של הצגה סרקסטית של רעיון, ואז מיד תמיכה בלתי מסויגת בו, של לגלוג ואז גילוי לב רציני מאוד.
בחצי השני פגשתי שלוש תלמידות ועברנו יחד על ההערות לעבודתן. כמה עניינים עלו באופן בולט, שצריך לפתח: התעוזה בכתיבה, בניסוח רעיון אישי ובהצגתו; התעמתות עם נקודות או משפטים בטקסטים המקוריים שלא הובנו לגמרי, ובמקום להתברר התגלגלו בניסוח מעורפל; ניתוח שירה! בכל העבודות שבדקתי היחס לשיר היה דל מאוד, נשען אך ורק על פרפראזה שטחית של תוכן השיר, וחוסר תשומת לב לאמצעים נוספים. דיברנו על הנקודות האלה בפגישות, בתקווה שהניסוחים והניתוחים יתחדדו אחרי שכבת עבודה נוספת.
בחלק השני בשיעור קובי המשיך את הדיון במשל המערה ובמושג האידרה להבנת חשיבותו בתרבות המערבית. קידוש המושגי, הכלל, כוללים כמו דת, תרבות, מדינה, לאום וכד' על חשבון המפגש עם הפרטיקולרי שנחשב לא טהור דיו. מכאן יכולנו לקשר זאת לאופן בו האקסיסטנציאליזם מהווה תגובת נגד ומציע להעמיד את הפרטיקולרי במרכז. חוויות כמו זולת, מוות, סבל, משמעות קיומית, חירות כמה שמאפיינים את החיים הם לא הפרטיים ואיך ניתן לממש את העצמי או להתמודד עם העולם שלא דרך מושגים כלליים כמו חברה, מדינה, אל, דת, תבונה ואמת. בכך חיברנו בשלב ראשון בין אפלטון לאקסיסט' כדי שיתקיים דיון רציף, נראטיב פילוסופי. בשיעורים הבאים נעשה דבר דומה בין דקארט המייצג התבונה והמרד כנגד זו בהמשך.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
את השיעור פתח הפעם עברי, עם הצגת "מאחורי הקלעים" של כתיבת עבודת הגמר שלו העוסקת בנוסטלגיה, הוא סיפר איך הגיע לשאלת המחקר והתייחס לאופן הצגת הנושא, להישענות על מקורות אקדמיים (עד כדי התהייה מה מעמדו של הקול המקורי של הכותב בתהליך), וגם לחיבור בין פילוסופיה לספרות, אותו הוא עושה דרך הדגמות מפרק 23 מתוך "אודיסאה".
אחת העצות שלו לחיפוש אחר טקסטים הייתה לפעול מתשוקה, ולהתייחס לתהליך המחקר כאל היכרות עם עיר, ו"איך תכירו עיר על כל מאפייניה ותכונותיה, אם לא תיכנסו לכל רחוב ורחוב בה?", שאלה לגמרי שלו, שלקחה אותנו היישר אל מסתו של בנימין "לשוטט". אחרי רקע קצר על הולדת העיר המודרנית ועל בנימין (וקצת על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני"), יצאנו לקרוא פרגמנטים מתוך המסה. עמדנו על דמותו של המשוטט, מבשר הבלש, המנוגד למטייל הפילוסוף, המהווה איום על הקפיטליזם... על קצב השוטטות שלו (אם עד עשורים ספורים קודם לכן "היה זה באופנה ללכת לטייל ברחוב מלווה בצב")... התייחסנו לרב השכבתיות שמאפיינת את הפרגמנטים - שמלאים ציטוטים ואנקדוטות, וגם על הכתיבה הפרגמנטרית של בנימין כתואמת את תפיסתו ביחס למצב האנושי (במקום לחשוב בגדול בתזות, לחשוב על שרידים, עקבות...). משם פנינו לתרגיל כתיבה, פיסקה נוספת לעבודת החקר שמבקשת לקשור בין הרעיון או שאלת המחקר אל יצירה נבחרת דרך ציטוט שמדגים, משלים, מחזק, סותר...
החלק השני של השיעור הוקדש לאתיקה של קאנט. מהשאלה של איך יודעים מהו מעשה מוסרי ועל מה אנחנו מבססים אותו, יצאנו להתחקות אחר המהלך של קאנט לביסוס המוסר על הכוונה הטובה. אך מהי הכוונה הטובה, או הרצון הטוב? אחרי שכמעט השתכנענו בזכות הציווי הקטגורי, התחילו לעלות ספקות - בהינתן שלא לכולם יש אותו ההיגיון, למה שנגיע לאותה המסקנה? ומה לגבי כוונות שיכולות להיות טובות ועדיין לסתור את הציווי הקטגורי? לקראת סיום ניסינו לענות על השאלה - מדוע רק הכוונה הטובה היא טובה בצורה מוחלטת?
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
המשכנו את הדיון שלנו על שירת אבו אלעלאא' אלמערי, משורר סורי מהמאה העשירית לספירה, וקראו לו בזמנו "פילוסוף המשוררים", כי שירתו עסקה בשירה מתוך פרספקטיבה על הדת והאדם.
הטקסט מתוך תוכנית הלימודים של היחידה המורחבת, והוא מדבר על איך צריכה להיות תפיסת האדם הדתית לעניין האוכל, אפילו אם הבשר הוא אוכל כשר בדת האסלאם, רואה המשורר כי זה מנוגד למוסר ולערכים, והוא קורא לאדם הדתי להתרחק מבשר ודגים וחלב וכל מוצר של בעלי חיים. בחלק הראשון של השיעור עסקנו בשירה סגפנית עם פואטיקה גבוהה, וסיימנו את כל הבתים הנדרשים. התלמידים שאלו על האופן בו מגדיר המשורר את האמונה, כי הוא בעצם רואה בכל מי שלא מקבל את משנתו הרעיונית כאדם חולה בדתו ושכלו. המחלה היא בזה שאדם לא מעלה על דעתו שאלות מוסריות בקשר ליקום ושאר היצורים, וזה היבט פילוסופי אצל אלמערי.
בחלק השני של השיעור כדרכנו בשנה הנוכחית, גם בשיעורים עם יעל וגם בשיעורים איתי, התחלנו בתרגיל כתיבה על "דמעות", לאחר קריאת אחד הטקסטים הפתוחים של זכריא מוחמד:
في الحُلم كان أبي يبكي. ولم أعرف سببًا لبكائه.
قلتُ له كي أهدّئه: تعلم يا أبي أننا زرعنا حقلك كلّه قمحًا،
وأنّ السنابل وصلت إلى الثديين، فلِمَ تبكي؟
لكنّه لم يتوقّف عن البكاء. لم يكن القمح أو الشعير ما يبكيه.
لم تكن الريح أيضًا سبب بكائه، فقد أوقفتُها بحركة من يدي لكنّه ظلّ يبكي. سألته:
أتريد أحفادًا يا أبي، أتريد أحفادًا؟ لقد ولدتُ لك ما يكفي منهم -وكنت أكذب عليه في هذا- لكنّ دموعه ظلّت تتساقط.
ثمّ صحوت مختنقًا من بكاء والدي. ولم أستطع أن
أنهض من فراشي. لم أكن أدري ما أفعل. لا يصلح أن تبكي
على بكاء أبيك في الحلم، فهذا يزيد الطين بلّة. ولا يصلح أن تنهض
وتصعد إلى التلّة كي تضرب بفأسك حتّى ينهدّ جسمُكَ وتنهدّ روحُكَ، لأنّ الفأس
ما زالت بيد والدك في الحلم.
أنا لا أعرفُ لِمَ يبكي الآباءُ في الحلم، ولا أعرفُ كيف نُكفكِفُ دموعَهُم.
14-7-2019
(من كتاب- زراوند)
תרגום:
בחלום, אבא שלי בכה. לא ידעתי את הסיבה לבכי שלו.
אמרתי לו כדי להרגיע אותו: אתה יודע, אבא, ששתלנו את כל השדות שלך בחיטה,
ואוזניי החיטה הגיעו לשדיים, אז למה אתה בוכה?
אבל הוא לא הפסיק לבכות, לא חיטה ולא שעורה גרמו לו לבכות.
גם הרוח לא הייתה הסיבה לבכי שלו, כי עצרתי אותה בתנועת ידי, אבל הוא המשיך לבכות. שאלתי אותו:
אתה רוצה נכדים? אבא, אתה רוצה נכדים? גידלתי מספיק מהם בשבילך -ושיקרתי לו בזה גם- אבל הדמעות שלו המשיכו לרדת.
ואז התעוררתי כשאני נחנק מהבכי של אבי. ולא יכולתי לקום מהמיטה שלי. לא ידעתי מה לעשות. לא מתאים לבכות אם אביך בוכה בחלום, זה מחמיר את המצב לא מתאים לקום ולעלות אל הגבעה ולהכות בגרזן עד שגופך נאנח ונפשך תתעלף, כי הגרזן עדיין בידו של אביך בחלום.
אני לא יודע למה אבות בוכים בחלום, ואני לא יודע איך לעצור את הדמעות שלהם.
14-7-2019
(מספר- זראונד)
לאחר הקריאה, לקחו התלמידים את זמנם להתבונן ולכתוב ולתאר רגע של דמעות במקרים שהם חוו או על מקרים שונים. כולם בלי יוצא מן הכלל שיתפו את הטקסטים שלהם, ורובם כתבו על אובדן ופרידות, היה מאוד מרגש.
Commentaires