ולפתע פתאום, ממש כך, חלפה עברה לה שליש השנה ה 11 בבית החינוך הראשון שלנו באונ' חיפה. וזה מה שהתרחש אתמול:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
החלק הראשון של המפגש הוקדש כולו לקריאה ודיון בשיר סינדרלה במטבח מאת דליה רביקוביץ.
לאחר שהקראנו את השיר בקול חזרנו ופענחנו אותו שורה אחר שורה ונזכרנו ששירה היא מיטב המילים במיטב סדרן.
ראשית התעכבנו על הכותרת ושאלנו על הצירוף הזה, סינדרלה במטבח, ששולח אותנו למעשיה הידועה ולהקשריה בתרבות. ראינו שכבר בכותרת יש היפוך של המעשיה: המטבח, שהוא הזירה של העליבות בחייה של סינדרלה, זו שהסיפור מחלץ אותה מתוכה, נעשית לעיקר, כנגד המעבר הפלאי מהמטבח אל הארמון, ממשרתת לנסיכה. ראינו שקריאה דרוכה בשיר על פי סדרו חושפת דמות של סינדרלה שהיא שונה לחלוטין מזו של הדימוי התרבותי הרווח. הוא פותח במשפט המפתיע, השעות הטובות של סינדרלה עברו שם למטה במטבח, שמרחיב את המגמה שהסתמנה בכותרת. המטבח, הזירה של הדיכוי והניצול היא המרחב שבו היתה לה חרות הדעת. חרות הדעת, אמרנו, הוא מושג מלהיב וחזק, של חופש שמעבר לתנאים הפיזיים. אלא שהוא מיד מסויג, שכן נאמר: אם נאמר את זה כך. סימנו לעצמנו את הפער האירוני בין חרות הדעת לסיוגה והמשכנו הלאה. שתי השורות הבאות מעבירות אותנו מחרות הדעת למצבה הגופני של סינדרלה, לסבל ולניוול שכרוכים בו. השיר, כך למדנו מתוך הדיון, נע לכל אורכו בין החרות לכאורה של מי שיכולה להפליג בדימיונה לבין המציאות הפיסית והגופנית הכאובה והעלובה של מי שכלואה במטבח.
שאלנו מה קורה בין דמיונה של סינדרלה לבין כוחה לפעול וראינו שדמיונה מוליך אותה לפעולה ולמחאה. אלא שזו אינה מתרחשת אלא בדמיונה. כמו חוני המעגל היא עושה עיגול סביב עצמה, אבל הוא דמיוני, כמובן. מילותיו של ישעיהו הנביא מאפשרות לה לבוז לאחיותיה ההדורות אבל האוצרות האין סופיים שיש לה בדמיון הם חסרי צורה ואינם פותרים את הלמות הלב החולנית, את הבדידות והנכונות לחדול להתקיים. לבסוף, פעולתה הממשית היחידה היא קמיצת אגרופיה וההכרזה: אני יוצאת למלחמה. אלא שמיד לאחריה היא נרדמת ( גם זה אזכור לחוני). השיר אם כן מטלטל בין חרות הדמיון ושיאיה לבין הנפילה הקשה אל קרקע המציאות, בין רגעי כח לחולשת מוות, בין הידמות לחוני, הדמות הכה חזקה של מוריד הגשמים, ולנביא הגדול ישעיהו, לבין נערה שקבורה במרתף-מטבח וגופה הולך וכלה. האירוניה שהסתמנה בטור השלישי הולכת ומחריפה ככל שהפער בין חרות הדמיון לאפשרויותיו לחולל שינוי בממשות נחשף ומעמיק. התקווה שעוררה בנו חרות הדעת בתחילתו של השיר הולכת ומתגלה כתקוות שווא.
בסופה של הקריאה הצמודה בשיר שאלנו מה מעניקה פרספקטיבה פמיניסטית להבנת השיר. האם זה שיר פמיניסטי? עלו כל מיני מחשבות. בין השאר שהשיר נותן קול ומרחב לעולמה הפנימי של הנערה המדוכאת, שהוא יוצר ריאליזציה של דיכוי. וגם ששיר פמיניסטי או קריאה פמיניסטית יכולים לחשוף את מימדי הדיכוי גם אם אין בכוחם להציע מוצא. ואולי עצם הכתיבה והחשיפה של מה שבדרך כלל מוכחש או מסווה על ידי פתרון פלאים היא המשחררת.
לאחר ההפסקה הקצנו זמן לכתיבת עבודות סיום הסמסטר ולשיחות אישיות.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
נפגשנו אתמול בהרכב ממש מצומצם. בחרתי לפרוץ קצת את מסגרת הלימודים וללמוד ביחד מאמר מתחום לימודי התרבות שנשען על תובנות פילוסופיות. בחרתי במאמר של אווה אילוז שעוסק בתכניות אירוח ובמשמעות התרבותית שלהן תוך כדי שהמאמר מעמת זאת עם הרעיון הליברלי, בעיקר החלוקה בין הפרטי לציבורי.
קראנו ביחד חלקים מתוך התחלת המאמר ,נעמדנו על הגבולות הליברלים שלמעשה מסווים אפשרויות דיכוי במרחב הפרטי מתוך תפיסה מיטיבה לכאורה של חופש שלילי . ראינו כיצד דווקא תכניות האירוח מעניקות במה לשוליים חברתיים, להעלאת בעיות של היום יום אל הדיון הציבורי, של פריצת גבולות שמרניים שמקבעים למעשה יחסי כוח. הופתעתי ממידת המעורבות של התלמידים, העניין והידע והיכולת שלנו בסוף להשליך מזה על תופעות תרבותיות עכשוויות בחברה המערבית כמו תוכניות ריאליטי או תופעות של סלפי ואינסטגרם.
בחלק השני של השיעור סייעתי לתלמידה להכין את עבודת החקר שלה . נתראה שבוע הבא
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
'בעיית הקרונית'. המחשה לעוסה, מעצבנת אפילו, להפשטה הפילוסופית, שגם כך אני ביחסים מורכבים איתה, לאחרונה. אבל הם, לא כולם מכירים... לא כולן כבר הספיקו לעצור ולהתלבט באיזה צד עדיף לדרוס. והבעיה, הרי, אינטואיטיבית כל-כך, והדיון מתלקח ברגע, עמוס בתשובות נחרצות, דל בשאלות, והנה אני כבר מסמן להם: כמה בבירור רואים את האינטואיציה התועלתנית מחד, והנה כאן מנגד לב ליבה של הדיאונטולוגיה הקאנטיאנית... והם, תלמידי הכיתה החזקה הזו, שואבים ופולטים ברגע את הבעיות הכרוכות בכל שיטה, והדיון, בכל זאת - רדוד.
הייתי רוצה לקרוא איתם סיפור. איזה טעם יש, בקריאה כזו שאין בה רגש? בפינג פונג הזה של הטענות? איזה נימוק יש למלא בה את חלל הכיתה, במקום לתת להם לבטא את עצמם? אני עם אפלטון, בימים האלו, לא עם אריסטו.
אבל מה משנה מה אני?! הם, ששמעו לראשונה, בעיניים בורקות, את העימות המכני, הנדוש, שצ'אט מקוון היה מיטיב ממני לבטא, טורפים את הטענות. אנחנו קוראים במיל, פרק ראשון, פרק שני. ברורה השפה. יבשה וברורה. בשבוע הבא, אני חושב לעצמי, אורסולה לה גווין תתפור את הסיפור כולו במשל אחד שיחרט ברגש, ולכן יזכר יותר מכל פסקה בהירה של מיל.
אבל הפשטות של הטקסט של מיל, של העמדה כולה, היא גם הכוח שלה. הקריאה יעילה, הקוראים כבר מנוסים. אנחנו שואלים לצד מיל: האם רדיפת ההנאה פירושה נהנתנות? האם ברצון בה יש דבר מה פסול? הדיון מתרומם לעתים. חלק מחברי הקבוצה מעורבים מאוד. האצבעות נזרקות לאוויר בזו אחר זו, ממהרות להצביע על פגמים בהצעות חבריהם. אחרים, אולי קולטים שלא בכוונתי את הלך הרוח שלי, חסרי נחת. הכעס שלהם משמח אותי. אני צועק, בלי קול - "אל תקנו את זה לרגע!".
הספק הזה בתיאוריה, אני מכיר אותו כבר, הוא בא והולך. עוד מעט הרי נגיע לדייוויד יום, ואזכר איך הרעיונות הבהירים שלו יכולים גם הם למלא את הלב! ובכלל לא צריך לבחור, זה ילדותי! וזה בסדר שהגורי-רוח האלו נהנים לשחק בלהשחיז טענות זה בזו. ולכל דבר יש את הזמן שלו. אבל בשבוע הבא נקרא סיפור.
בסוף השיעור טל ניגש אליי ואמר לי: "אתה יודע? אף אחד לא לוקח בחשבון, בבעיית הקרונית, שלהזיז את הרכבת מהמסילה יגרום להרבה מאוד אנשים מסכנים שלא להגיע ליעד שלהם בזמן!". רציתי לחבק אותו.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
לכבוד השנה שחלפה וזו שנכנסה עשינו "שוק מילים" - כל אחד אמר את מילת השנה שלו ומאסופת המילים בחר 5 מילים שיופיעו בטקסט קצר שכתב ומי שרצה הקריא (נכתבו טקסטים עם התבוננות עצמית ושעשו שימוש מעניין בדימויים: עברי למשל כתב "בזמן האחרון אני מרגיש שמוסר ההשכל שבדברים נבלע על ידי בולען של אי התעניינות. יש דברים שהשגרה לא מאפשרת... לטפס קדימה זה אתגר בעיקר כשבקיר יש שבר", או שלקחו את המילים לסיפור קצר, כמו הטקסט של תמרי שמתחיל בדיאלוג: "'המעגל הזה לא ייגמר, נכון?' היא אמרה לי... 'אנחנו ברכבת ההרים הזאת כבר שנה'..."). משם חזרנו לדיאלוג שלנו - "קריטון". דיברנו על חקירה סוקרטית שמתחילה בבחינת הנחות היסוד של הצד השני, על הנחת היסוד של הפילוסופיה של אפלטון לפיה החוכמה והטוב הולכים ביחד והסולם הערכי לפיו החתירה לטוב תוביל לחיים טובים יותר, על דעת הרבים לעומת ההגונים ועל הפיצול בין גוף לנפש וגם ההשוואה שעושה סוקרטס ביניהם. ראינו כיצד הוא מפרק את הטיעונים של קריטון, וגם תהינו מהי הפגיעה שמשתמעת מאפשרות הבריחה של סוקרטס מהכלא ומעונש המוות הצפוי לו (התפתח ויכוח מעניין על חוקים שצריך לאכוף לעומת חוקים שצריך להתנגד להם, איך מזהים מי ההמון ומי ההגונים במצבים שבהם אנחנו מעורבים אישית או רגשית, ואיך מזהים מהם איזון ומידה נכונה כדי לא להגיע להפרזה). חלקו השני של השיעור הוקדש לכתיבת חיבורים פרשניים בקבוצות עבודה קטנות (מה שעורר קצת חרדה בהתחלה אצל כמה מאיתנו). כל קבוצה בחרה אחת משתי שאלות - על מושג האמת כפי שמוצג במשל המערה ובסרט "מטריקס" או על התפיסה של סוקרטס לפיה עלינו לא להקשיב לכולם אלא להגונים בלבד וכיצד היא באה לידי ביטוי באחת היצירות שלמדנו. לקראת סיום השיעור כל קבוצה הציגה את המהלך שלה ודיברנו על מבנה של חיבור, על הגדרת המושגים המופיעים בשאלות עפ"י קריאה צמודה בטקסטים, על ההבדלים בין דעה אישית ובין זיהוי תפיסת העולם של דמויות ביצירות כמו ניק אדמס ב"הרוצחים" או בלה פרוינד גיבורת השיר "בלה בליסימה" של הדג הנחש, על חיזוק טיעונים באמצעות דוגמאות קונקרטיות, ועוד. בבית כל אחד יכתוב חיבור עצמאי שיוגש בשבוע הבא.
Comments