השבוע ה 21 בבית החינוך שלנו באונ' חיפה, 2/3 הדרך מאחורינו. מוזמנות ומוזמנים להצטרף לרגע קט לחגיגה:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
השיעור כולו הוקדש לפרנצ'סקו פטררקה.
פתחנו במבוא כללי לדמותו של פטררקה על רקע תקופתו והתעכבנו על כמה מושגי יסוד: מה היה הרנסנס, ומהו הומניזם, מהי סונטה ומה תרומתו של פטררקה לכל אלה. כמו כן סיפרתי את סיפור התאהבותו בלאורה, שנעשתה מקור ההשראה לשירתו.
לאחר המבוא (שהתארך), עברנו לקריאת שתי סונטות בתרגומה של לאה גולדברג: א' וד' מתוך חייה של הגבירה לאורה, וכמעט הגענו לסונטה ד' מתוך מותה של הגבירה לאורה.
התעכבנו על האופן בו בנויה הסונטה, הן בחלקיה הן בחריזה. קראנו בית אחר בית ושאלנו מה הקשר בין המבנה ההדוק לבין החוויה שבה היא עוסקת, ומה היחס בין האוקטבה לססטט.
ראינו שהדובר מתאר את האהבה ש"פגעה" בו בשורה של צמדי ניגודים שחושפים רגשות עזים וסותרים כגון, חמדה ופגע, כאב מתוק, ברכה ופצע, ושכל אלה מוליכים, בסופה של האוקטבה, לחיצו של ארוס, כלומר למיתוס העתיק על טיבה של האהבה. זיהינו שבססטט חלה תפנית שניכרת בזה שהדובר עובר לעסוק במעשה הכתיבה שלו עצמו, שבאמצעותו פרסם את אהבתו. לבסוף ראינו שבשורה האחרונה יש מעין היסט – לאחר שברך לאורך כל השיר על הרגשות הרבים שהעניקה לו האהבה הוא תולה אותם ב"האחת שאהבתיה". כלומר, הוא מייחס את כל הרגש הגואה, המרובה, רב הניגודים, שמתחולל בתוכו, למקור אחד – אהובתו. שאלנו עד כמה התיאור הסוער הזה הוא השלכתי ודמיוני ועד כמה הוא תלוי באהובה קונקרטית ובהתאהבות קונקרטית. ראינו שפטררקה מקפיד לטעת את התאהבותו בזמן ובמרחב מסוימים ועם זאת הוא מפליג ומפריז בתיאור רגשותיו.
סונטה ד' עשויה באופן עוד יותר מובהק מצמדי ניגודים, שמנו לב שזה ניכר גם באתנחתה משקלית שחוצה כל אחת מהשורות, ויש בה ביטוי מופרז עוד יותר לטיבה הפרדוכסלי של האהבה. השווינו בין שתי הסונטות וראינו שיש להן מבנה דומה מאד שנפתח בתיאור רגש האהבה באוקטבה ועובר לתיאור של מבעו של האוהב בססטט.
בשלב זה בדיון עלו שאלות על טיבה של האהבה הלא הדדית הזו, על מקומה של לאורה בתוכה, שאינה אלא מושא להתבוננות והתאהבות, שאין לו כל חלק ברגשות העזים שמופנים כלפיו. כמו כן עלתה השאלה איך ניתן להתייחס לשפה הזו של אהבה מפרספקטיבה פמיניסטית. עלתה ביקורת על קולה הנעדר של האהובה, על זה שהיא מושא בלבד לעיניו של גבר, על זה שהיא נעשית למין אידאל שמאפשר לדובר לגלות את רגשותיו ולחוות אותם ולכתוב עליהם, אבל לה אין חלק בכל זה.
הבחנו בין הניסיון להבין את עולמה של הסונטה בת המאה הארבע-עשרה מתוך עצמה (ככל האפשר), לבין המבט הביקורתי שלנו כבני זמננו. אנחנו יכולים להתעכב לרגע על שפת הרגש שפטררקה יצר ולגלות שהיא העלתה אפשרויות חדשות של ביטוי וגם לזהות שנחלנו ממנה כמה וכמה דברים ויחד עם זאת להסתייג ואף לבקר את מושג האהבה שאותו הוא עיצב. הרחבנו מעט ביחס לאופן שבו ביקרה התיאוריה הפמיניסטית את מושג האהבה שרווח בספרות ובתרבות שנשלטה על ידי גברים.
לסיום – הבאתי סונטה מודרנית של עדנה סנט וינסנט מיליי, שבה היא עורכת פרודיה שנונה על מושג האהבה הפטררקי ועל מקומה של האשה בתוכו.
השיעור כולו היה מלא בהערות והבחנות מלאות טעם ועניין.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
התחלנו אתמול את הפגישה בשני רפרטים שהוצגו ע"י נעמי גומוש ושחר. הרפרט של נעמי עסק בקשר בין ההקשר הפסיכולוגי של האדם לעמדה הפוליטית שלו הבסיסית. נעמי הראתה בכישרון רב את הקשר של זו להביטוס שמתוכו אנו פועלים ושאליו חונכנו טל לעומת זה הדמיון הפוליטי שמאפשר לנו לחרוג מקיבעון כזה. הרפרט של שחר עסק לעומת זאת בקווים המקבילים שמתקיימים בין הטרגדיה היוונית בתיאטרון לבין האקסיסטנציאליזם ובמיוחד ביחס לתורתו של ויקטור פרנקל. החלק השני של היום עסק בהכנה אחרונה לקראת המתכונת ביום שני הבא. הצגתי את אופי השאלות בבחינה ולאחר מכן ערכנו חזרה על נושאים שונים כמו סוקרטס, קאנט וקצת אריסטו.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
חזרנו מחופשת הפסח הישר אל הפילוסופיה של פרידריך ניטשה. לאחר רקע ביוגרפי קצר, קראנו ביחד את משל האיש המטורף, מתוך 'המדע העליז'. חברות הקבוצה זיהו מיד והעירו על השוני בין השפה הפילוסופית בה מתבטא ניטשה, הדרמטית והסוערת, לבין זו של הוגי הנאורות, בהם עסקנו לאורך השנה. לאחר הקריאה המשכנו בעשרים דקות של עבודה אישית, בתרגיל שהנחייתו הייתה כתיבת חיבור קצר תחת הכותרת "אלוהים מת". התוצאות היו מגוונות ויפות: היו שכתבו בנימה אישית, על מות האלוהים הפרטי שלהם; היו שהתמקדו בתופעה התרבותית ובחשש שמתאר ניטשה מניהליזם; היו אפילו שני שירים וציור!
לאחר ההפסקה, המשכנו לקריאה בכמה אפוריזמים נוספים של ניטשה. העלנו לדיון את ההפרדה שמציע ניטשה בין היסוד האפוליני לזה הדיוניסי, וחשבנו גם על הביקורת של ניטשה בדבר דיכוי היסוד הדיוניסי בקרב תרבות המערב, החל מימי הפילוסופיה הסוקרטית. הספקנו עוד לדון מעט בביקורת הניטשיאנית על הנטייה האנושית לבריחה אל עבר מציאויות מדומיינות: אם בדמות האלוהים, אם בדמות אמונה עיוורת בכוחם של המדע והתבונה - כפי שמציע סוקרטס, ואם במסגרת אימוץ של אידאולוגיות הטוענות לבעלות על האמת. בשלב זה החיבור ליום השואה היה מתבקש, ובזאת חתמנו.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
בחלק הראשון של השיעור למדנו על הצו הקטגורי של קאנט. ניסינו להבין ביחד מה המשמעות של הרצון הקנטיאני וכיצד הוא שונה מההבנה הרגילה שלנו של רצון. וכמו כן, שרטטנו יחד את האופן שבו קאנט מדמיין את העולם החברתי מוסרי. באופן לא מפתיע, העמדה הקנטיאנית העלתה לא מעט התנגדויות אצל התלמידות, בפרט ביחס שלו לשקרים לבנים…
בחצי השני קראנו יחד בסיפור המופלא של טוני מוריסון, רצ׳יטאטיב. דיברנו על כל הנקודות המסתוריות שהמחברת מותירה בסיפור, ועל אופיה של גזענות וכיצד היא מחלחלת לשפה.
Comments