המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
אני ואושי פתחנו אמש את המחזור השלישי שלנו, השני שאנחנו מלמדים יחד, והמפגש עם הכיתה החדשה היה מרגש, רענן ומלא הבטחה! בחלק הראשון של המפגש צללנו לשאלה מהי פילוסופיה, והתלמידים, שענו תחילה בביטחון, מצאו את עצמם נדחקים לכל מיני פינות ומצהירים הצהרות מוזרות: פילוסופיה היא הכל, שולחן הוא משהו שמשלחנים, שולחן הוא אהבה והוא גם פילוסופיה. אך הבלבול לא הכריע אותם והם הסתערו באומץ על שאלות נוספות: איך אנחנו יודעים שאיננו נמצאים בתוך חלום? לאן נעלם החור שבבייגל? מתוך השאלות והתשובות והסיבוכים הגענו לשאלה המרכזית שהיא למה לשאול בכלל שאלות כאלה. הרי אנחנו די בטוחים שאיננו חולמים (גם אם לא הצלחנו להוכיח זאת) ויודעים לזהות שולחנות גם מבלי להגדיר אותם. דיברנו על פילוסופיה כאופוזיציה לקומון סנס ועל הידיעה שאליה היא שואפת ככזו שיש מאחוריה ספק, חיפוש, הסתבכות והתנסות.
את השעה השנייה התחלנו עם הסבר על תכנית הלימוד שלנו: שנה יוונית שבה נפתח במושג המיתוס וממנו נתגלגל אל האפוס והטרגדיה. דיברנו על הבחירה ביוון העתיקה כנקודת מוצא ללימוד אינטר-דיסציפלינרי, וקצת על מושג המיתוס כשער למחשבה "ספרותית" על העולם. בלי להאריך יותר מדי בהקדמות ניגשנו למיתוס ספציפי: מיתוס הלבירינת. ביקשנו מהתלמידים/ות לכתוב הגדרה למושג "מבוך", וכשהקריאו את ההגדרות עלו נקודות רבות שהתחברו לשיחה בשעה הקודמת על פילוסופיה - כאופוזיציה לקומון סנס וכמרחב של שיטוט, התנסות וחקירה. אחר כך סיפרתי בעל פה את מיתוס הלבירינת הסנסציוני, שאף פעם לא מאכזב, ואז שאלנו במה בעצם עוסק הסיפור הזה. ברוח השיחה על המבוך ניסינו לשוחח עליו בלי למהר ל"פתרון" שיסמן מיד את נקודת היציאה ואת סוף ההרפתקה. במקום זאת ניסינו להישאר בפנים וחיפשנו "חוטים" שיעזרו להתמצא בתוכו: שחר הציעה את רעיון ה"הקרבה" כמושג שחוזר לאורכו במגוון דרכים, אריאל הציעה "אהבה מטורפת", וברק: "טאבו". מתוך ההצעות המעניינות האלה דיברנו על הנצחיות של המיתוס ועל סוגי האמת המתגלים בו. לסיום חזרנו לשיחה על האוניברסיטה כמבוך, ושלחנו את התלמידים למשימה נועזת: ללכת לאיבוד בקמפוס החדש והלא נודע, למצוא דרך חזרה לכיתה ולתאר אותה בכתב.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום:
אנחנו בהרכב חדש עם אמנון שמצטרף ללמד פילוסופיה (והן קיבלו אותי כל כך יפה!) היה מהנה, מרגש, מקרב ומעמיק. ניכר היה שמדובר בקבוצה נדירה של משתתפות רציניות, שנכונות לצלול לכל משימה, לזרום עם כל רעיון ולקפוץ ראש לתוך מעמקי כל טקסט. כמה נעים מפגש כזה יכול להיות - וכמה מלמד עבורנו, הדיאלוג שנוצר בין "מורים" לבין "תלמידות" שכאלו.
לפני החגים נפגשנו כדי להיזכר וכדי להכיר, ואתמול הגיע שוב הגרעין האיכותי של התלמידות שלנו מן השנה שעברה, אף שבמספרים קטנים יותר – נראה שהמערכות העמוסות של כיתה י"א מקשות מאוד על חלק מהתלמידים. אנחנו מאמינים שבתוך כמה שבועות נבין עם כמה תלמידות אנחנו ממשיכים את המסע.
תכננו את שני השיעורים כך שישוחחו זה עם זה, סביב הנושא הראשון של השנה: תורת ההכרה (בלי לומר זאת עדיין כמובן). לשמחתנו, זה עבד.
פתחנו במשימה: אחרי שיחה קצרה על חייזרים, התוודענו לכך שיש לנו אפשרות לפגוש חייזר. החייזר הזה הוא תבוני ביותר – כלומר, הרבה יותר מאתנו – ואולי לא פחות חשוב – הוא אמין לגמרי מבחינתנו. החייזר הזה אומר לי שכל מה שאני מכיר סביבי, "העולם" שאני בטוח שהוא העולם "האמיתי" הוא בעצם אשליה. עכשיו יש לי שתי אפשרויות: לדעת מה האמת (בלי יכולת לחזור לאחור ולשכוח את מה שידעתי אם אני מתחרט); או לא לדעת, ולהישאר במה שאני מבינה שהוא אשליה. התלמידות התבקשו לכתוב את המחשבות שלהן, את הנימוקים בעד ונגד, ולבסוף – להכריע.
ההמשך הישיר של המשימה היה כמובן משל המערה, שילווה אותנו גם במפגש או השניים הבאים. קראנו והתעכבנו על ההיבטים השונים שמציף הטקסט האפלטוני: משאלות של צורה ורטוריקה (דרך המסירה הדיאלוגית וכו'), דרך ניסיון להידמות לאותם אנשים כבולים במערה, לתחושות שלהם ולאפשרות "שמישהו יסובב פתאום את ראשי לאחור"; ועד לשאלות של תוכן ומשמעות – אדם יצא מן המערה ולבסוף ראה את האור; את העולם האמיתי. שם עצרנו – בשאלה, מה היינו אנחנו עושים בשלב הזה במקום אותו אדם שיצא מהמערה (וזהו גם תרגיל הכתיבה שהן קיבלו הביתה).
אחרי ההפסקה המשכנו את רעיון האמת והשקר במשחק, שיש בו גם היבטים של כתיבה והיכרות. כל תלמידה התבקשה לכתוב על אירוע מוזר, משונה, חריג שקרה לה במהלך החופשה. ההנחיה כללה גם אפשרות להמציא או לא להיצמד באופן מוחלט לעובדות. את הסיפורים קיפלנו והכנסנו לכובע. לאחר שכולן סיימו לכתוב – קראנו סיפור סיפור וניסינו – פרט לניחוש מי כתב אותו – לומר עליו כל מיני דברים שקשורים להמצאה, לכתיבה פרוזאית, לאמת ושקר, ובכן – לחיים.
החלק האחרון של השיעור היה קריאה בשיר של ויסלבה שימבורסקה "ילדה קטנה מושכת מפת שולחן". קראנו מתוך המפתחות הבולטים של השיר – הקול הדובר בו, שנצמד משלב מסוים לתודעתה של ילדה בת קצת יותר משנה, שמוכרחה לגלות בכוחות עצמה את כוח המשיכה. סיימנו במילים החזקות "הניסוי הזה מוכרח להיערך. / והוא ייערך." – וקשרנו בינו לבין החלקים הקודמים בשיעור. הנחישות של הילדה הקטנה ללמוד בעצמה (בלי שיספרו לה על "מר ניוטון") הדהדה את ההיסוס שלנו מול ההצעה של החייזר – האם אני באמת רוצה לדעת את האמת? האם מוטב לא לדעת? והדהדה גם את המקום של האנשים במשל המערה – האם יספיק לאדם שיצא לספר לאנשים על מה שראה בחוץ? האם הם יאמינו לו? האם אנחנו מאמינים לאפלטון, כסמכות שיודעת את האמת?
אנחנו כבר מצפים למפגש הבא. והוא ייערך.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע התחלק לחלק טכנוקרטי וחלק משמעותי.
בחלק הטכנוקרטי דיברנו על הרכב הבגרות - אחוזי הציון (עבודות מול בחינה) ואופי הבחינה.
בחלק המשמעותי שהתחיל מיד לאחר מכן עסקנו בכמה נושאים:
חילקנו מקראות והצגנו את תוכנית הלימודים לשנה הקרובה, שראשיתה בהשלמת חוב באפיסטמולוגיה (דיויד יום) והמשכה בהרחבה בנושאים באתיקה. התלמידות התרעמו, ובצדק, על החלק היחסי הצנוע של הספרות השנה לאור אילוצי הבגרות. נבקש לפצות על כך בנפח הזמן שיוקדש לקריאה צמודה בטקסטים הספרותיים. הצענו היות שזו שנתנו האחרונה - שאם יש טקסטים שהם רוצים לעסוק בהם - לגשת הלום ולבקש.
דיברנו על עבודות הקיץ (המרשימות!) שהגישו הרוב, ועל ההכרח לעשות זאת מצד מי שלא הגיש.
לאחר מכן עברנו לקרוא ב"הגלגול"/קפקא. לאחר קריאת הפסקה הראשונה, בה מתוארת המטמורפוזה של גרגור סמסה לג'וק - ביקשנו מהתלמידות לכתוב כל אחת עם עצמה את זרם התודעה של גרגור החל מאותו רגע.
קראנו את הטקסטים בכיתה, ואספנו מתוכם "מחשבות גרגוריות". קיבצנו אותן על הלוח בשלוש קבוצות באופן די אינטואיטיבי וביקשנו מהתלמידות להסביר את החלוקה.
שתי גישות רווחו בכיתה. האחת, חלוקה של המחשבות באופן נושאי: מחשבות על גוף, מחשבות על השלכות, מחשבות הסבריות (הזיה, טירוף, חלום). השנייה: חלוקה של המחשבות באופן שלבי (המחשבות המיידיות, אלה שעוקבות אחריהן ומסבירות אותן, ואלה שנוגעות בפעולה הלאה). שמנו לב למיידיות בה אנו מבקשים לארגן את המחשבות בסדר סיבתי ו/או היסקי, וניסינו לאתגר זאת.
המשכנו בקריאה ועקבנו אחרי האופן בו גרגור נע בין סוגי המחשבות הללו באופן שאינו אקראי אך בוודאי אינו מאורגן סיבתית, להפתעת התלמידים.
שמנו לב לאופן בו ההכרה באה ומוחלפת בהכחשה לחילופין, ובמיוחד באופן בו הקשר לזולת מפעיל אותה.
נמשיך בקריאה בשבוע הבא.
Commentaires