אוניברסיטת בר אילן 26.01.2020

שבוע הלימודים ה 17 בבית החינוך באונ' בר אילן הסתיים לו השבוע בקל תרועה רמה. הנה תקשיבו:

במגמת הספרות:

בכיתה י' של מורן בנית - שיעור הספרות שלנו היה סוער ומרתק. התחלנו בקריאת השיר של רוני סומק "בלוז חטיפת הנערה". ניסינו לפענח את השיר היפיפה, ולדמיין יחד את ההתרחשות שמתוארת בו.

בעיקר התעכבנו על הסיום המופלא של השיר [כששאלו מהי מטפורה / היא הצליבה ידיים/ כעיט / ועפה], והסברנו את התנועה בין המטאפורה הלשונית, לבין הריאליזציה שלה. הרבה מן השיר נותר לא מפוענח עבורנו.

מול הייצוג של הנערה הצעירה שהציע סומק, ההופכת לציפור, ושיש לה שמים מעל הראש, קראנו את השיר של מאיר ויזלטיר "עוד סונטה שייקספירית". השיר עורר סערה. התנהל דיון בשאלה האם ויזלטיר מציע עמדה ביקורתית ביחס לייצוג

של הנערה המזרחית, או למעשה מציע ייצוג סטריאוטיפי ושוביניסטי שלה. הוצעו קריאות לכאן או לכאן. אולם, נדמה כי הסכמנו כי גם אם ויזלטיר מציע עמדה ביקורתית ביחס לייצוג הסטריאוטיפי של הנערה המזרחית בתרבות בישראל,

הוא איננו יכול לעשות זאת על ידי ערטול נוסף שלה. עליו להלבישה, קודם כל, ולאפשר לה לדבר.

את הדיון המרתק המשכנו לנהל תוך קריאה במסה של יונית נעמן "ידוע שתימניות חמות במיטה". במהרה הגענו לשאלות של צנזורה, של דיבור בשם, והשתקה. בשיעור הבא נמשיך בקריאת המסה.

בכיתה יא' של יעל איזנברג - בעקבות השיעור המבואי שלנו על תנועת הרומנטיקה בשבוע שעבר, פתחנו אמש את השיעור בתרגיל כתיבה: התלמידים/ות האזינו לקטע מתוך "חלום אהבה" של ליסט וכתבו באופן חופשי תוך כדי האזנה.

קראנו את התרגילים היפים וחילצנו מתוכם מאפיינים רומנטיים, והשיחה הזו ריעננה את זיכרון השיעור הקודם. אפופים כך ברוח רומנטית, התייצבנו לפגישה מחודשת עם ידידנו הותיק אדגר אלן פו. ממש בתחילת השנה שעברה קראנו שני סיפורים

קצרים של פו, שעוררו בכיתה המון עניין והמשיכו לצוץ מפעם לפעם בשיחותינו. כעת זימנה לנו תכנית הלימודים של כיתה י"א, שנושאה "יצירות מופת בספרות העולם", את יצירת המופת המופלאה "אנבל-לי". קראנו את השיר באנגלית.

דיברנו עליו בהמשך לקריאתנו בפרוזה של פו, וחשבנו על השונה והדומה בכתיבתו בסוגות השונות הללו. דיברנו על היצירה גם כביטוי מזוקק של חוויית העולם הרומנטית, ובפרט על מקומה של האהבה בה – שיחה שהחייתה את ההבחנה שערכנו

לפני כמה שיעורים בין מודל האהבה הקומי ב"חלום ליל קיץ" לעומת זה הטרגי ב"רומאו ויוליה", וגם את העיסוק שלנו לאורך השנה שעברה בנרטיבים של אובדן התמימות, בגן העדן האבוד כמחוז כיסופים... ואז קראנו את היצירה בשלושה תרגומים –

של ז'בוטינסקי, אורלנד וניר – ושוחחנו על ההכרעות התרגומיות בהם. ככלל, התלמידים העריכו את הווירטואוזיות המוזיקלית בתרגום ז'בוטינסקי, אך התפעלו עוד יותר מן הצלילות בתרגומה של חנה ניר.

את חציו השני של השיעור תכננתי להקדיש למחווה מפורסמת ל"אנבל-לי", הלא היא הפתיחה של "לוליטה" לנבוקוב. אך דברי ההקדמה על הרומן, על השערורייה שקמה עם פרסומו ועל השאלות כבדות המשקל שהוא מעלה, באמת כבדות משקל –

בנוגע לאחריות המוסרית של כותבים וקוראים (אם יש כזו?), על הפוטנציאל ההומניסטי של הספרות (האם מוסרי להזדהות עם אדם לא מוסרי?), הובילו את הכיתה לדיון אחר לגמרי... על פגיעות מיניות, על החשיפה היומיומית לאלימות ולהטרדות,

על בלבול ותחושת אשמה. לא מפתיע, אבל כל כך עצוב לעמוד פנים אל פנים מול מציאות שמנכיחה את הסטטיסטיקה – אחת מתוך אחת. עם זאת השיחה הייתה טובה וחשובה, ונחוצה מאוד.

הפתיחות והכנות שמאפשרת קבוצה קטנה היא לדעתי אחד היתרונות המשמעותיים שיש לנו ב'דרך רוח'.

במגמת הפילוסופיה:

בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – השבוע חזרנו לעבוד ברצינות וקשה. וכשאני אומר חזרנו, אני מתכוון כמובן לתלמידים. השיעור התחיל בחזרה על המושגים שלמדנו בשבען הקודם: מושגים כגון ריאליזם ואנטי ריאליזם, איסנטרומנטליזם, פרדיגמות רוח קון לעומת התקדמות לינארית של המדע. ועוד.

לאחר חזרה וסיום הגדרות והכתבה רשמית שלהן למחברות, חילקתי לתלמידים את המבוא של דיויד יום למסכת טבע האדם.

הבקשה הייתה ללכת ולקרוא בקבוצות, תוך סימון המושגים הבסיסיים של יום, חיפוש המושגים שלמדנו, באופן מופשט, בתוך הטקסט ומתוך ניסיון לשער לאיזה כיוון ילך יום.

התוצאות משעשעות. דבר ראשון, התלמידים הודיעו לי שאין צורך לסמן את המושגים העיקריים, מאחר שהם מודגשים בטקסט (אולי עוד על ידי יום). המשימה הראשונה נפלה בחלקה 😊.

אבל ההמשך היה יפה. התלמידים זיהו את האספקטים הריאליסטים אצל יום, זיהו את האמפיריציזם שלו ועוד.

בחלק השני של השיעור הם התבקשו להמשיך לקרוא ולמצוא חמישה הבדלים בין יום לבין דקארט. נראה שהמשימה היתה כללית מדי, כי התלמידים התקשו לכתוב את הנקודות, ומצד שני, במהלך הדיון בכיתה – לקראת סיום השיעור השני – הצליחו

למצוא מבחר יפה של הבדלים.

בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – פתחנו את השיעור בקריאת הפרק השני והאחרון בתכנית שלנו, מתוך הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות״ של קאנט. מה בין ״הפילוסופיה העממית של המוסר״ ל״מטפיסיקה של המידות״? והאם קאנט באמת

ובתמים חושב שהעובדה שאני הוא המחוקק מספיקה כדי לספק לנו מטאפיסיקה, ולא רק תפיסה המבטאת את העדפותינו ונקודת המבט שלנו? אלה היו קולות התלמידים. הזכרתי להם, תחילה, את התעקשות קאנט להתנער מהנטיות ומההעדפות

שלנו, ולזקק חוק שמקורו בשכל ובשכל בלבד. אולם מהו השכל? האם הוא אינו פשוט ביטוי של הסובייקטיביות שלנו? אני לא מצליח לשחזר איזו סידרת שאלות הובילה להתדרדרות שסימל המשך השיעור, מה שאני זוכר הוא שאחרי אתנחתא קלה,

הצגתי לתלמידים מבוא קצרצר לפילוסופיה של הלשון, במטרה להבחין בין תפיסה תיאורית של הקשר בין המחשבה והשפה לעולם, לבין תפיסה המבוססת על ״מציינים כשיחים״. הצגתי את התפיסה התיאורית של שמות פרטיים ואת הטיעון המרכזי

של הפילוסוף סול קריפקי, בספרו ״שיום והכרח״ נגדה (עם דוגמאות ומהלכים גם מפילוסופים אחרים, כמו דונלן, אוונס ופטנם). הדיון זרם בצורה נהדרת וניכר שהתלמידים הבינו את ההבדלים בין שתי התפיסות היטב. כדי לנוח מהאתנחתא,

סיימנו את השעה בסיום הקריאה של הפרק של קאנט.

בשעה השניה, ולקראת הפרק הבא בו נעסוק בתפיסה התועלתנית של מיל, החלטתי להציע לכיתה לקרוא את הסאטירה הפוליטית של ג׳ונתן סוויפט: ״הצעה צנועה״, משנת 1729. זו הפעם הראשונה בה קראתי את הטקסט, המציע, לטובתם של

ילדיה העניים של אירלנד והחברה כולה,  לאכול את הילדים, בעברית. אני חייב להודות כי למרות שהטקסט משעשע עד דמעות והנימה הקומית שלו ברורה, גם עבורי, קריאת הדברים בתרגום לעברית בת זמננו הייתה קשה לעיכול. דילגתי, צנזרתי

(כן, כן) והצטערתי שלא קראנו אותו באותה אנגלית ישנה בה נכתב. כדי להקל קצת על העומס, סיימנו את השיעור שוב במסורת של סבב הכרות, כשהפעם, על כל אחד היה לספר כמה אחים, חתולים וכלבים יש לו.