שבוע הלימודים התשיעי בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן מאחורינו. שכבת יא' שברה את הראש במבחן המחצית ושכבת י' המשיכה בשגרת הרוח שלה:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
אתמול היה לנו מבחן. הנושא היה כל חומר הלימוד שלנו השנה עד כה: שיר 23 באודיסיאה, סונטה 130 של שייקספיר, סונטה ד׳ מתוך מותה של הגבירה לאורה של פטררקה ופרקים א-ח של דון קיחוטה.
בעקבות העיסוק שלנו בסיפור אורפאוס ואורידיקה בשבועות האחרונים, הכנסתי גם שאלת אנסין על שירו של נתן זך ״אורפאוס מפנה את ראשו״, שלא הייתה שאלת חובה אך נראה לי שרוב התלמידים דווקא נענו לאתגר ובחרו לענות עליה.
כדי לעודד את הכיתה לפתח הרגלי עבודה מוצלחים הודעתי מראש שהמבחן יהיה עם מקראות פתוחות, ושמותר לכתוב בהן הערות, ושמחתי לראות את המקראות מקושקשות ומלאות הדגשות צבעוניות. לטוב ולרע, המילה ״מבחן״ פעלה על התלמידים/ות כמו קסם - הם עבדו בשקט ובריכוז, כתבו תשובות ארוכות, ולתחושתי יצאו די מרוצים/ות. אעדכן בשבוע הבא.
בכיתה י' של מורן בנית:
פתחנו את המפגש בשיחה על הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" כסיפור של חניכה אל הכתיבה. דיברנו על מודל החניכה המשתמע מן הסיפור, ועל המקום של ההקשר החברתי בסיפור. שאלנו כיצד נעימה הפכה לסופרת? והאם, למשל, לעובדה שאביה חולה, ושהעסק המשפחתי פשט את הרגל, יש השפעה כלשהי על הבחירה שלה להיות סופרת?
כדי לפתח את הדיון האמור, ולהאיר את ההקשר החברתי של הסיפור באופן ביקורתי, חזרנו ל"חדר משלך" של וירג'יניה וולף. דיברנו על האופן שבו הדרך שפרצה וולף עבור נשים, הייתה בזמנה אפשרית, ונגישה, רק עבור נשים לבנות ממעמד גבוה באנגליה. לכן כשוולף אומרת השיגו לכן חדר עם מנעול, והכנסה קבועה, ברור כי לא כל אישה יכולה להשיג לעצמה את הדברים הללו.
כדי לחזור למקומיות הישראלית, ולהאיר את הנושא מזווית אחרת, ניגשנו לרשימה שכתבה הסופרת רונית מטלון ("הייתי בת שמונה עשרה וקצת"), שבה היא נדרשת לראשית של התפתחות תודעתה כאדם כותב. ניסינו לחלץ את האתגרים, והמגבלות שהיה עליה להתמודד עימם, ושאליהם היא מתייחסת ברשימה. בין השאר שוחחנו על ההשוואה שאיתה פותחת מטלון את הרשימה בין ה"פעם הראשונה", לבין ה"סיפור הראשון".
קריאה זאת הובילה אותנו לקריאה המשותפת שלנו ברומן "קול צעדינו". קראנו את הפרק הראשון, והתלמידים מייד העירו שהצעדים של האמא, הם הרעשים של הבית, הרעש שהוא גם "שיר הערש", שמצפים לו, ואף זקוקים לו כדי להירדם.
בשיעור הבא נמשיך את השיחה על הפרק הראשון שקראנו.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול היה מבחן רציני לתלמידים. היה להם לא קל. קשה ומתיש. הנה שאלה לדוגמא עליה התבקשו לענות :
- הציגו את המוטיבציה העיקרית שגורמת לדקארט לצאת לדרכו.
- בחרו שלב משמעותי בדרך אל המטרה.
- הציגו אותו.
- הסבירו איך הוא מתקשר אל המטרה של דקארט
- בקרו את הנאמר בשלב זה על ידי דקארט
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
מה הערך של קרבות ענקים? את השיעור אתמול פתחתי בכמה מילים על אריסטו. תיארתי אותו כאחד משלושת הפילוסופים החשובים בהיסטוריה, יחד עם אפלטון וקאנט, אולי הגדול מבניהם.
התלמידים התקוממו: איזה ערך יש לחלוקת הציונים הזו? ולא עדיף שנשפוט לבד? הסערה התגלתה כפתח לדיון עשיר. ביקשתי לטעון שיש ערך בכך שאני, כנציג התחום מולם, משתף אותם בדעות נפוצות של פילוסופים. הצעתי שהנטייה להירתע מסופרלטיבים קשורה לתפיסה חינוכית רווחת, יותר מלעמדה פילוסופית כללית: רבים מאיתנו מאמינים כי יש נזק בחינוך ילדים בצל אידאלים תחרותיים העשויים לפגוע הן בביטחון העצמי של התלמידה והן בחופש היצירה שלה.
התלמידים לא מחויבים לאמץ עמדות אלה אולם אחד מתפקידי הוא להפגיש אותם עמן, ויש להם חיים שלמים להשכיל, לחקור ולערער עליהן. למעשה גם בקרב הפילוסופים לא שוררת הסכמה גורפת. יש, למשל, פילוסופים המאמינים כי דווקא יום, ולא קאנט, ראוי להימנות עם הרשימה. החשיבות של אריסטו, הצעתי, היא בין היתר בכך שהוא ניסח וביסס רבות מהחלוקות של תחומי הדעת כפי שאלה מקובלות עד היום, ורבות מהעמדות בנות זמננו הן תגובות ישירות לתפיסות ותורות שאריסטו ביסס ופיתח. תלמיד הציע כי אין זה מפתיע. אם זה סדר הדברים במציאות אריסטו פשוט היה הראשון שגילה אותו, לא נובע מכך שהוא מקור החלוקות הללו. מקור החלוקות הוא סדר הדברים במציאות.
ההערה המצויינת הובילה אותנו לדיון על פוקו וקון, על הארכאולוגיה״ של הידע ועל הפילוסופיה של קאנט.
זו רק היתה השעה הראשונה. אחריה התלמידים פתרו תרגיל כתיבה על האפולוגיה, אחריו דיברנו על חלוקת הנפש והמדינה של אפלטון, מה שהוביל אותנו לשיחה על פרוייד, ולבסוף, פנינו סוף סוף לקריאה ב״אתיקה״ של אריסטו.
הספקנו לקרוא רק את משפט הפתיחה של הספר אבל מצד שני, כמעט כל תפיסת אריסטו מקופלת בו אז אנחנו בסדר.
Comments