אוניברסיטת בר אילן 24.02.2019

השבוע ה 20 של הלימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' בר אילן, נראה שהיינו כאן מאז ומעולם. זה מה שהתרחש אמש:

בכיתת הפילוסופיה של ד"ר אושי שהם קראוס:

אמש השלמנו את המהלך של קאנט לביסוס הציווי המוחלט.

יצאנו ממושג הרצון הטוב, דיברנו על החובה, על החוק ועל הציווי עצמו. נוצר בכיתה דיון מעניין, מלווה בחוסר שביעות רצון מקאנט והמהלך שלו.

לאחר ההפסקה נתתי לתלמידים עבודה ראשונה לקראת ציון של סמסטר ב'. צפינו בקטע מהסדרה "מראה שחורה", קטע שעסק במציאות של משחקי סימולציה דיגיטלית מציאותיים לגמרי והתלמידים קיבלו את העבודה הזו:

"לפניכם קטע הלקוח מאחד הפרקים של "מראה שחורה". הפרק מתאר עולם טכנולוגי שבו משחקי המציאות מדמים את המציאות בצורה מלאה ומוחשית, באופן שמקשה על המשתתף להבחין בין תפקוד וחיים בתוך מציאות לבין חיים ותפקוד בתוך המשחק. המיוחד בפרק הזה הוא שהמשחק קולט את הפחדים, הרצונות, השאיפות והתקוות של השחקן ומייצר לו עולם מותאם במיוחד. (במקרה שלנו עולם אימה מותאם לפחדים שלו). מהקטע עולות שאלות מעניינות:

1. בעולם שבו ניתן לייצר מציאויות חלופיות, האם – ועד כמה – יש משמעות להעדפה של מציאות ראשית אחת, או מציאות עדיפה מסוימת?

2. מהם יתרונותיה וחסרונותיה של חברה בה ניתן לייצר חוויות תפורות אישית לכל אדם, ולשלוט בתפיסת העולם שלו ובתפיסת המציאות שלו?

3. האם (וגם, איך) אפשר לנהל באופן יעיל ומוסרי חברה שבה חיים בני האדם ברבדים שונים של מציאות ועוברים מממד לממד באופן חופשי?

כדי לענות על החלק הזה בהצלחה עליכם:

1. להציג את המצב החברתי במילים שלכם

2. להציג את הבעיות שהוזכרו כאן

3. לדון בבעיות

4. לאתר חומר עיוני/ מדעי/ דתי/ היסטורי – רלבנטי, ברשת

5. להציג דיון מעמיק בכל אחת מהשאלות.

עכשיו מחכים בכיליון עיניים לתשובות התלמידים.

בכיתת הספרות של יעל איזנברג:

בשיעור אתמול המשכנו לעסוק במושג ההזרה, תוך ניסיון לאפיין את ההזרה הספרותית לעומת צורות אחרות של הזרה אמנותית. זה היה שיעור קופצני וגדוש בחומרים, שבדיעבד אני חושבת שהיווה מין סיכום ביניים של כל השיעורים השנה. מה קראנו ומה לא קראנו: אלתרמן, צארא, קורטאסר, נבוקוב, פו, גולדברג, ויליאם קרלוס ויליאמס ולואיס קרול - כולם זומנו...

כדי לסייע לנו לעמוד על הדרכים השונות שבהן הספרות מפעילה את תחבולת ההזרה. בין הדברים הראויים לציון שקרו בשיעור הקשבנו להרצאה קצרה מפי אחת התלמידות, עמית, על תנועת הדאדא; הגדרנו את המושגים ״פאבולה״ וסוז׳ט והדגמנו אותם על ״הלב המדובב״ לפו; קראנו את הקטע ״הוראות למתיחת שעון״ של קורטאסר, שאמנם לא שיחזר את קסם ההתאהבות שחולל הקטע ״הוראות לעלייה במדרגות״ שקראנו בשבוע שעבר, אבל הזכיר לתלמידים דווקא את ״הגיהנום המאושר״ של לאה גולדברג, והשיב אותנו לבחינה של הטקסטים מול הנושא השנתי שלנו - אובדן התמימות; והכי חגיגי: גמרנו לקרוא את ״אליס בארץ הפלאות״, שאותו קראנו בהמשכים ברבע השעה הראשונה של כל שיעור בחודשים האחרונים. התלמידים החליטו פה אחד שכעת נתחיל לקרוא את ״אליס מבעד למראה״.

ניסיתי להתנגד, ולהסביר שבקרוב נתחיל לקרוא ספר שלם גם בגוף השיעורים וזה יכול להיות יותר מדי, אבל הם היו נחושים, ונראה לי מצחיק להתעקש.