אוניברסיטת בר אילן 23.03.2025

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס

הנה רשימה של שאלות:

האם המושג "צדק חלוקתי" הוא מושג מוצלח? האם השוק החופשי לא אמור להסדיר כל פעילות כלכלית?

איזה חוקי צדק חלוקתי רצויים?

איך יוצרים חוקי צדק חברתי בצורה הוגנת?

ומכאן אפשר לראות שאנחנו ממשיכים עם רולס ומשלבים בין לימוד תיאורטי שמנסה להיות מסודר ושיטתי ורהוט ובין דיונים על כל חלק שניסה להיות מסודר ורהוט.

וכן, לפעמים הויכוח מסיט אותנו הלאה והלאה ואנחנו מאבדים את הלימוד השיטתי.

וקשה, קשה לחזור אליו ולפעמים המורה מלמד שיטתי מדי ומעייף את התלמידים. וככה עוברת שעה ועוברת עוד חצי שעה מהר מאוד.

בחלק השני אנחנו נענים לבקשה חוזרת ונשנית של שחר. שחר רוצה שנראה ביחד את "צלילי המוזיקה".

אנחנו רוצים לפרגן אבל...צלילי המוזיקה.

כן הוא חמוד וקסום ומלא שירים וטוב לב

אבל נלמד ממנו?

מה?

הרי יש כל כך הרבה סרטים שמהם ניתן ללמוד פילוסופיה ולהכיר ספרות בצורות טובות ועמוקות כל כך.

אבל שחר לא מוותרת ואנחנו מסכימים

יעל ואני קופצים ראש לבריכה ריקה ומכריזים על תחרות התחלות פילוסופיות.

אנחנו מקבלים את אולם בק בעל הכיסאות האדומים, אולם שמזכיר אולי במעט את בתי הקולנוע של שנות השבעים. יעל דואגת לשש שבע חבילות פופקורן. (אל תגלו כי אסור להכניס לאולם).

אנחנו צופים בחלק מהסרט ומנסים לרשום רעיונות פילוסופיים שעולים בו.

האמת, היה ממש כייף ומהר מאוד שכחתי מהפילוסופיה.

ואם אני שכחתי, אני מניח שגם רוב התלמידים.

מה שאומר שיהיה לי לא מעט להכין לקראת שבוע הבא, כדי להראות לכולנו שלא "סתם" ראינו מחזמר.

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

אנחנו עוברים לנושא הבא שאמור לעבור כחוט השני בכל מה שלמדנו השנה – שאלת החינוך. אמנון כותב על הלוח שלוש שאלות בזו אחר זו: 1) מה זה חינוך? 2) האם חינוך זה טוב או רע? 3) האם אפשר בלי חינוך? התלמידות שלנו כותבות ולאחר מכן משתפות, במה שניצת עד מהרה לשיחה נלהבת ועשירה. "חינוך הוא תוצאה של החברה שבה אנחנו חיים"; "הוא השרשה של ערכים"; "הוא כרוך תמיד בשינוי התנהגותי ויש בו ממד אקטיבי"; "יש חינוך פנימי ויש חינוך חיצוני"; "חינוך מייצר הבחנה בין טוב לרע"; "יש נטייה ביולוגית להתחנך וכן נטייה ביולוגית לחנך". 

מכאן, אולי מתוך ההקשר הביולוגי, אמנון מזמין את כולנו לבדוק מה אמרו על חינוך לפנינו, ומספר לנו על אחד מחיבוריו המפורסמים ביותר של רוסו (לא נפרדים ממנו כל כך מהר) – אמיל או על החינוך. אנחנו נזכרות בקביעות המרכזיות של רוסו בטקסטים שקראנו על השוויון או האי-שוויון בין בני אדם: האדם טוב מטבעו; "המצב הטבעי" היה טוב יותר מאשר המצב החברתי; במצב הטבעי היה שוויון; בני האדם יצרו אי-שוויון. מכאן, נשאלת השאלה מה אדם שסבור כך כרוסו, היה אומר על שאלת החינוך. ההצעות עולות: חינוך בסביבה טבעית; חינוך כמו "על אי בודד" – במנותק עד כמה שניתן מאנשים, מהחברה; חינוך טבעי; חינוך "טרום חברתי".

אנחנו קוראים ביחד את הפתיחה ומתחילים לחלץ את התפיסות של רוסו. כשאנחנו מגיעים אל הפנייה ל"אֵם אוהבת וחרדה לבאות", אשר רוסו מפציר בה "להשקות את הצמח הרך בטרם ימות" אמנון מציין שמבחינת רוסו מדובר במטפורה קונקרטית – רוסו תמך בין השאר בהנקה ישירה של הילדים על-ידי האם (להבדיל משימוש במינקת שהיה באותם זמנים) ובמידה רבה ראה בכך ראשית-חינוך. התלמידות מצידן מצאו הזדמנות נוספת להזכיר לרוסו את נטישת ילדיו שלו אחרי הלידות. הגענו להבחנה בין שלושת סוגי החינוך והבטחנו להמשיך בשבוע הבא.

לאחר ההפסקה העמקנו את ההתכוננות שלנו למליאה שתתקיים אחרי פסח. עוד בשיחות קודמות על כך, התוודענו לחשיבות הגדולה שהתלמידות מוצאות במעורבות ישירה שלהן בארגון ובניהול המליאה. לפיכך, הצגנו אתמול הצעה כללית למליאה שתהיה שיעור חווייתי בנושא משל המערה, בהובלה מלאה של התלמידות. בשיעור עברנו על המתודות שעברנו אנחנו בשיעורים שלנו; דיברנו על התאמות נדרשות, על חלוקת תפקידים ועל ההכנות שמצפות לנו. המליאה מתחילה לקבל צורה ויש למה לצפות.

את מחצית השעה האחרונה הקדשתי לקריאת שירו של אהרן שבתאי "במקום משה". זהו שיר אקטואלי שוודאי רובכן נתקלתן בו, שמדבר על כך שהדובר רואה לנגד עיניו בכל זמן, בכל מקום, בכל מצב תודעתי, את פניה של עינב צנגאוקר. בשל הקומפוזיציה הייחודית של השיר, החלטתי לעשות דבר שלא עשיתי מעולם בשיעור – להקרין את השיר "בחשיפה איטית". כלומר, לקרוא שורה-שורה, מבלי לגלות את סופו, עד שמגיעים אליו. המתודה הזו אפשרה להבחין בכוח האדיר של השיר: אנחנו מתחילים "לטפס במעלה בניין" עם המילה החוזרת "במקום" – במקום דמויות מופת של מנהיגים רוחניים, במקום בני משפחה יקרים, במקום אהובה, במקום רעיונות נשגבים (הדגלים), במקום ייצוגים שונים, "במקום הכול" – אומר הדובר, מבלי להגיד לנו "מה" במקום. אחרי ההצטברות הזו אנחנו ממשיכים לטפס, והפעם בממד הזמן והמקום – "אני רואה"; כלומר, במקום כל מה שציינתי (שזה "הכול") – אני רואה. מה אני רואה? אני עדיין לא משיב על כך, אלא אומר מתי אני רואה. מתי? תמיד. ביום, בלילה, בחלום, בהקיץ (כלומר, בכל מצבי התודעה); היכן אני רואה? בכל מקום. בכל מקום בבית, ברחוב, בעיר. ולאחר שטיפסנו, לאחר שהגענו אל ראש הבניין הזה, אנחנו מתחילים לגלות את מה הדובר רואה. גם הגילוי הזה מושהה עד כמה שניתן: "רואה את הפנים/ רואה את פניה" – עד שהשורה האחרונה מגיעה ואנחנו נזרקים בבת אחת מראש הבניין בנפילה חופשית.

אני לא יודע אם התיאור הזה שכנע, אבל בשיעור הקריאה שכנעה. נפלנו מראש הבניין. הוטחנו. לא התענגנו כמובן על הקריאה הזו. אבל חווינו יחד משהו, גילוי, עומק רגשי מסוים, שייתכן שיש בו משהו מהסדר הטרנספורמטיבי. אכן, זה הכוח של השירה. לכך היא מסוגלת. וכל עוד יש שירה בעולם, כל עוד יש מי שרואה באופן הזה את ענב צנגאוקר, וכל עוד יש מי שמוכנות לקרוא את השירה הזאת, מדי שבוע – אנחנו מחויבים להאמין, מחויבים לדעת.

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

השבוע הוקדש לשני נושאים: ענייני השעה במדינה והכנה לבגרות.

בחלקו הראשון של השיעור הרגשנו שכדאי להתייחס למצב המופרך שאנחנו נמצאים בו ברמת המדינה, ואולי בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

התחלנו בלשאול את התלמידים מה הם יודעים על האירועים שמלווים אותנו. הצלחנו למנות ארבעה אירועים: פיטורי בר, פיטורי בהרב מיארה, השבת החקיקה לשינוי הוועדה לבחירת שופטים, והפסקת המשא ומתן להשבת החטופים וחזרה ללחימה. שאלנו את התלמידים כיצד הם מרגישים ביחס למצב והתשובות היו מעורבות, אבל לתחושתי זה טופס אותם פחות קשה מאשר אותנו, אבל לא בלתי מורגש. 

בהתחלה ניסינו להסביר מה בכלל קרה. יש לכל אחד מהאירועים האלה פרטים, לעיתים טכניים, שקריטיים כדי להבין על מה התרעומת. זה הזכיר לי שלפני כמה זמן הכניסו לסילבוס בחלק מהתוכניות במדעי הרוח קורס בשם ״עובדות ופרשנות״. ניסינו, כמידת האפשר, לתת תיאור של האירועים, לא מתוך ניסיון לאובייקטיביות כי נראה לי שדי ברור לתלמידים מה עמדותינו בשלל הסוגיות, אלא כי זה נראה חשוב להיות מסוגלים להפריד הפרדה עקרונית בין השיפוטים האתיים שלנו לשיפוטים עובדתיים, במיוחד כשזה נראה קשה עד בלתי אפשרי.

אחר כך בחרנו סוגיה אחת, הסוגייה של פיטורי ראש השב״כ, ונתנו לקבוצה אחת להציג את העמדה הסבירה, ולאחרת לייצג את עמדת הממשלה. הם נדרשו לענות על שתי שאלות: מה העילה לפטר או לא לפטר את ראש השב״כ, ומה הסיבה לעקוב או לא לעקוב אחר הוראת בג״ץ בנושא. זו הבחנה חשובה בעיניי, גם ברמה העקרונית, וגם ברמה הפרקטית.

הקבוצה שנדרשה לגלם את פרקליטו של השטן התרעמה שזה קשה יותר, ובכל זאת השתדלה לעמוד במשימה.

לאחר מכן ערכנו מעין דיבייט. ״מעין״ משום שבתחילתו ניסינו לכוון לכך שהמטרה היא לא לגבור ברטוריקה, אלא לנסות להציג את הגרסה הטובה ביותר של העמדות הללו, כדי להבין מה בכלל עומד על הפרק.

שמנו לב לכמה נקודות מעניינות:

כדי לענות לטענות בשאלה הראשונה, קבוצת פרקליטי השטן נדרשו להעמיד לא רק טענות עקרוניות, אלא להעמיד סיפור חדש שמסביר את האירועים, הבלדה על ביבי ורונן, סיפור על יחסים שסופם לגווע. 

הקבוצה השנייה עמדה על הטענה שהממשלה לא עומדת בתנאי הבסיסי של מתן נימוק, ומסתבר שזה עקרוני לאיך שאנחנו מבינים מערכות פוליטיות.

בשאלה השנייה התגלעה המחלוקת העקרונית - בין שלטון החוק ובין ייצוג הציבור.

פרקליטי השטן טענו שהממשלה מייצגת את תועלת הציבור כפי שהציבור מבין אותה.

פרקליטי הצד השני טענו ששלטון החוק הוא עיקרון בסיסי שנבחר בו מאחורי מסך בערות: אלמלא שלטון החוק ייתכן כוח בלתי מוגבל שפועל באופן לא צודק כלפי מישהו, ואנחנו לא יודעים מתי נהיה הקורבנות שלו.

גילינו שקשה מאוד להתווכח עם הטיעון הזה, אבל לשם התרגיל ניסינו להבין מה כן ניתן לענות. אחת ההצעות הייתה לטעון שהעקרונות לפיהם פועל בית המשפט לא טובים ולכן הוא אינו שופט משפט צדק. זו אפשרות, אבל במקרה כזה, עמדנו על כך שמול המסורת של אתיקה ומחשבה משפטית שבבסיס המשפט, כדי להציע עקרונות טובים יותר כדי שהטענה הזו תחזיק מים.

הצעה נוספת הייתה שיש בעיה בזהות השופטים, כך שיש הטיה ממוסדת. העובדה שהם פוסקים באופן מאוד דומה מראה שהם באים מאותו צד פוליטי. בעקבות ויטגנשטיין הצעתי ניסוי מחשבה: נניח שהשופטים פוסקים באופן דומה, אבל זה לא בגלל שהם מחזיקים באותן עמדות פוליטיות אלא בגלל שהם מחזיקים באותה תפיסת צדק, כיצד הדבר היה נראה? והתשובה המתקבלת - זה נראה אותו הדבר.

הפרדנו כאן בין שתי טענות: האחת, שיש בעיות ייצוג חברתי בבית המשפט, והשנייה, שאחידות השיפוט מעידה על אחידות פוליטית (מה שהפרכנו). יהונתן הקשה, האם העמדות הפוליטיות לא משפיעות על פסיקות בג״ץ?

תשובתי הייתה שזה בהחלט ייתכן, אבל נראה שיש מקרים בהם זה רלוונטי יותר - למשל אם שופט מתנחל עוסק במאחז בלתי חוקי - ומקרים בהם יש תמימות דעים יחסית במסגרת המשפט, בפרט בסוגיות חוקתיות.

בהערת אגב, הוספנו שכיום גם שופטים ימנים חובשי כיפה שבעבר הממשלה נלחמה על הכנסתם לבית המשפט העליון מסומנים כאויבי השלטון כי הם מתנגדים להשחתת המידות.

עוד שמנו לב לקשר בין פרדוקסים של התייחסות עצמית (self-reference) ובין משברים חוקתיים, ממש כשם שפרדוקסים של התייחסות עצמית מתעוררים מתוך אי-הגבלה של תחום חלות של טענות/של כושר ביטוי (״המשפט הזה שקרי״), כך המשברים הללו לא פעם מתעוררים כאשר הרשות המחוקקת מחוקקת חוקים לגבי חקיקה, הרשות השופטת שופטת לגבי תחום החלות של שיפוטיה, המחוקקת מחוקקת לגבי שיפוט על חקיקה, וכו׳.