המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיעור מופלא בכיתה י' בר אילן. סדנת כתיבת מסות: פרק ראשון במסע. האם הם יתחברו? לא יתחברו? האם יסכימו? האם תהיה לתלמידים סבלנות?
המפתח נמצא ברעיון של יעל. בשלב הראשון ניתן משימה פשוטה (יחסית): נבקש מהתלמידים לכתוב טקסט קצר המתאר אנקדוטה שקרתה להם בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי.
ההיגיון: מכאן ננסה לעזור לכל אחד ואחת לחלץ רעיון פילוסופי/ ספרותי/ פסיכולוגי – כללי ומשם להמשיך.
רעש בכיתה. בלגן של התחלה.
ליטל נוסעת על הקורקינט של ברק.
כולם מדברים
מסדרים שולחנות.
מתיישבים
ו...רעש.
אנחנו מציגים את המשימה.
לאט לאט התלמידים מפנימים ומתחילים לחשוב.
הרעש פוחת והולך .. והנה, פתאום שומעים רק קליקים עדינים של מקשי מקלדת.
ארבעים דקות חולפות..והבקשה: עוד עשר דקות.
אנחנו מתחילים בסבב הקראה ו"מטר שאלות"..והנה, עולם ומלואו.
סיפורים ועוד סיפורים ועוד נדבך להיכרות שכבר קיימת, ורין, התלמיד שעל הציור אמון יושב כבר על שולחן ליד הלוח ומאייר בקומיקס את הסיפורים.
וכך חולף לו השיעור וחצי שעה לפני הסיום...נשבר הכל ברעש..הסבלנות מתה והם (ואני) רוצים..הביתה.
נמשיך אחרי חנוכה.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
את השיעור השלישי שלנו עם דקארט פתחנו, כהרגלנו, בתרגיל כתיבה: "נסי לחשוב על רעיון או מושג שהוא כל כך טבעי לך, כאילו היה קיים בך מאז שאת קיימת. מהו? מה הם?" התשובות היו אופטימיות: קסם, טוב, מוזיקה ושלום. לשם האיזון נתנו מקום גם לרגש אחד שלילי: הבושה. ומה עם אלוהים? טרם הופיע.
נזכרנו יחדיו כי מלכתחילה הכריז דקארט (עוד במאמר על המתודה), כי מטרתו אינה להיוותר בספק, אלא למצוא את הסלע היציב המסתתר תחת אדמת החול. עוד נזכרנו, כי מראש הכריז דקארט כי ההגיונות שלו יוכיחו את קיומו של האלוהים. את ההקדמה שלו, הממוענת אל מוסדות הכנסייה, הצענו כי כדאי לקרוא קריאה כנה ובלתי שיפוטית: לא כאפולוגטיקה או אירוניה ("אל תשרפו אותי"), אלא כמעידה על רצון כן להוכיח אחת ולתמיד את קיומו הבלתי מוטל בספק של אלוהים.
או אז עברנו לקרוא את שלוש ההוכחות לקיומו של אלוהים, וסיכמנו אותן במשפטים קצרים וברורים, במלים שלנו, על הלוח. המשפטים החלו כולם במלים "יש אלוהים כי...". בנוסף לשלוש ההוכחות אותן נהוג לזהות אצל דקארט, אף זיהינו הוכחה רביעית בקטע מההיגיון החמישי.
התלמידות החכמות שלנו ידעו לגשת לטקסט בעדינות, תוך השהיית השיפוטיות, וקראו אותו מתוך עיניו של דקארט. הן נתנו לו לשטוח את טיעוניו ובחנו אותם בעיניים אוהדות. הן אף דירגו את ההוכחות על פי מידת השכנוע שלהן.
בסיכומו של דבר, הסכמנו כולנו כי הוכחת קיומו של האני משכנעת באופן דרמטי - ולעומתה מחווירות ההוכחות לקיומו של האל. בין השאר, מצאנו כי הסדר הכרונולוגי בו מופיעים הגילויים – קדימות הוכחת קיומו של האני על פני הוכחת קיומו של האל – משאירות אותנו כקוראות עם הדגש על האני, אף כי דקארט מיקם, כמובן, את האל כקודם לאני וכסיבת קיומו.
זיהינו זאת כמאפיין הטראגי במפעלו של דקארט. העובדה כי מפעלו נתפס כהצבת הסובייקט במרכז, בניגוד לכוונתו. הזכרנו את פסקל, שלא סולח לדקארט על שייתר את הצורך באל. הזכרנו גם את הכנסייה הקתולית, שראתה בעצם הניסיון להוכיח את קיומו של האל כפירה בידיעה שהאל קיים. חשבנו על כך גם במונחים של מספר ההוכחות להן נדרש דקארט: כלומר, אם הוא כל כך בטוח בקיומו של האל, מדוע הוא נזקק לכל כך הרבה הוכחות?
בסיומו של חלק זה של השיעור, חזרנו אל תרגיל הכתיבה שבו פתחנו, והוספנו לרשימת המושגים עמם אנו נולדות את המושג שדקארט היה מבקש להציב בתוכה: אלוהים.
את השעה השנייה פתחנו באמצעו של הסיפור פונס הזכרן, אותו התחלנו לקרוא יחדיו בשיעור הקודם. יפעל החזיר אותנו אל החדר החשוך בכפר הדרום אמריקאי העלוב, אל המפגש עם פונס בעל הזכרון המושלם. תחילה היינו אופטימיות: מי לא תרצה לדעת לטינית באמצעות קריאה חד פעמית במילון? אך במהירה נוכחנו במימד העצוב של הסיפור, ובתוצאות הטרגיות של הזיכרון המושלם. למדנו שאם לא שוכחים, לא מתאפשרות הכללה, הפשטה ומחשבה.
את השעה הזו סיימנו עם עמיחי, שלימדנו על הדרך בה הזיכרון והשכחה שלובים זה בזו ועל האופן בו לעיתים מבין שניהם, דווקא השכחה משמשת לנו כהר אררט בסופו של המבול. הדברים קיבלו משנה תוקף לאור החוויה הקשה של הקריאה בפונס הזכרן. בשלב זה של השיעור הכל הזכיר את דקארט. חשבנו על האופן בו אי אפשר שיהיה זיכרון ללא שכחה, כמו שאי אפשר שיהיה הר ללא גיא, או אלוהים ללא מציאות.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
בכיתה י"ב השבוע, אחרי שהושלם כמעט המהלך של קאנט, התחלנו לקרוא את סיפורה של אורסולה לה גווין "ההופכים עורפם לאומלאס". אולם קודם לכן נצפה קושי להתחיל את השיעור, אז התחלנו בסבב של כולן, ששיתפו בדבר אחד שמעסיק אותן כרגע, ורוצות להניח במרכז החדר. התרגיל הזה סייע לרובן לנתב אחרי כן את תשומת הלב לסיפור.
פתחנו את הקריאה בדיבור על המרחב האוטופי שמייצרת לה גווין בכל מיני שאלות - מה מרחב כזה מעורר בי? איזה תחושות עולות בי בגוף ובתוכי? התלמידות דיברו על תחושה של חמימות, העלו אסוציאציות מפתיחת הסרט של רפונזל, וניסו אף למקם את אומלאס בעולם. עלתה כמובן השאלה האם מדובר במרחב שאכן אפשרי כי קיים הוא, ובכלל האם מדובר במרחב קונקרטי.
המשכנו עם הקריאה והרגשנו שהמספרת, אחרי שהעמידה בפנינו את התמונה הבהירה הזו, מרחיקה אותנו ממנה, ומשהו בתנועת ההרחקה יצר אצל כולנו חשד. התלמידות היו עסוקות מאוד בהבחנה שהיא יוצרת בין רע לטוב, וגם דיברנו על הבנאליות של הרוע מול הבנאליות של הטוב. דיברנו על ארנדט ועל המחשבה שלה על הרוע. זה לקח אותנו לאזורים מרתקים - לשאלת היכולת להכיר ברוע שבתוכנו. היו לנו גם שתי דקות על ויניקוט (!) והמחשבה הפסיכואנליטית כי אהבה ושנאה אינן נפרדות זו מזו, אלא נחוצות זו לזו. כאן התפתח שיח מצד התלמידות על הצורך להכיר בשנאה, שקיימת בכולנו, ולתת לה לגיטימציה, כלומר כרגש קיים שלא נכון להכחיש אותו, השאלה מה עושים איתו.
סיימנו את השיעור בתרגיל כתיבה קצר. התלמידות ניסו לחשוב אלו דברים צריכים להיכלל בעולם טוב שכזה, או "מעבר לטוב". כל אחת שיתפה במחשבות שלה ועלו חומרים מעניינים שיצאו נגד האפשרות של עולם כזה, וההבחנה בין טוב לרע, כמו "אם לא שמים פח זבל, אז בטח שלא יהיה זבל".
Comments