שבוע לימודים השלישי בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן. בלי הרבה הקדמות מיותרות, בואו איתנו לסיור בכיתות:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
השיעור אתמול היה מצוין, והוא היה מועתק מא' ועד ת' משיעור שד"ר ננה אריאל העבירה בכיתתה בבית חינוך באונ' תל אביב - הוכחה שמאגר הסיכומים השבועיים של דרך רוח הוא אוצר אמיתי. ביקשתי מהתלמידים להביא לשיעור תצלום משפחתי מלפני 20 שנה (חלקם רימו קצת והביאו תמונה מלפני פחות מ-20 שנה - של עצמם). התלמידים היו נלהבים להציג את התמונות ולספר עליהן ובמהרה ניתבנו את הדחף הזה לתרגיל כתיבה בשני שלבים: בשלב הראשון ביקשתי מהם לתאר בצורה מדוקדקת את כל מה שרואים בתמונה, ללא שיפוט, הסברים ופרשנות, כמו מכונה. בשלב השני ביקשתי מהם לכתוב חיבור אישי על התמונה, מן הפרספקטיבה של התבוננות מאוחרת.
חלק מהתלמידים הקריאו את חיבוריהם היפים (ומי שרצה אף קיבל משימת כתיבה שלישית, להשלמה בבית). דיברנו על הנצח שחלף מסוף שנות ה-90 ועד היום, על השינויים העמוקים שעברו האנשים שבתמונות, ועל הצביטה הנוסטלגית שבמבט אחורה. למרות שננה דיווחה בדיוק על כך, הופתעתי לגלות שאף אחד מהתלמידים לא חשד שהשיחה על התמונות תוביל חזרה אל אודיסאוס, שנעדר מביתו 20 שנה!
בחלקו השני של השיעור קראנו את השורות המרגשות של שיר 23, המתארות את פגישתם המחודשת של פנלופה ואודיסאוס. השורות האלה יפהפיות כל כך, שרק כשהתחלנו לקרוא הבנתי כמה מיותר היה הלחץ שלי מארגון דברי המבוא ומכל שלבי ההכנה לקריאה.
חשתי שגם התלמידים לא תיארו לעצמם שהסצינה תיגע כך בליבם, והופתעו מאוד ממורכבותה, מחיותה ומיופיה. כמו שנגה אמרה לי בשבוע שעבר - יש בתכנית הלימוד שלנו כל כך מעט סיפורי אהבה מוצלחים ומשפחות מאושרות, שההתמסרות הכנה הזו לשמחת הסוף הטוב היא באמת נדירה. וכמו שהעידו התלמידים, דווקא ההיסוס, ההשעיה והמבוכה ששורה על הסצינה הפכה אותה בעיניהם לאינטימית ואנושית, והמיסה את הציניות הטבעית שלהם.
שוחחנו עוד קצת וגם ענינו על שאלת בגרות בנושא האודיסאה, אך אני מעדיפה לחתום את הסיכום בסוף השמח הזה.
בכיתה י' של מורן בנית:
את השיעור הראשון הקדשנו היום להמשך הדיון בסיפור של סלינג'ר "יום מושלם לדגי בננה". דיברנו על הניגוד בעיצוב הדמויות של מיוראל וסימור (שטחיות מול עומק, חוסר השכלה מול השכלה), וניסינו להבין בעזרת התבנית הניגודית את הכינוי של מיוריאל: "הזונה הרוחנית של 1948". אחרי שדיברנו על התבנית הניגודית, שברנו אותה, והראנו איך כל אחד מהם, לוקה בעיוורון ביחס לאחר.
בהמשך, ניסינו להתבונן במבט על על המהלך של הסיפור, ודיברנו על האופן שבו המספר הוליך אותנו שולל, וגרם לנו "לחשוד" בסימור, ושלמעשה יש אפשרות לקרוא את הסיפור באופן מורכב יותר. היו אפילו שחשבו שלולא השיחה בין מיוריאל ובין אימה, לא היינו כלל חושדים שסימור עשוי להטריד מינית את סיביל.
סיימנו את הדיון בסיפור דרך הפריזמה של החניכה. דיברנו על הגיוס לצבא, ועל ההשתתפות של סימור במלחמה כ"טקס חניכה" של גבריות, ועל האופן שבו סימור יצא מהטקס הזה לא "גבר, גבר", אלא גבר פגוע, גבר לא מתפקד.
בתוך השבר הזה בחניכה שלו בולט הקונפליקט המיני, והמשאלה הרגריסיבית לעולם הילדות.
בחלק השני של השיעור התחלנו לקרוא את הסיפור של טילי אולסן "אני עומדת כאן ומגהצת". מייד לאחר קריאת הפתיחה של הסיפור שמנו לב לסגנון השונה של הסיפור ביחס לסגנון של סלינג'ר. דיברנו על הטכניקה של זרם התודעה, ואפילו הזכרנו את ווירג'יניה וולף, וגלשנו קצת ל"חדר משלך" (כל הכבוד סשה הבת!), אבל הכול התחבר - שאלנו למי יש חדר משלה, ולמי יש כסף להשיג חדר. היה לנו ברור שהמספרת של הסיפור, שעומדת ומגהצת, לא יכולה להשיג חדר משלה או כסף, ושאם כבר היתה כותבת, הייתה יכולה לכתוב רק בזרם של תודעה, עם כל הפרעות הביניים (הטלפונים, הילדים הבוכים, החיתולים).
המשכנו בקריאה של הסיפור, ודיברנו על המהלך הרטרוספקטיבי - האופן שבו המספרת חוזרת אל העבר, ומתחקה אחר השברים בילדות של בתה הבכורה. דיברנו על השבר הראשון של נטישת האב, ואחרי כן על הנטישות החוזרות של האם. הדיבור על הנטישות הוביל אותנו לשאלת חרדת הנטישה של אמילי. נמשיך בקריאה במפגש הבא.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול בכיתת הפילוסופיה עבדנו קשה. קשה ובאופן ממושך. התחלנו לקרוא את הגיונות של דקארט. ומיד התחילו ויכוחים על החומר בכיתה. דקארט, משום מה, עורר הרבה התנגדויות.
בניגוד לפעמים הקודמות בשנה שעברה, הצלחתי הפעם לתת מקום לדיונים ולביקורות, אבל לא לאבד את הטקסט עצמו וחשוב יותר, את ההבנה השיטתית שלו ואת הסיכום הטכני (כמעט) ומאורגן שלו. כן כן, אנחנו רוצים להצליח גם בבחינת בגרות, לא רק ללמוד ולחשוב. גם זה קיים כאן.
קראנו ואני פירטתי את השורות לסעיפים שהלכו והציגו במילים שלנו, של היום, את המהלך של דקארט. היה לא קל.
טליה, מנהלת בית החינוך, עזרה לנו, בדיוק כמו שאני אוהב, כשסתרה אותי והוסיפה רובד לא מוכר לי בדקארט. התחושה היתה של שילוב של שיעור פתוח וחופשי ובלי גבולות, ביחד עם תוצר מסכם. יצאנו להפסקה.
אחרי ההפסקה חזרה אלינו טליה ודיברנו על עבודות גמר במשך כחצי שעה. ניסינו לענות לשאלות רבות ואנחנו מחכים לתגובות של התלמידים אחרי החג.
החלק השני היה של עבודה עצמית בזוגות – שלשות.
התלמידות יצאו עם משימה: לקרוא עמוד נוסף בדקארט ולשחזר את המהלך: לכתוב עוד סעיפים במהלך.
לא היה קל, קיבלתי את הטקסטים של התלמידים בסוף השיעור ואקרא אותם במהלך סוף השבוע. מעניין
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
בשיעור אמש עשינו את שני הדברים שכל מורה לפילוסופיה יודע שאל לו להיכנע להם ולעשות לעולם: דיברנו על השאלות האם כל מעשה חופשי של אדם נעשה במאמץ להגדיל את אושרו והאם המוסר יחסי. איך זה קרה ואיך זה התנהל? ״הכל התחיל״, אמר החשוד, רגע, נתחיל שוב: בשיעור הפילוסופיה של כיתה י׳ בבר אילן המשכנו לדון בסיפורה של לה גווין ״ההופכים את עורפם לאומלאס״. האם אנחנו מקבלים את תפיסת האושר שמציגה לה גווין? מהו אושר? מה הם החיים הטובים? עד כאן האליבי.
כך הגענו, בהובלת קבוצת תלמידים סוערת וחריפה לשאלות האסורות. אני לא יודע איך בדיוק התפתח הדיון כפי שהוא התפתח אבל הוא היה מצויין, ודרש ממני, בהפסקה, לחשוב על דרך מוצלחת יותר לנתב את האינטואיציות והרעיונות הבריאים אך עקשניים, אולי מדי, של התלמידים, לכיוון שיהיה להם מועיל יותר. בהמשך, חזרנו לסיפור וביקשתי מהתלמידים, שימצאו בו תפיסה שונה מזו שלהם על טיבו של המעשה האנושי. הסברתי שאינני מבקש שיסכימו עם התפיסה אלא רק שיכירו בכך שהיא שם, שיש דרך נוספת לקרוא את הדברים. זה היה מאתגר ואני מקווה שגם מועיל. לעמדות פילוסופיות נטיה לאחוז בנו בחוזקה.
מה עוד עשינו? התווכחנו בלהט על שאלה שתלווה אותנו בשלוש השנים הקרובות: האם אנו נזקקים להגדרות של המושגים בהם אנו משתמשים כדי לנסח את עמדותינו, להתנצח, לנמק ולהבין זה את זה? גם כאן, הדיון היה מצויין, התלמידים היו חדים ורהוטים ולא נרתעו לעמוד על שלהם בעקשנות מנומקת היטב.
Comments