שבוע 24 במניין שבועות הלמידה. שבוע שני במניין שבועות הלמידה המקוונת ב'מצב הקורוני'. הנה תצטרפו אלינו גם אתםן:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג - אנחנו מנסים לקיים את שגרת הלימודים האהובה שלנו עד כמה שניתן, ולהתאים את עצמנו לאט לאט לפורמט המקוון. קראנו עוד ארבעה פרקים בנובלה "מותו של איוואן איליץ'" (ו-ט). פרק ז', שבו נוצר קשר מיוחד בין איוואן לבין עוזר מנהל המשק גראסים, הביא עמו תחושה של הקלה. ניסינו לעמוד על המיוחד בקשר הזה לעומת היחסים עם דמויות אחרות בפרקים אחרים ולחשוב מה איפשר את השינוי הזה. התלמידים שמו לב לפניה של גראסים אל איוואן בגוף שני ודיברו עליה בהקשר של יחסי אני-אתה ואני-לז במושגיו של בובר, שדיברנו עליהם בכיתה מזמן - וזה שימח אותי מאוד. אך פרק ח' הביא עמו מפח נפש, משנוכחנו שהפתיחות החדשה שהסתמנה בפרק הקודם לא הצליחה להביא לשינוי ביחסיו של איוואן עם משפחתו. בעקבות הקריאה בפרק ט', שבו איוואן מביט אחורה על חייו, נתתי לתלמידים תרגיל כתיבה: לכתוב את הפרק הבא בנובלה, בהנחה שאיוואן יחלים בו באורח פלא ממחלתו ויזכה בהזדמנות נוספת לחיות את חייו.
האם ישכיל לנצל אותה? אקרא את התרגילים ואעדכן.
בכיתה י' של מורן בנית - פתחנו את השיעור בדיון בסיפורה של מרגרט גארנר, אישה אפרו אמריקאית שחיה בתקופת העבדות, ונמלטה עם ילדיה, כדי להעניק להם עתיד אחר. כאשר הבינה כי עלו על עכבותיה, בחרה גארנר להרוג את ילדתה על פני האפשרות שתחיה חיים של עבדות, אונס והשפלה יומיומיים. אמריקה היטלטלה מהסיפור הזה, והשאלה המרכזית היתה האם להתייחס לגארנר כאדם ממש, ולהרשיעה ברצח, או שמא להתייחס למעשה שעשתה כהפקרה של רכוש האדם הלבן.
סיפור זה, שהיווה השראה לגיבורה המרכזית של טוני מוריסון בספרה "חמדת", מיקם את התלמידים בתוך ההיסטוריה האפרו-אמריקאית, ואפשר להם להתרשם מהאופן שבו מוריסון טיפלה בחומרים הללו בכתיבתה.
לאחר הדיון במקרה של גארנר, שנע בין זעזוע עמוק, ואחרי כן לשאלות של אתיקה ואימהות, התחלנו לקרוא את הסיפור הקצר של מוריסון "רצ'יטטיב". חווית הקריאה עבור רוב התלמידים לא הייתה פשוטה. הם חשו מבולבלים, ובעיקר התקשו להבחין בין שתי הגיבורות של הסיפור טווילה ורוברטה. בלבול זה סייע לנו "לבודד" את חווית הקריאה ולהתמקד בה. דיברנו על האופן שבו הטקסט של מוריסון פועל עלינו כקוראים, ועל האופן שבו פעולה זו אומרת לנו איזה דבר על הטקסט עצמו - על הסירוב של הטקסט לשתף פעולה עם כל נסיון שלנו לקטגוריזציה, ובעיקר הגזעה של הדמויות.
ההתמקדות בחווית הקריאה אפשרה לתלמידים להניח בצד את התסכול, ואת "כישלון" הקריאה, לטובת הבנה ודיון במעשה של הסיפור בעולם. כל נסיון שלנו כקוראים להעניק צבע עור לאחת הדמויות נכשל שוב ושוב. כאשר היה נדמה לנו כי טווילה היא לבנה, הפכה זו את עורה, וכך גם בנוגע לרוברטה. היפוך זה, שהתלמידים הצביעו עליו, אפשר לנו להניח בצד את "תהליך ההגזעה", או את הידע "הגזעני" שלנו, שאליו נצמדנו בהתחלה, ולאפשר לגיבורות, ולסיפור להתהלך בעולם בלי צבע עור.
מן המקום הזה יכולנו להתבונן בסיפור של מגי, זו שהשאלה על אודות גורלה חותמת את הסיפור. הבנו כי הסיפור של מגי מלמד אותנו איזה דבר על שנאה, קורבנות ואחרות. מגי הופכת הרי לקורבן של הנערות. הילדות מצדן משליכות על מגי את כעסן וכאביהן. הן הופכות למשתפות פעולה על אף שבפועל לא הכו אותה. הן מצליחות מול הקורבנות של מגי לשכוח את היותן "פלפל ומלח".
בהקשר הזה, סיפרתי לתלמידים כי מוריסון אמרה: "אם האדם הלבן מרגיש גבוה רק כאשר אדם שחור כורע לפניו, הוא בבעיה רצינית". משפט זה אפשר לנו לחדד את המפגש של הילדות עם מגי, ולדבר על אחרות, השלכה, ואלימות.
את השיעור סיימנו במשפט של רוברטה - "לרצות זה כמו לעשות". היכן בחיינו היינו משתפי פעולה והתחרטנו על כך? מדוע לא נקטנו עמדה?
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – אתמול עוד לא היה לי אומץ ממש ללמד קאנט (או שפינוזה). חששתי מהכובד של החומר, ומחוסר ההתנסות בעבודה בצוותים ומקריאה משותפת מקוונת.
ניסיתי לעשות עוד שיעור אחד מדורג.
היות שהנושא השנתי הוא אפיסטמולוגיה, אבל הזמן דורש יותר דיון אתי, ניסיתי לשלב הדיברנו על מטה אתיקה, או על האופן שבו אנחנו לומדים את הערכים שלנו. השאלה היתה איך אנחנו יודעים מה טוב, ולא "מה טוב".
התפתח דיון והובלתי אותו לתשובה הנטורליסטית, שטוענת שהמוסר מוסק מטבע האדם או מטבע המציאות. המטרה היתה לכוון את התלמידים אל דיויד יום, שאותו למדנו לפני חודשיים, כדי להבין אותו מזווית אחרת. לצערי,
עד שהגענו לחלק הזה הרגשתי שהתלמידים מאבדים ריכוז ושאין כל כך טעם בהתעקשות. יצאנו להפסקה ראשונה של רבע שעה.
לאחר ההפסקה יצרתי תרגיל של עבודה בצוותים. המטרה היתה כפולה. מצד אחד, לבדוק אפשרות של עבודה בצוותים ולהתאמן על עבודה כזו עם חומר פחות מופשט, ומצד שני, ללמד את התלמידים לכתוב שלד של טור דעה.
המשימה הראשונה היתה למצוא נושא שקשור למצב שבו אנחנו מצויים כיום, להציג אותו בשתי שורות ולנסח טענת דעה אודותיו. התלמידים יצאו לרבע שעה שנתארכה לעשרים דקות וחזרו עם רעיונות. שיתוף הפעולה היה מצוין.
התלמידים (כלל צוות בתורו) הציגו את מה שהכינו. בשלב הזה הם הוזמנו לצאת לעשרים דקות (שהתארכו בסופו של דבר) כדי לייצר שלד של טור דעה לפי הסכמה הבאה: לתת תקציר שורה של מה יגידו במבואון קצר,
תקציר שורה שתיים של מה שיגידו בתיאור רקע לטענה, הצגת הטענה, תקציר שתי שורות של נימוקים המצדקים את עמדתם, כותרת לדוגמה וסיכום.
הזמן שהקצבתי לא הספיק, והתלמידים חזרו אחרי חצי שעה. הם הציגו את התוצרים שהיו מוצלחים מאוד.
יצאנו להפסקה ואז יצאו התלמידים להרחבה ועיבוי ראשוני של השלד. הם החלו לשלוח לי תוצרים. חלקם יוצאי דופן, חלקם פחות בשלים. התוצרים מלמדים על יכולות שונות ובמיוחד על ניסיון (או חוסר ניסיון) בכתיבה כזו.
בשבוע הבא, אנחנו חוזרים לומר מלא, אבל אני מחפש עדיין פעילות שונה (קשורה לחומר) לשעה האחרונה מתוך השלוש.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – גם את השיעור השני שלנו, במצב הבדידות, הקדשנו לדיון פילוסופי השואב את השראתו מהאירועים האחרונים. ההתמודדות עם משבר מגיפת הקורונה הובילה את מדינת ישראל, בדומה למדינות רבות אחרות,
להגביל את חירויותיהם של האזרחים. הגבלה זו מבוססת על תאוריה לגבי התפשטות המגיפה, בה מחזיקים מומחים להם היתה קשובה הממשלה, שהובילה לבחירה באסטרטגית הבידוד. מול תאוריה זו, נשמעים קולות שונים, המעלים ספקות בנחיצותה של אסטרטגיה זו וטוענים שדי באסטרטגיות קיצוניות פחות שתחייב פחות פגיעה בחירויות הפרט ותפגע פחות במשק, כדי להתמודד עם המשבר. כאן, ביקשתי לטעון, עולה קושי. עמדות ספקניות אלה, והבמה הרחבה שמעניקה להן התקשורת, עלולה לפגוע בנכונות הציבור לשתף פעולה עם ההנחיות. האם, בנסיבות אלה, יש מקום לדון באתיקה של הדיון עצמו? במילים אחרות, האם יש מקום לשאול אם עצם הפצת הביקורת על המדיניות שנבחרה, שעשויה להביא לכישלון האסטרטגיה, ראויה לגינוי אתי? לא ביקשנו לשאול שאלה פוליטית: האם יש מקום לצנזר דעות אלה, אלא שאלה אתית- האם יש מקום לביקורת מוסרית על עצם הפצת הספקות, בדומה לביקורת המוסרית שאחדים מאיתנו מפנים כלפי מתנגדי החיסונים.
כל זה, ממש על קצה המזלג שכן הדיון בכיתה הוביל אותנו לאינספור סוגיות קשורות נוספות. הדיון היה מרתק וההשתתפות היתה מהערות שהיו לנו בכיתה זו, שהיא ממילא כיתה ערנית במיוחד. אולי חשוב מכל, הצלחת הדיון חיזקה בי את האמונה כי עצם העיסוק הרציני בסוגיות רגישות מאוד המטרידות את מנוחתם של התלמידים והתלמידות עשוי דווקא לחזק אותם מול תחושת החוסר אונים שמלווה תקופה זו.
בשיעור השני התלמידים קיבלו תרגיל, שמטרתו היתה להוביל אותנו מלימודי האתיקה בדרך לפרק על תורת ההכרה. שוב, נקודת המוצא שלנו היתה המשבר הנוכחי. השאלה היתה: ״באיזה אופן משבר הקורונה והשינויים שהוא הביא עמו מערערים על תפיסת עולמנו, הרגלינו, הנורמות החברתיות שלנו, יציבות המוסדות החברתיים שלנו, המחויבויות המוסריות שלנו...? האם יש בערעור זה כדי להעמיד בספק מוסדות/הרגלים/אמונות אלה? תנו דוגמה אחת.״ התלמידים התבקשו לכתוב את תשובותיהם ולהגיש, ונהנינו מיתרונות המדיום, כיוון שנין היה להגיב בזמן אמת לכל תלמיד, להעיר, לקרוא תיקונים, ובאותה שעה להעלות מול הכיתה את הנקודות החשובות שהעלו התלמידים. התשובות היו מרתקות, מגוונות ועשירות.
Kommentare