שבוע 24 בקמפוס בר אילן. מוזמנות ומוזמנים להציץ בכיתות הלימוד:
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול בכיתת יעל אושי, אנחנו בזום בגלל לוויית הרב קנייבסקי. הזום כבר לא קל לתלמידים ומעקר חלק גדול מחדוות המפגש והלימוד של יעל, שלי ושל התלמידים.
אנחנו ממשיכים לקרא את המשתה ולומדים את נאום אגאתון.
עוד שורה ועוד פסקה.
חלק מאיתנו טוענים שיש בנאום הזה משהו כמעט קיטשי, אולי שטחי.
יכול להיות שאפלטון כזה?
יכול להיות שיש פילוסוף שכותב שטחי?
ואולי אפלטון כותב כאן את אגאתון בכוונה כפי שהוא בוחר לכתוב אותו? אולי כהכנה לנאום השיא; הנאום של סוקרטס?
ואולי זה לא שטחי ולא קיטשי ואנחנו לא מבינים.
אנחנו מדברים ומתווכחים ותוך כדי כך מעבדים את החומר ויוצרים איתו קשר אמיתי.
קשר או לא קשר. חומר או לא חומר: קשה בזום ולתלמידים מתחיל להיות קשה (לא נעים לכתוב שנשבר להם ).
אחרי ההפסקה נתנו משימת זום. כל תלמיד או תלמידה יבחרו טקסט, קטע מוזיקלי או סרט, ציור או צילום שמתאר בעיניהם אהבה, ישלחו בעילום שם, ויצרפו הסבר לבחירה. כולנו נצטרך לזהות מי הבוחר או הבוחרת.
היה מעניין: אריק קלפטון, לאונרד כהן, ראפרים, בטהובן ועוד ועוד.
מסתבר שהתלמידים מכירים יפה אחד את השני. חשפנו את כל האנשים.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
קראנו בחלק הראשון של השיעור את השיר של אנטון שמאס "דיוקן". הקריאה של השיר והשיחה על אודותיו התחברו לשיחה בשיעור הקודם, ולקריאת השיר של רוני סומק "חואג'ה ביאליק".
ככל שהעמקנו בשיר של שמאס התחוור לנו כי הבסיס לכתיבת השיר, ולהבנתו, הוא סיפור חז"לי על אודות שמעון בר יוחאי ובנו. ההבנה הזאת החלה כבר בדיון שלנו ב"ערבסקות" בשיעור שעבר: הבקיאות של שמאס במקורות היהודיים
ובשפה העברית ניכרים, ולמול זה מתחוורת לנו אי הידיעה שלנו, וחוסר הבקיאות שלנו בשפתו ובתרבותו של האחר הערבי.
בחלק השני של השיעור הציגה סאשה את עבודת הגמר שלה בפני התלמידים. עבודת הגמר של סאשה עסקה ברומן הראשון של טוני מוריסון "העין הכי כחולה". מעבר למבנה העבודה, ולשאלות שהעסיקו את סאשה, היא שיתפה אותנו
בקטעים מרתקים מתוך הרומן, שהובילו לשיחה על זהות, גזע ומגדר, שיחה שחיברה אותנו חזרה גם לנושאים שאנו עוסקים בהם בכיתה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
התחלנו את המפגש שלנו בשיחה ארוכה סביב מותו של הרב קנייבסקי. התלמידים, בחלקם, חוו את מסע ההלוויה ממש מקרוב, כולל תלמיד אחד שגר ממש מעל בית הקברות! עשינו תרגיל התבוננות בתצלום שפורסם בעיתונות ובו רואים את גופתו של קנייבסקי עטופה, מוטלת על הרצפה, ולמרגלותיה עומד בנימין נתניהו ומסביב מקורבים חרדים. ניסינו להבין מה אנחנו רואים, מדוע התמונה יוצרת אצלנו כיווץ. מה מוקד התמונה, נתניהו או גופת הרב? הרחבנו את המבט גם לתפאורה שמסביב: מחיצות בצבע לבן שמסתירות ספרייה עם ספרות תורנית, שעון ישן, חוטי חשמל שמחוברים ברישול לקיר. בעיקר תהינו על הימצאותו של מזגן נייד בסמוך לגופה.
בחלק השני של השיעור התחלנו לקרוא את ריצ'רד טיילור על דטרמיניזם. התלמידים נהנו מאוד מהטקסט המזמין והקריא, אחרי שבועות ארוכים בחברת קאנט. דיברנו על חוקיות, על חוקי טבע ועל חוקים מלאכותיים, על נורמות חברתיות ועל הטבע שטבוע בנו. היה ערב נעים מאוד והזום אפילו לא הפריע יותר מדי.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
במפגש הזום הלא מתוכנן (מפגש מתוכנן, הזום לא) חזרנו למאמרו של מור: ״על הוכחת קיומו של העולם החיצוני״, לקראת הפרק שאנחנו מתכננים לקרוא על דקארט, מור וויטגנשטיין. התרגום המבורך לעברית, שיצא במסגרת קורס המבוא החדש לפילוסופיה האנליטית של האוניברסיטה הפתוחה, אותו חיבר יובל אילון מספק הזדמנות מצוינת להפגיש את התלמידים/ות עם סוג התפלספות שונה לגמרי, שכוח הטיעונים והמהלכים עליו הוא מבוסס חמקמק.
קראנו אתמול את המאמר מראשיתו ועד סופו. הקריאה הניחה ידע רב והבנה של דקויות במשנתו של קאנט אבל, כאמור, בעיקר, מבוכה מול מה שנראה כמו סירוב של מור ליפול בפיתוי שמציעה תחושת הדרמה במפגש עם ״בעיות פילוסופיות״.
יום מציע שהוכחת קיום יישים חיצוניים ניתן לספק פשוט בהרמת שתי ידינו וצירוף מחוות: ״הינה יד אחת, והינה עוד יד״. התחושה הראשונה העולה מול המהלך היא כי מור פשוט לא מבין את עומק הבעיה הפילוסופית.
אולם כוחו של מהלך מור הוא שהוא מנמק מדוע ה״כוח״ הזה אינו אלא אשליה שמבוססת על שימוש בביטויי השפה המרכיבים את השאלה שאינו מתיישב עם השימוש הסטנדרטי והיומיומי באותם ביטויים. כשאנו מתגברים על אשליה זו אנחנו מגלים שההוכחה שהציע מור טובה לא פחות מההוכחה שבתיאור המפגש אתמול שאני כותב ברגעים אלה נפלו שלוש טעויות הקלדה דרך הצבעה על טעויות אלה.
Comments