אוניברסיטת בר אילן 19.05.2024

במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):

בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר

אתמול השיעור התחלק לקריאה ב"העין הכי הכחולה" ולקריאה במשתה.

בחלקו הראשון של השיעור קראנו עלילה העוסקת במפגש של אחת מגיבורות הסיפור עם ילד שחור בן למעמד גבוה ומהוגן יותר. ראינו כיצד האלימות היא בין דורית, שקטה ובלתי מורגשת לעיתים. שמנו לב שהקורבנות מקרבנים בעצמם, וכיצד בתחתית סולם הקורבנות נמצאת הגיבורה פקולה. עוד שמנו לב שהפרק מתחיל מאלימות ברמה החברתית, התרבותית, בדמות הדרישה להתחסדות מצד ג'רלדין, המתוארת כחסודה מינית ובה בעת כעצורה, מנועת עונג, וכתוצאה מכך - חסרת יכולת לאהוב. הדרישה למיקום חברתי כזה היא כדי להיבדל משחורים "פחותים" - להדוף את הגסות המיוחסת לשחורים בדרך כלל. מחירה הוא גזילת חופש עצמית, וזו מובילה לפגיעה בבנה, עד כדי חוסר יכולת לאהוב אותו, והוא בתורו פוגע בפקולה ובחתול מוכה גורל.

לאחר מכן התפתח דיון על עצם חווית הקריאה - האם בקריאה כזו ביצירה בדיונית, תוך עניין, סקרנות ואפילו הנאה - אנחנו מנרמלים את האלימות? הועלו נימוקים לכאן ולכאן, מצד אחד,  אנו מעוניינים לשמור על האנושיות שלנו, ולשם כך אולי לוותר על המרחק בינינו ובין הנקרא. במקרה כזה יכול להיות שהנקרא בלתי נסבל עבורנו. מנגד, בהמשך למחשבה ארנדטית - יש אפשרות להציג את הבנאליות של הרוע (לא במובן הפקידותי) ובכך לסייע במיגורו. להכיר בכך שהרוע הוא חלק מן האנושיות ולהבין אותו, כפי שההתנגדות לו היא חלק מהאנושיות. בצד זה - לקרוא על הרוע הוא שלב בהתנגדות לו. שמנו לב שקו המחשבה הראשון - דומה למחשבה האפלטונית על הבעיות בפואטיקה, ובאופן שבו היא סוחפת אותנו! 

בחלקו השני של השיעור דנו בארוס כפי שמציגה אותו דיוטימה.

שמנו לב לחלק הטיעון בו דיוטימה טוענת שארוס אינו יפה: כאן דיוטימה מביאה את האפשרות לספקטרום, למה שנמצא בין היפה למכוער. ארוס חסר את היופי אך מכאן לא נובע שהוא מכוער. 

ההסבר לטיבו של ארוס מובא גם בצורת מיתולוגיה על אודות הוריו האלים.

דיוטימה טוענת עוד שארוס אינו אל, משום שכל האלים מאושרים ויפים וארוס אינו יפה.

הצענו שתי דרכים להתנגד לטיעון: ראשית, לכפור בטענה שכל האלים מאושרים ויפים. שנית, להתנגד למבנה הטיעון משום שזהו כשל no true scotsman. מובלע בטיעון שלהיות מאושר ויפה מהותי ללהיות אל. דיוטימה וסוקרטס מקבלים את ההנחה אך אנחנו לא חייבים.

דיוטימה ממשיכה וטוענת שארוס הוא מעין פילוסוף, הוא מצוי בין היודע והבור, ומשתוקק אל החוכמה, משום שזו יפה.

גם טענה זו העלתה קשיים, והצענו שניתן לכפור בה בשני אופנים:

ניתן לטעון שלהגיד 'החוכמה היא יפה' זו טעות קטגורית. חוכמה היא לא יפה או מכוערת, המושג לא מתאים לה.

לחלופין ניתן לטעון שאין פה בעיה מושגית קטגורית, אבל החוכמה אינה יפה אלא מכוערת למשל.

שמנו לב שדיוטימה מביאה את עצם המחשבה הא-בינארית לתוך המשתה. ארוס אינו בן אלמוות ואינו בן תמותה, אינו חכם ואינו בור, אינו יפה ואינו מכוער. הצענו שזו צורה חתרנית של מחשבה נשית, אך גם שסוקרטס שמח לקבל אותה.