שבוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
היום, השיעור התרכז בשני נושאים מרכזיים: התועלתנות של ג'ון סטיוארט מיל וניתוח המיתוס היווני של נרקיסוס ואכו. השיעור היה אמור להיות חוויתי, עשיר ומעמיק, אך למרבה הצער, חווינו קשיים רבים בשל אירועים חיצוניים שהתרחשו במהלך השיעור.
החלק הראשון של השיעור עסק בתועלתנות של מיל, תיאוריה מוסרית שמדברת על אושר ותחושת סיפוק כערכים המרכזיים במדיניות מוסרית. מיל טוען כי על האדם לפעול בדרכים שמביאות לתועלת הגדולה ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים. הבנו שבפועל, כשמנסים לאמוד תועלת, חשוב לקחת בחשבון את ההשפעה הרחבה על החברה, ולא רק את טובת הפרט. למדנו גם על ההבדלים בין תועלתנות של מיל לתיאוריות מוסריות אחרות, למשל, האתיקה של אריסטו או של קאנט.
הדיון היה מעניין, אך כל הזמן היו נגיעות ממתח בחדר. אנחנו, המורים, לא הצלחנו להישאר מרוכזים לחלוטין, כיוון שברקע נשמעה חדשות על חזרת החטופות מעזה בזמן השיעור. התרגשות רבה שלפני הקרבה אישית של האירועים האלה גרמה לתלמידים ולנו לקושי להתרכז במלוא המשמעות של הנושא. היו רגעים שבהם קשה היה לנו להמשיך את הדיון בצורה טבעית, שכן המידע על החטופות, שהיה כל כך קרוב לנושא של מוסר, גרם לנו לחשוב על שאלות גדולות יותר כמו: האם המוסר תמיד מתואם לנסיבות הקיימות?
החלק השני של השיעור התמקד במיתוס של נרקיסוס ואכו. המיתוס מתאר את נרקיסוס, נער יפהפה שהתאהב בהשתקפותו במי הנהר, תוך שהוא מתעלם מאנשים אחרים, כולל אכו, שהייתה מאוהבת בו. בעמקי המיתוס, ניתן למצוא את המסר לגבי האובססיה של אדם בעצמו, איך האהבה העצמית יכולה להיות הרסנית, ובסופו של דבר נרקיסוס מת בטרגדיה כיוון שהתמכר לאהבה עצמית מופרזת.
נושא זה עורר הרבה שיח בכיתה, כיוון שהוא שיחק בתשוקות, אגו ויחסים בין בני אדם, ותלמידים יכלו להימשך לחקור את הקשר בין האגואיזם לבין ההרס העצמי. פה, דווקא, הרגשנו שהכיתה הייתה מרותקת, אולי בשל ההקשרים האנושיים המורגשים של המיתוס, שנוגעים לנו גם בעידן המודרני של רשתות חברתיות והעצמה אישית.
אבל גם כאן, ההתרגשות מהחדשות השפיעה עלינו. קשה היה להישאר מנותקים מהמתח בחוץ, ואפילו התלמידים עצמם הצביעו על כך במהלך השיעור. התשובות היו לפעמים לא ממוקדות והיו יותר שיחות על איך הם מרגישים לגבי האירועים מאשר על החומר הנלמד.
לסיכום, השיעור הזה היה חוויתי, אך גם מאתגר. האירועים שהתרחשו מחוץ לכיתה, ושהיו כל כך קשורים למוסר, לעקרונות אנושיים ולרגשותינו, היו קשים להתעלם מהם. לא קל היה לנו, כמורים, להעביר את הנושאים בצורה ברורה ומעמיקה כשנושא החטופות וההתרגשות האחוזה בו נוכח כל הזמן. יחד עם זאת, חשוב להכיר בכך ששיעור כזה – גם עם הקשיים – מזכיר לנו את האתגר של להתמודד עם דילמות מוסריות בעולם אמיתי, שבו אנחנו לא תמיד מצליחים להימנע מהשפעות חיצוניות על רגשותינו ומחשבותינו.
נשמע קצת חשוד הסיכום?
בצדק!
כתבתי אותו תוך דקה וחצי (פסקת הדרכה – PROMPT- לצ'ט GPT) ועוד חצי דקה שלקח לו לכתוב. לא עסקתי בתיקונים ושיפוץ הטקסט.
אז כן
למדנו מיל ולמדנו גם על בעיית המדידה בתועלתנות
ואכן למדנו על אכו ונרקיסוס. והיה מעניין, ואפילו מלא קסם לפעמים, אבל התערבב בבלקאאוטים שלי ובהתפרצויות שמחה מפי תלמידים שצפו בשידור מתחת לשולחן.
^ ^ ^
ולמה תרגיל הצ'ט?
אנחנו נתקלים באתגר. אתגר טיפוסי
אחד התלמידים כותב את המסה שלו באמצעות צ'ט GPT. הוא עוד לא לגמרי יצא לדרך אבל מגיש את המשימות באמצעות הצ'ט (בגלוי ותוך דיון במשמעויות).
והוא – ותלמידה נוספת – מבקשים מהצ'ט להוריד משלב לשוני ולכתוב כמו נער בן 17 ועוד שיטות מרתקות.
והנושא הזה ממש מקיש בדלת שלנו (אולי כבר שובר אותה) ואנחנו צריכים לחשוב על המון שאלות מסורתיות כמו "איך לומדים ואיך מלמדים" אבל גם מה חשוב ללמוד ואילו כישרונות צריך אדם משכיל כדי לייצר לעצמו חיים טובים ומלאים בחברה טובה.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
נפגשנו על רקע שחרור החטופות שהתרחש ממש באותה שעה. ערב לפני כן כתבנו לתלמידות שהמפגש שלנו לא יהיה מנותק מההתרחשות, אך שבכוונתנו להתעקש על הפעולה שלנו – קריאה, כתיבה ודיון בעולמות הרוח. מבחינתנו, ממש כעבודה רוחנית משמעותית ששולחת אדוות אל המציאות.
אמנון פתח בשאלה מסקרנת: נניח שהמדע המציא מכונה שיכולה לאפשר לי לחיות את חיי בגיל אחד שאבחר. באיזה גיל אבחר לחיות את חיי? מדוע? וכן, כיצד הדבר מתקשר לרוסו? השאלה עוררה סערה במובן החיובי. היו שהתנגדו אליה וסירבו לבחור, עד שהתרצו. היו ששאלו שאלות המשך שיורדות לקרביים של אותה מכונה, באופן שאילץ אותנו לחשוב עליה יותר לעומק. כולן כתבו (כולל אושר, תלמידה חדשה שהצטרפה אלינו זה עתה ומייד מצאה את מקומה). השיתופים היו מרתקים: הייתה מי שבחרה לחיות את חייה בגיל 4. היה מי שבחר דווקא בגיל 42. הייתה תלמידה שהתעקשה על גיל 68, ולאחר מכן הורידה מעט כשהבינה שחישבה לא נכון את גיל הפרישה. הנימוקים היו מעניינים ביותר, ולאחר זמן מה הבנו שאם לא נפתח את הספר של רוסו, נישאר לנצח בגילים שבחרנו ומה הטעם בכל זה.
חזרנו לטקסט (על המקור והיסודות לאי-שוויון בין בני אדם), וניסינו להבין מהו אותו מצב טבעי שרוסו כותב עליו בכמיהה. אותו מצב טבעי שקדם למצב שאנחנו מכירים כאותה "חברה", בלתי שוויונית בהכרח. הקטע שמקדים את החלק הראשון היה ברור למדי, והוא הדהד את תרגיל הכתיבה מפתיחת השיעור: את אותה שאלה ששאלנו על עצמנו, על כל אדם בפני עצמו – רוסו שואל על האנושות: האם יש נקודה בהתפתחות האנושות שאליה כדאי לחזור? בחלק הראשון הוא מתחיל לנמק את הדברים, ואנחנו עוצרים בפסקה שעליה יש להתעכב: ההנגדה של רוסו בין הטבע (המקביל במשתמע לחוק הספרטני) שידע להפוך את הילדים לחזקים וחסונים ("ומשמיד את כל השאר"); לבין "החברות בימינו" שבהן המדינה אינה מבצעת את תפקידה, ומטילה על האבות את הילדים כעול ("כריחיים על צוואריהם") עד כדי כך שהם מעדיפים להרוג אותם עוד לפני שבאו לעולם. אמנון מסיים באזכור המצמרר מהביוגרפיה של רוסו, שנפטר מחמשת ילדיו לאחר לידתם, בזה אחר זה.
אל השיעור השני אנחנו מגיעים כשרומי, אמילי ודורון כבר בישראל. ההתרגשות גדולה (ומכבידה), ואני בוחר להשאיר את אורלי קסטל בלום לשבוע הבא ולדבר על האודיסאה. אני משתף את התלמידות ברקע אישי שקשור לאחת החטופות ולקריאה באיליאדה ובאודיסאה, ויוצא משם לסיפור הרקע של האפוס ההומרי. עושה רושם שהתלמידות נשבות בסיפורים, שאצל חלקן מהדהדים ממפגשים קודמים עם המיתולוגיה היוונית. אני מדבר על הלנה ופאריס ועל מלחמת טרויה, ועל הגיבור הנעדר – אודיסאוס, שבשלב שאנחנו מצטרפים אליו, הוא נמצא 20 שנה אחרי שעזב את הבית. אודיסאוס דחה את האפשרות לחיי נצח שמציעה לו הנימפה קליפסו, ולאחר שהמכשול של האלים הוסר בלחץ אתנה וזאוס, הוא יכול סוף סוף לשוב הביתה. איך חוזרים הביתה אחרי 20 שנה? מי בכלל חוזר? מיהו אותו אודיסאוס שחוזר? האם הוא אותו אדם? כל שאלה שאנחנו שואלים מהדהדת באופן מצמרר את המציאות גם בלי להצביע עליה, ואנחנו מגיעים אל השיר ה-16, שבו עתיד להתרחש המפגש בין אודיסאוס לבנו טלמכוס.
איך אודיסאוס, שמוכרח להסתיר את זהותו, מצליח להתאפק? עד כמה חכמה הקומפוזיציה שהומרוס יוצר, כשהרועה הנאמן אומיוס מדבר אל טלמכוס כאל בנו שלו, בעוד אודיסאוס, אביו של טלמכוס, מוכרח להקשיב לדיאלוג הזה כנוכרי? עד כמה היינו רוצים אלה כמו אתנה שתהיה לצידנו? ואיך מובילים אל הרגע שבו האב והבן נופלים זה בזרועותיו של זה, שופכים "פלגי דמע" ומשמיעים קול חד ונוקב יותר "מעופות דורסים שחמסו את גוזליהם"?
המפגש עם האפוס מצליח, כך נראה, ואנחנו נפרדים, עוברים מתוך הספרות הקלאסית אל חומרי הגלם של הספרות שנכתבת באתרי החדשות.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע התחלנו בקריאת תגובות יצירתיות של התלמידות מן השבוע שעבר, ביחס לסיפור "ההופכים ערפם לאומלאס". המשימה הייתה לתאר את השיבה לאומלאס.
הטקסטים של התלמידות היו מגוונים בעמדותיהם וגם ז'אנרית, בעוד אחדים נטו לזרם תודעה, אחרים נטו למבנה סיפורי נרטיבי, ואחד פנה בכלל לכיוון המניפסט. בחלקם המספר מגיע עד לדלת החדר בו כלואה הילדה במרתף, ובחלק הוא סב על עקבותיו כמו שבא. חלק מהמספרות חשפו את "הבלוף" שבסיפור המקורי, וחלק אמצו את העולם המתואר כנקודת מוצא. באף טקסט המספרת לא נכנסה לחדר עצמו. עבורי, היה מעניין לראות כמה המספרים פאסיביים מול העוול. באחד הטקסטים הועלה הזעם כלפי העוול הראשוני, ובה בעת כלפי אדוותיו - הפגיעה בילדים שלא בוחרים אם להשתתף או לא להשתתף בפגיעה הראשונית. עם זאת, גם הגיבורה הזו כמו גיבורים אחרים הייתה נעדרת-סוכנות במציאות. אותם שבים אל העיר גילו שהפעולה היחידה שיש להם סוכנות לגביה - היא להפנות עורף בשנית. מפחיד ועצוב.
את חלקו השני של השיעור פתחנו בניסיון לתאר את העמדה המוסרית של האומלאסים: תיארנו אותה כקולקטיביסטית ותועלתנית, ואת עמדת העוזבים כבדלנית.
משם ניגשנו לדון בתועלתנות של מיל. ניתחנו את עקרון האושר הגדול ביותר והאופן בו הוא נשען על הרעיון של הנאה. תחילה השוונו אותו לדאונטולוגיה קאנטיאנית ועמדנו על ההבדלים בין הגישות. התחלנו לאתגר את הרעיון הזה משלל כיוונים, החל מהגדרת ההנאה ויחסי הגומלין בינה ובין סבל, המשך בהתנגדות מן ההדוניזם - שלא ייתכן שחיי המוסר הם חיי נהנתנות, והמשך בשאלה על הקשר בין אושרו של הפרט לאושר הכללי.
כאן נכנס (לא בפעם הראשונה בשיעור) הנושא האקטואלי הבוער - שחרור החטופות שאירע ממש במהלך השיעור. דנו באופן בו מתעצב השיח סביב זה, בין התומכים למתנגדים, והסבנו את תשומת הלב לכך שבניגוד אולי למתבקש, ניתן למצוא תועלתנים בשני הצדדים. דאונטולוגים עד כמה שאנחנו מכירים נמצאים בצד אחד.
בשיעור הבא נמשיך את הדיון בתועלתנות, וכפי שמורן הציעה, בוודאי ניתקל בריקושטים של אירועי הרגע עוד בהמשך.
Comments