המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
קופצים למים בבר אילן בשיעור מגוון ומיוחד כל כך.
אנחנו מתחילים לקרא טקסט. כן, היו לנו שיעורי דיון וסרטונים וצללנו לבעיות פילוסופיות סבוכות, אבל זו פעם ראשונה שאנחנו קופצים לטקסט וקוראים את קאנט על הנאורות.
קוראים?
את קאנט?
לא בדיוק אבל בערך
קוראים פסקה
ומתווכחים
קוראים שורה ודנים.
עוברת שעה
הגענו לפסקה שניה.
יעל לוקחת את העניינים לידיים וממשיכים בשטף גדול יותר של קריאה.
ושוב עולה השאלה: איך קוראים עם תלמידים טקסט פילוסופי: האם לקרא רצוף עם מינימום הפסקות להבהרה ולהרוויח קריאה והכרה של טקסט, או להשתמש בטקסט ככר לחידוד חשיבה ודיון אישי.
נראה שנשחק באלה במהלך השנה.
אחרי ההפסקה יעל מעבירה שיעור מופלא בהייקו יפני.
מדברים על זן בודהיזם ועוברים על שורה של "כתמי" הייקו. זה צנוע ויפה. אף אחד מאיתנו לא הכיר את הנושא.
היה פשוט מלא יופי. והתללמידים כתבו את ההייקוס שלהם.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
השיעור נפתח בהתרגשות של הענקת מחברות הכתיבה של דרך רוח לתלמידות. כל תלמידה זוכה למחיאות כפיים וללחיצת יד, ומייד לאחר הטקס, ניגשת למלא את התכלית של המחברת: "כתבו בעמוד הראשון, בדרך הקצרה ביותר האפשרית, מהי משמעות החיים והקיום האנושי". התשובות, חלקן צפויות וחלקן מפתיעות ביותר, מעוררות דיון מעניין שמוביל אותנו אל הטקסט שילווה את השיעור הראשון: מדריך הטרמפיסט בגלקסיה. אמנון מציג לראווה כרך ישן ומתפרק באנגלית של "הטרילוגיה בחמישה חלקים" וטוען כי מדובר ב"ספר השני הטוב ביותר שקרא מעולם". אנחנו קוראים ביחד (דווקא מהדיגיטל של אתר "עברית") שלושה פרקים קצרים מחלקו האחרון של הספר; את אותם פרקים שבהם ארתור דנט מתוודע לתשובה שחיכינו לה שבעה מיליון וחצי שנים – "מהי משמעות החיים, היקום וכל השאר". תוך כדי הקריאה אנחנו עוצרים, מבררים, צוחקים ושואלים.
לאחר ההפסקה אנחנו ממשיכים לשוחח על המדריך, ומנסות למצוא את הקשר למשל המערה. התלמידות כותבות את המחשבות ולאחר מכן משתפות אותן. הדיון מעיד על הבנה מעמיקה של המשל. אולי חשוב מזה, נדמה שיש במחשבות שלהן, בשיחה על הטקסט ומתוכו, מעין תחושת חופש ונינוחות שמאפיינת היכרות אינטימית.
בסיום הדיון, אנחנו עוברים – כמובטח – למשחק: מתחלקים לשלוש קבוצות. קבוצה א' מקבלת הוראות למשימה, שתבוצע בהמשך ע״י קבוצה ג'. קבוצה א' צריכה להעביר את ההוראות לביצוע המשימה, לקבוצה ב' שעומדת מולה – בשפת הסימנים בלבד. קבוצה ב' עומדת מול א', ועם הגב לקבוצה ג'. קבוצה ב' מבינה את המשימה מהסימנים של א', ומעבירה הוראות בדיבור, לביצוע המשימה, לקבוצה ג' שמאחור. קבוצה ג מבצעים את המשימה על פי ההוראות של ב' – עם עיניים קשורות. נשמע מסובך? קצת. אולם התרגיל עובד, ואחרי שני סבבים מוצלחים (חברות קבוצה ג' הצליחו להרים את המחברת מהרצפה, להתיישב על הכיסא ולהניף את המחברת בימין ואת הטוש בשמאל) אנחנו שבים אל הכיסאות כדי לברר מה עברנו. הדברים מעובדים בתחילה, שוב, בכתיבה. אנחנו מבקשים כותרת למשחק; שואלים מה היה הקושי העיקרי שלי; איזו מחשבה עלתה בי בהקשר של חושים; וכמובן, איזה קשר אני מוצאת למשל המערה. התשובות מפתיעות שוב, ומכינות אותנו למפגש הסיום החגיגי של משל המערה בעוד שבוע (או שבועיים).
בסיום השיעור אני מושך חוט מהשיר של טשרניחובסקי בשיעור הקודם – "נדנדה" של ביאליק. לפני שבוע רמזתי שמדובר בשיר רציני ביותר, שמצפין בתוך שיר ילדים תמים ברק הגותי של ממש. אנחנו נפרדים עם המחשבה היפה על "אני ואתה" השקולים במאזניים; על הדבר הבסיסי הזה שמקיים אותנו – מפגש ותנועה מתמדת.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע המשכנו עם דיויד יום.
אנחנו קוראים לאט בתקציר הספר, משתדלים להיצמד אליו ולמהלך הטיעון כפי שיום בחר להציג אותו. המהלך מפותל ומצריך איטרציות חוזרות ונשנות. התחלנו לדון בסוגי ידע, הפעם תוך שאנחנו מדלגים על המוקש הכיתתי - השאלה על אודות מעמדן של ידיעות מתמטיות.
לאחר שהתעכבנו על החלוקה לרשמים ואידיאות ותהינו האם אנחנו מקבלים אותה, הגענו לליבו של הטיעון סביב הסיבתיות ושם אנחנו מסתובבים.
באחד המהלכים מציע יום ניסוי מחשבה סביב אדם הראשון. כשהרגשנו שהכיתה מעט אבודה, לקחנו את הניסוי והפכנו אותו על הראש - התלמידות התחלקו לקבוצות וניסו לענות על השאלה - "מה ידעו אדם וחווה" (טייק אוף על ניסוי המחשבה what did marry know).
שמחנו לראות כיצד המהלך הזה גילה מעצמו הרבה יותר ממה שציפינו שיעלה ממנו - היו ששמו לב והפכו למוקד הדיון את עצם הפער בין המיתוס כפי שמנסח אותו יום ובין המיתוס שניסחנו אנחנו, ועם זאת כיצד בשניהם נראה שיש מגבלה אפיסטמית - בלי כוח שכילה או בלי ניסיון חושי אנחנו עומדים מוגבלים מול העולם. נטייה קנטיאנית חזקה, שבאיזשהו מובן מתחברת ואולי מסבירה גם את העניין באמיתות אריתמטיות.
היו אחרות ששמו לב שבמצב המדובר, אדם וחווה מוגבלים לטענות קיום - טענות על מה יש - מבלי שניתן לחבר אותן. זאת משום שכל מה שנותר הוא רשמים בדידים שעל מנת לחבר אותם נדרשת שכילה על אודות האידיאה שלהם, וזו בלתי אפשרית ללא ההיסק הסיבתי.
התרגיל הזה היה מצד אחד מעורר תחושת הישג, כי נעשתה שם מלאכת מחשבה פילוסופית ביקורתית, רצינית ועמוקה - ומצד שני הכיתה לא הייתה אחידה ביכולת הזו, והתעוררו בנו דאגות לגבי המשך השנה ולקראת הבגרות.
Comments