השבוע ה 30 למניין שבועות הלמידה בבית החינוך למדעי הרוח באונ' בר אילן. זה מה שהתרחש אצלנו אמש:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג - אתמול התחלנו לקרוא את היצירה האחרונה שנעסוק בה השנה, "הגלגול". התלמידים הכירו את קפקא בשנה שעברה, כשלמדנו את הסיפור הקצר "דין וחשבון לאקדמיה", והתחלנו את השיעור בהעלאת זכרונות מהסיפור ההוא, מטקסטים קצרים נוספים שלו שקראנו, מפרשת המשפט על העזבון שהמחזנו בכיתה וממה שידוע להם על דמותו בכלל. אחר כך קראנו לאורך כל השיעור את פרק א' של הנובלה.
מצאתי טריק שעזר לי "להפעיל" את הכיתה דרך הזום (זה האתגר המרכזי שלי בתקופת הלמידה מרחוק): פעמיים לאורך הקריאה ביקשתי לעצור, לקחת רבע שעה שקטה, ושכל תלמיד יסמן 3 משפטים בקטע שקראנו שהוא רואה בהם משפטי מפתח ויסביר למה בחר בהם. אחר כך עשינו סבב והתלמידים שיתפו את המשפטים שבחרו ואת ההסברים. שלב השיתוף היה מאוד מעניין כי התלמידים בחרו משפטים שונים לגמרי זה מזה והתמקדו כל אחד בנושא אחר – מרכזיותה המוטרפת
של העבודה בחייו של סמסא, יחסו לקולגות שלו, הקשרים עם בני משפחתו, ניסיונו להשתלט על מה שקרה לו... בפעם הראשונה עשינו את זה בעל-פה, ובפעם השנייה כבר ביקשתי מהתלמידים לכתוב את ההסברים במחברת.
תפסנו כך שתי ציפורים במכה: התרגיל גם הביא כל תלמיד לגבש באופן אקטיבי איזושהי טענה אישית ראשונית על הטקסט (ואת אלה שמדי פעם איבדו ריכוז לאורך הקריאה – להשלים את הקריאה), וגם לכתוב משהו במחברת.
לאורך השנה נורא הטרידה אותי שאלת הסיכום במחברת, בעיקר כשקראנו יצירות ארוכות יחסית שאני יודעת שלתלמידים יהיה יותר מסובך לחזור אליהן בעתיד – רציתי שהתלמידים יסמנו בטקסט קטעים משמעותיים ויכתבו לעצמם הערות,
אך מבלי שאגיד להם בעצמי מה לסמן ומה להעיר. הטריק הפשוט הזה עזר לי ולהם לעשות את זה, ובהחלט אאמץ אותו.
בכיתה י' של מורן בנית - "מומנט מוסיקלי" של יהושע קנז המשיך להעסיק אותנו גם השבוע. צללנו חזרה אל תוך הסיפור לרגע שבו הגיבור מחליט להפסיק את שיעורי הנגינה. דיברנו על היכולת של הגיבור להפריד בין רצונותיהם וציפיותיהם של הוריו, לבין הרצון שלו עצמו. היכולת הזו, חשבנו יחד, כרוכה בו זמנית בעצב הנפרדות, אך גם באמון בסיסי בין הילד להוריו.
בהמשך ניסינו לענות יחד על השאלה שפתחנו עימה את השיעור הקודם. דיברנו על מבנה התשובה ועל החלוקה לפסקאות. ליד כל פסקה כתבו התלמידים את התמצית שלה, והצליחו בקלות להציע מבנה שלם של תשובה.
בהמשך נתמודד עם כתיבת תשובות לא רק בעל פה.
בחלק השני של השיעור התמקדנו ב"לה פוליה" של קורלי, היצירה שמאזין לה הגיבור בסיפור, וניסינו לפענח יחד את משמעות היצירה עבור הגיבור, והאופן שבו משמעות זו משתנה לאורך הסיפור. תוך כדי דיברנו על תפיסת הגבריות שעולה מתוך הסיפור, וההבחנה בין גבריות נשית גלותית לבין גבריות של שרירים נוסח נורדאו.
בסוף השיעור חזרנו ל"קול צעדינו", וקראנו את הפרק "חתיכות חתיכות" המוקדש לאחות של הילדה, קורין. נדמה היה שהכיתה התעוררה. הייתה איזו שמחה לחזור לטקסט המוכר שלא התקדמנו בקריאתו זמן מה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – אתמול היה יום שיחות סיכום שנה ומשוב על עבודות ההגשה של הסמסטר. בין ארבע וחצי לשבע ורבע רצף של שיחות זום של עשר דקות. היה מרגש, מלא חברות, והרבה הערות כלליות, ביחד עם סימון מטרות – במיוחד בהקשר של כתיבת טקסטים לקראת בגרות – לקראת עבודה ושיפור בשנה הבאה. מחכה ממש לחזור לכיתה הפיזית כדי להצליח לסכם את המהלך של שפינוזה בצורה שניתן לעכל.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – התחלנו את השיעור מהניתוח, בפעם השלישית, של הקטע הקצר של קאנט בו הוא טוען כי רק הרצון הטוב יכול להחשב לטוב ללא הגבלה. קראנו יחדיו את הקטע ושוב ניסינו לחלץ את מבנה הטיעון ואת שלביו השונים באופן מדוייק. בהחלט ניכר היה כי הקריאה החוזרת עוזרת לרדת לדקויות אלה.
בהמשך, חזרנו לשאלה נוספת ממשימת הסיום: האם בכוחו של האסיר המשוחרר במשל המערה של אפלטון, החוזר לחבריו, לשכנע אותם כי הם נתונים במצב בו הם נתונים? השאלה עוררה דיון סוער.
לירון טענה שהתשובה היא: ״לא״. כדי להאמין הם חייבים לראות את זה בעצמם. מה שאדם לא ראה הוא גם לא יכול לדמיין. הראיה קובעת את גבולות הדימיון והמחשבה.
אבשלום התנגד. הוא טען שאנחנו יכולים לחשוב על זוית של 90 מעלות אפילו שמעולם לא ראינו זווית שהיא בדיוק 90 מעלות. כליל הוסיף כי עצם זה שאנחנו מבינים את המשל הזה ומבינים שהוא משל עלינו מוכיח כי יכולת המחשבה שלנו אינה מוגבלת על ידי התפיסה שלנו.
תום ונוף טענו כי הם יכולים להבין את מה שהוא מספר אבל אין שום סיכוי שיאמינו בזה. אין במה שהוא מספר להם מספיק בסיס כדי להאמין שהדברים שהוא מספר הם אמיתיים. אין שם הוכחה.
נוף שינתה את דעתה. היא נזכרה שאנשים מאמינים בכל מיני שטויות מכל מיני סיבות, הם לא תמיד מתבססים על הוכחה הגיונית. יתכן שהם יאמינו לו בדיוק מהסיבה הזו. לא כי זה הגיוני אלא כי אנשים מאמינים בכל מיני דברים לא הגיוניים.
אני ביקשתי לשאול מה כן נקבל כעדויות מספיקות להאמין בסיפור הזה. מה, למשל עם עוד אחד מאיתנו, האסירים יצא ויחזור ויספר אותו סיפור? ועוד אחד? ואולי, שאלתי, נמצא, אם נחפש מספיק בזהירות, בתופעות הנגלות לפנינו עדויות לסיפור (=תאוריה) שמספר לנו האסיר החוזר? סיפרתי על גלילאו, שאחרי אלפי שנים שכולם קיבלו את הפיסיקה האריסטוטלית עשה דבר פשוט- בדק! הוא לקח שתי אבנים, טיפס על מגדל פיזה, וגילה כי בניגוד לתאוריה האריסטוטלית, האבן הגדולה והאבן הקטנה
מגיעות לכדור הארץ יחדיו!
לסיכום, הדיון היה מצוין. החלטתי, בעקבותיו, לקרוא יחדיו מאמר מרתק של הפילוסוף היהודי-אמריקאי הילרי פטנם: ״Brains in a vat״. קראנו את העמודים הראשונים, בהם מציג פנטם את הדוגמא, המפורסמת מאז, של הנמלה המשרטטת על החול שבילים הנראים כמו קריקטורה של צ׳רצ׳יל ונתנו לו להוביל אותנו במסע לענות על השאלה- מה צריך להתקיים כדי שנוכל לאמר שדבר מסוים מייצג דבר אחר? נמשיך בשיעור הבא.
Comments