שבוע 16 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיער "מסתי" בבר אילן ביום ראשון.
אין דרמות.
אין אירועים לימודיים מסעירים
אין כלום?
יש הרבה.
יעל מלמדת על אורפיאוס ואאורידיצ'ה (אני מכיר את זה רק מהאופרה, אבל נאלץ להפסיד...ומיד ההסבר).
בזמן שהתלמידים לומדים אני יושב בחדר השני (מול המיחם והוופלים האגדתיים של דרך רוח) ומנהל שיחות אישיות עם תלמידים על המסה שלהם.
לאן הגענו?
יש סיפורים אישיים של אירועים משמעותיים ועכשיו הזמן למצוא שאלה פילוסופית או שאלת חיים או שאלה מוסרית או שאלה כללית אחרת, שאותה התלמידים צריכים לחקור
הולך די מהר
התלמידים הכינו שאלות ואני מיומן יוצר מהפעם הקודמת.
אחרי ההפסקה תרגיל כתיבה לכיתה.
שוב, מתקדמים במסה.
וגם כאן, הולך טוב והולך יפה.
יעל מלמדת כתיבה אוטומטית והתלמידים מנסים לכתוב ככה.
מעניין. ויש תוצרים.
הדרך עוד ארוכה, אבל יש כבר שביל: שביל יפה.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
לקראת המליאה בשבוע הבא אנחנו מקדישים את השיעור הראשון לפרויד. הכתיבה של פתיחת השיעור היא "יש לי קולות בראש..." – במטרה להגיע בהמשך לשיחה שבין מרכיבי הנפש. כמדי שיעור התלמידות מבקשות עוד קצת זמן כדי להשלים את הכתיבה, אף שהפעם אנחנו קצת יותר ממהרים להתחיל. יש הרבה להספיק. ואין לנו שום סיכוי.
לאורך השיעור אמנון מציג יפה את שלושת המודלים המרכזיים של פרויד: המודל הטופוגרפי, המודל המבני (הסטרוקטורלי) והמודל הפסיכוסקסואלי. לאורך הצגת הדברים, אנחנו בשיחה קולחת שמשקפת לכולנו עד כמה אנחנו טבולים בשפה שפרויד יצר. כשאנחנו מגיעים למנגנוני ההגנה – חלומות, פליטות פה, טעויות בשם, אסוציאציות, הומור – אנחנו מתפתים להיענות לצורך של התלמידות לשתף את חוויות החיים שלהן. סוף סוף אנחנו מבינים לעומק למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "מעניין מה פרויד היה אומר על זה..."
לקראת הצפייה בסרט בשבוע הבא, אנחנו שוזרים תהיות ומחשבות על הבחירות הצפויות של יאיר קדר בסרטו. תוהים ביחד על מה הוא יבחר לדבר ומה הוא ישאיר בצד. אני מספר לתלמידות שאת פרויד לומדים בחוג לספרות באופן אינטנסיבי פי כמה מאשר בחוג לפילוסופיה, ומשאיר את האפשרות לחזור אליו בשיעור שאחרי המליאה, עם חשיפה לפרשנות פסיכואנליטית. הסיום של אמנון עם המודל הפסיכוסקסואלי מעורר את מה שציפינו שהוא יעורר, ובמידה מסוימת ומוזרה משהו, הוא מוביל אותנו אל השיעור השני – אל דוד פוגל.
אל פוגל התוודענו בשיעור שעבר דרך שיחה וצפייה בחלק מהסרט מסדרת "העברים". התלמידות השלימו את הצפייה בבית, ולאחר שלמדנו להכיר מעט יותר את האיש עצמו ואת הביוגרפיה שלו, הגיע הזמן לשאול שאלות על היצירה שלו עצמה. אני מספר קצת על הפואטיקה של פוגל כמודרניסט שיצר בין דור התחייה של ביאליק וטשרניחובסקי, לבין הנאו סימבוליזם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. על אף הפיתוי להעמיק בכך, אני מודע לידע החסר בתחום זה (ומהרהר ביני לבין עצמי באפשרות להקדיש את כל השנה הבאה למסע בשירה העברית) – ועובר לשירה עצמה.
אנחנו קוראים את השיר הפותח את "לפני השער האפל" (1923) – "[לאט עולים סוסַי"] – שיר שמעמיד במרכזו דובר שנושא עגלה ובה אלפי מתים אל מעלה ההר. התמונה קודרת, אפלה, מורבידית. הדובר הזה הוא דובר מיואש, והמעניין בפתיחה הזו – השער לספר ולשירתו של פוגל כולה – הוא הזמר שמופיע פתאום. "זמר חרישי אשלח" כותב פוגל, ועד מהרה מתברר לנו שאת אותו זמר חרישי – כלומר, שירה, מוזיקה, שכדי לשמוע אותה צריך להאזין ברוב קשב – את אותו זמר שומעים רק הסוסים; סוסיו של הדובר שממשיכים לעלות לאט. אני מדבר על הדובר המודרניסט, האדם המיואש בין שתי מלחמות העולם. אדם שעולמו הוא כבר אינו "הארמונות" של המאה ה-19, אלא החורבן של המאה ה-20. כך נראה גם השיר מבחינה צורנית. כך הוא נשמע מבחינה מוזיקלית.
לאחר הפתיחה המלנכולית הזו אנחנו עוברים לאחד השירים היפים שנכתבו בשפה העברית. שיר כן בקובץ, הפותח ב"על חִורת יצועי". זהו שיר ארוטי יוצא דופן (לתקופתו ובכלל), שנכתב מפיה של דוברת. אני מזכיר את ההתפעלות של הדוברים והדוברות בסרט מהשיר הזה. כן, אנחנו מרגישים ביחד את העוצמה שלו, את הארוס, אבל מדוע? מה הופך את השיר הזה למוצלח במיוחד? מה המנגנונים שלו שמצליחים להפעיל את הארוס באופן הזה? אני מנחה את כולנו להתבונן לעומק בצבעים. בהתפתחות שלהם, בקומפוזיציה, ובעיקר – בתנועה שלהם. הגילוי וההסתרה, המסתורין של הארוס מגיע לשיא בסיומו של השיר, "שני זרמי רגלי/ הבהירים/ לא אראה עוד".
אנחנו נפרדים ברגע המתאים, כשנדמה שעדיין לא מיצינו. לא את פרויד ולא את פוגל. בציפייה לשבוע הבא.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע נחלק השיעור לשני חלקים: הראשון עסק בפרויד - ובפרט בהיסטריה - כהכנה למפגש עם יאיר קידר בשבוע הבא, והשני היה המשך העיסוק באתיקה, לקראת לימוד של ג'ון רולס.
התחלנו באסוציאציות חופשיות(...) לפרויד, ושמנו לב לשלל מושגים שאנחנו יודעים לזהות מחיי היום יום, שפרויד תבע או אחראי לתפוצתם: השלכה, הכחשה, לא מודע וסמוך למודע (שהפכו ביחד לתת-מודע בעגה חופשית), טראומה ופוסט טראומה. הוספנו עליהם את מודל הרשויות: אגו, סופר אגו ואיד, לקשר בין מודע ללא מודע קראנו המודל הטופוגרפי, ועברנו לעסוק בראשית הדרך של פרויד: ההימשכות לתופעת ההיסטריה. כששאלנו מה היא היסטריה ידעה אחת התלמידות לומר שזה קשור לנשים, שזה בא מהמילה הלטינית לרחם, ושבגדול זה בולשיט.
זו נקודה עדינה משתי סיבות: הראשונה, שהתופעות שכונו היסטריה לא היו בולשיט בכלל, אלא מקור אמיתי לסבל עבור מי שחוו אותן. השנייה, שכפי שמורן הביאה מניסיונה בטיפול - התיאור "סימפטום היסטוריוני" שכיח במחלקה הפסיכיאטרית כדי לתאר בדיוק תופעות מהסוג שכונו בעבר היסטריה, החל מהתעלפויות בלתי-מוסברות וכלה בשיתוק איברים.
אני לא בטוח שהצלחנו לעמוד על הנקודה הזו, כי קשה לנתק בין ההקשר הסקסיסטי של המושג, ובין אמיתות התופעות, ובפרט בין ההקשר הזה ובין השכיחות היחסית של התופעות אצל נשים בוינה הדכאנית של סוף המאה ה-19.
המשכנו בתיאור המסע שעברו פרויד וברויאר מן הפרקטיקות של היפנוזה אל הגישה שהחלה להתפתח תחת ידיהם של טיפול בדיבור, שעל ההסבר לאופן פעולתו אחראיות בין היתר המטופלות עצמן, כגון אנה או. תיארנו ודנו בתפקידה של ההעברה וההעברה הנגדית בתוך הקליניקה, בדימוי הלוח הלבן, וכיצד המטפל אמור לפעול בחדר הטיפול.
עמדנו על המעבר מתיאוריית הפיתוי - שהתפתחה לאור עדויות המטופלות ההיסטריות על פגיעה מינית בילדות, לתאוריית המשאלה המזוהה עם פרויד (משיכה להורה). שאלנו מה יכול להסביר את המעבר, והצענו כמה אפשרויות: הרצון בתאוריה עם תוקף רחב יותר, החשש מההשלכות החברתיות של הסבר כזה, או אולי סתם איבוד עניין.
בחלקו השני של השיעור ערכנו את ניסוי העמדה הראשונית (מסך הבערות) בכיתה. לתלמידים נודע שהם נבחרי ציבור שצריכים לנסח את עקרונות הצדק שלפיהם יערכו וייבחנו שינויים בחברה שהם חיים בה, כדי לעשות זאת יותר מעניין התלמידים קיבלו פתקים בהם כתובה העמדה שלהם בחברה מצידו השני של המסך, ובנוסף היה עליהם להגיע להסכמה בקונצנזוס. עוד אילוץ היה מקסימום של עקרונות עליהם מסכימים, לא יותר מחמישה.
בנושאים מסוימים הייתה הסכמה על העקרונות ונדמה שהמשימה פשוטה, ולשם כך הצענו נקודות מעוררות מחלוקת. בפרט היו אלה נקודות כלכליות דווקא. כך למשל הצעתי תיקון לחברה שלנו: מס מיליארדרים. על כל מיליארד לוקחים חצי. ניסינו לקבוע פה כיצד יש ליישב בין חופש (קניין או אחר) ובין שוויון. לבסוף הייתה הסכמה לאפשר את השינוי הספציפי, אך מבלי שהצלחנו למצוא עיקרון על להכרעה בין שני עקרונות מתנגשים. כשפתחנו את הפתקים, כמתבקש, מי שצידדה במס התגלתה בצידו השני של המסך כמיליארדרית, ומי ש(תחילה) התנגדה לו התגלתה כהומלסית.
Comments