שבוע שמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
פתחתי את השיעור בהכרזה על סדנת הכתיבה שנערוך בשבוע הבא, ועל המשימה השנתית שלנו לכתוב מסה אישית.
אחר כך ניגשנו לקריאת המסה הראשונה השנה - הלהיט הנצחי "ידוע שהתימניות חמות במיטה" של יונית נעמן.
הטקסט עורר המון עניין, מחשבות, אסוציאציות, זעזוע, ביקורת, הזדהות, ובקושי הספקנו לקרוא עד האמצע.
בחצי הראשון של המפגש התעכבנו בעיקר על הפסקה הראשונה, שבה מתארת נעמן איך הפנימה כבר בילדותה את המבט על המזרחי כ"אחר". בתור התחלה ניסינו להבין מה מעצבן במחמאה "יופי אקזוטי", וזכינו להסבר ממקור ראשון כי אחת התלמידות שמעה כבר כמה פעמים בחייה את המחמאה המפוקפקת הזאת. זה עורר הרבה עניין והכיתה הייתה רועשת ונרעשת אז עצרתי את הקריאה לטובת סבב: מה המחמאה הכי מפוקפקת שקיבלת. כיכבו בסבב מחמאות גזעניות, הצבעה על חריגות מגדרית, התייחסויות לנושא הרגיש של משקל, והערות על פוטנציאל ("היית יכולה להיות"). הסבב לקח הרבה יותר זמן ממה שהתכוונתי אבל היה מגבש ולימד המון על התלמידים!
אחרי ההפסקה חזרנו לטקסט של נעמן, שמתקדם אל גיל ההתבגרות ואל ההפיכה לאובייקט מיני, והמשיך להצית המון מחשבות.
לסיכום, היה מפגש קצת פרוע ורועש, אבל מלא עניין ומחשבה, והתלמידים ממש ממש אהבו את הטקסט של נעמן. נמשיך איתו אחרי סדנת הכתיבה.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
בשבוע שעבר פגשנו את דקארט דרך עיניו האוהבות של אמנון. לבשנו שמלת לילה, הדלקנו נר וקראנו את ההיגיון הראשון, רק כדי לגלות שנכנסנו למשבר קיומי. מתוך תחושת האחריות הכבדה, שיש בה הידיעה והאמונה ביכולתנו להיחלץ, קראנו את ההיגיון השני ומצאנו שכשאנחנו חושבים אנחנו קיימים (בתוספת ההבהרות הנדרשות הקשורות ב- Cogito ergo sumהשייך לטקסט המוקדם בארבע שנים). בעוד אמנון מכריז בהתרגשות על היציאה שלנו מהמשבר, ובזמן שהתלמידות כותבות חיבורים מתוך הגילוי הזה – "אני קיימת כל עוד אני חושבת" – דווקא אז חוויתי אני מעין משבר קיומי נוכח הפתרון של דקארט. התלמידות שיתפו את הטקסטים (המרשימים ביותר), ונראה שאהבתו של אמנון לפילוסוף הצרפתי דבקה בהן בהחלט. בעודי מתבוסס בבלבול ובמבוכה יצאנו להפסקה, שם אזרתי אומץ ופניתי אל המרצֶה לפילוסופיה בשאלות שניקרו במוחי. הפתרון נראה לי קל מדי. את הטיעונים של ההיגיון הראשון הבנתי, אך המהירות שבה הוצמד העולם הרגשי אל הגוף כדבר "לא אמיתי", או "שאפשר להטיל בו ספק" – ערערה אותי. לשמחתי, מצאתי בתגובתו של המרצה חיזוק. "גם אני לא תמיד מבין את זה עד הסוף. זה חמקמק," הוא אמר, והחלטנו להנכיח את המקום הזה בתחילת השיעור השני.
פתחתי והודיתי שהרגשתי קצת טיפש בסיום השיעור האחרון, נוכח הדברים שקראנו. אני מבין שאני קיים כשאני חושב, אבל האם איני קיים כשאני מאוהב? האם איני קיים כשאני מתאבל? כשאני מקונן? התגובות של התלמידות היו מפתיעות בתבונתן. חלקן הראו מייד מתוך הטקסט מדוע יש בכך היגיון. חלקן התלבטו בקול עם האפשרויות שהעליתי, אך לבסוף ביקשו להציע פתרונות מתוך ההיגיון של דקארט. תלמידה אחת אמרה שהיא ממש שמחה שבכלל שיתפנו אותן בהתלבטויות ובתחושות האלה, כי זה נותן לה תחושה שהיא יכולה לשאול הכול ושהיא לומדת באמת. לנו זו הייתה הזדמנות נוספת להזכיר את מה שלמדנו ממשל המערה: החינוך וההתחנכות כרוכים זה בזה תמיד. המורה לעולם לא מפסיק ללמוד. התלמיד לעולם לא מפסיק ללמד (אף אם אינו מודע לכך).
מהעיסוק בחשיבה בשיעור הראשון, פתחתי את העיסוק בזיכרון שילווה אותנו בשיעורים הקרובים. הבטחתי שהזיכרון יפגוש את המחשבה בהמשך הדרך, ובינתיים ביקשתי לכתוב על זיכרון. על המהות שלו. על התכלית שלו. האם זיכרון הוא דבר טוב? האם יש דברים שעדיף דווקא לא לזכור? הדיון, שהזכיר גם את ה"הגיגית" (pensieve) מהארי פוטר, הוביל אל בורחס וסיפורו "פונס הזכרן". הקריאה בסיפור קשה, והרגשתי שהיא דורשת תיווך משמעותי אף יותר ממה שציפיתי. עם זאת, קראנו את השליש הראשון והצלחנו להתחקות במקביל אחר שתי הדמויות המרכזיות – המספר ופונס עצמו. בקריאה בשיעור הבא כבר נגיע את הפנטזיה שבסיפור: כיצד נראה זיכרון מושלם.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע המשכנו את הכניסה המחודשת לאתיקה.
התחלנו בסקירה קצרה של הטיעון לטובת רלטיביזם מוסרי ומשם המשכנו לשלוש התנגדויות שהעלתה הכיתה כנגדו:
1. האפשרות של חברה ובפרט חברה פוליטית: נטען שבמצב של רלטיביזם מוסרי אנחנו נקלעים לבעיית שיתוף פעולה - איך אנחנו יכולים לקבל החלטות על דברים הנוגעים לכולנו אם בכל רגע אנחנו מוכנים "להסכים שלא להסכים".
2. האפשרות של שיח: נדמה שיש בכך מעין הסרת אחריות, אנחנו יכולים להגיד כל תוכן ולא אחראים להישאר בדיאלוג לגביו. כלומר, שתנאיי האפשרות של שיח מכילים גם את האפשרות לשכנע ולהשתכנע, ואילו רלטיביזם מוסרי חותר תחת האפשרות של שיח לגבי מוסר. [פילוסופים של השפה כגון אוסטין, סלרס וגרייס ינסחו זאת בהמשך בתור מחויבות לנורמות של רציונליות, או בתור כניסה לתוך:
the game of giving and asking for reasons
שהוא תנאי למשמעות לשונית. זה לא מהדיון בכיתה]
3. הסתירה במושג: באופן יומיומי אנחנו תופסים 'מוסר' בתוך משהו שיש לו תוקף כללי מהגדרתו - אם לכל אחד היה 'מוסר' משלו קשה לדמיין שניתן לקרוא לזה מוסר.
אחת התלמידות העלתה ניסוי מחשבה: הבא נדמיין אדם שמצוי בריק קיומי, כלומר הוא לבדו - איזו משמעות יש למושג 'מוסר' עבורו? הדבר הזכיר לי את הרעיון של טיעון השפה הפרטית, כשהוא מוחל על השאלה של מוסר. כלומר שרלטיביזם מוסרי מסתכן בהפרטה של המוסר עד כדי איבוד הרעיון של משהו שמבוסס על הכללה.
לאחר מכן דנו בהבחנה בין טענות דיסקריפטיביות - כאלה המתארות מצבי עניינים ('הלוח לבן') ובין טענות נורמטיביות ('הלוח מכוער') ודנו בגליוטינה של יום - שמטענות דיסקריפטיביות לא ניתן להסיק טענות נורמטיביות, ובפרט - ממצב הדברים כרגע לא ניתן להסיק שכך ראוי שהדברים יהיו. שמנו לב שהבחנה זו עומדת בבסיס לא מעט מהתיאוריה הביקורתית שיש לנו כרגע, למשל: לא היה תקף להסיק מכך שנשים לא הצביעו שגם שלא ראוי שהן יצביעו.
הבחנו בין גישות אתיות:
1. גישות הבוחנות מעשים לפי ערכם הפנימי.
2. גישות הבוחנות מעשים לפי התוצאות שלהם.
מכאן התחלנו לדון בקאנט, אותו אנחנו מכניסים בקבוצה הראשונה.
דנו ברעיון שהרצון לבדו הוא טוב בלתי מותנה בעוד כל התכונות והדברים שאנחנו יכולים לתייג כחיוביים עשויים להתברר כשליליים אם הם מצורפים לרצון שאינו טוב. מיד עלתה השאלה כיצד אנחנו יודעים שהרצון טוב.
הצגנו את הצו הקטגורי של קאנט בשני ניסוחים:
1. הדרישה לעשות רק מעשים שאנחנו מוכנים להפוך את התרתם לחוק כללי
2. הדרישה להתייחס לאנושיות של כל אדם כתכלית ולא רק כאמצעי.
שמנו לב שהניסוח הראשון הוא צורני בלבד - אנחנו יכולים לצקת לתוכו כל תוכן.
הניסוח השני לעומת זאת כבר כולל תוכן אבל יש בו עמימות מובנית: מהי התייחסות לאנושיות של אדם כתכלית?
הצענו כמה בעיות שעולות עם הניסוח הראשון:
ראשית, באופן אירוני, אנחנו עלולים שוב להיקלע לרלטיביזם מוסרי: אנשים שונים יהיו מוכנים שדברים שונים יהפכו לחוק כללי (עוד לא נכנסנו למובן הטכני שבו קאנט מתייחס לכך).
שנית, אותו מעשה תחת תיאורים שונים יכול ליפול תחת כללים שונים (להפעיל אלימות זה אסור ולהגן על עצמי זה הכרחי)
שלישית, יש סכנה של סיוג לאינסוף: הוספת עוד ועוד סייגים שמייחדים את המעשה שאנחנו מוכנים או לא מוכנים שיהפוך לחוק כללי, עד כדי שהכלל מאבד מכלליותו.
באמצע השיעור עשינו דיגרסיה לדיון על המסעות לפולין, לאחר ששלוש תלמידות שבו שבוע שעבר, והתוכן שב וצף באופן שהרגיש כמעט קומפולסיבי. כפי שאחת התלמידות ניסחה זאת: היא בסטלת פולין. עלו תחושות קשות וגם שמסקרן להתבונן בהן, בפרט תחושה שעלתה כאילו באותו רגע במחנה אין מקום לדעתה של התלמידה, ולא משום תוכנה של הדעה, אלא כי זה פשוט לא הזמן והמקום לדעות, על ייסוד מי אני מול מיידנק... הבעתי גם את עמדתי האישית לגבי מסעות כאלה. רק לאחר שהדיון הזה מוצה, יחד עם הטענות שכנגד על החשיבות שבהתמודדות עם התוכן הזה - רק אז יכולנו לשוב ולדון בקאנט מבלי שהתוכן הפולני שב ועולה בכל הקשר.
댓글