שבוע הלימודים ה 12 בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן מאחורינו. זה מה שהתרחש אצלנו אמש:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
החצי הראשון של השיעור הוקדש לכתיבה: התלמידים כתבו חיבורים אישיים לסיכום פרק הלימוד הראשון שלנו השנה. כל תלמיד/ה בחר/ה סצינה מהסרט ״ורטיגו״ והשוותה אותה ליצירה אחרת שלמדנו, על בסיס נושא משותף. בשלב ניסוח הנושא המשותף והמתווה לחיבור עבדנו יחד, כשהתלמידים/ות עוזרים ומייעצים זה לזה, ואז נפרדנו לשעה של כתיבה רצופה. הכתיבה עדיין מעוררת קושי, אך לאט לאט מרגישים שיפור.
בחצי השני של השיעור התחלנו לקרוא, בהתרגשות רבה, את ״חלום ליל קיץ״.
בכיתה י' של מורן בנית:
בכיתת הספרות חזרנו ל"קול צעדינו" של רונית מטלון. קראנו את הפרק על פיאצה סן מרקו ודיברנו על המתח שבין בדיון למציאות, ועל כן בין בדיון לבין כתיבה אוטוביוגרפית. שיתפתי את התלמידים בתצלום המקורי, והתבוננו יחד בתצלום, לצד התיאור של המספרת ברומן.
אחרי כן חזרנו לסיפורה של נעימה ששון. התלמידים קראו בפני הכיתה את החיבורים שכתבו. המשימה הייתה לבחור סצנה אחת בסיפור ולכתוב אותה מנקודת המבט של יחזקאל. כל תלמיד זכה לביקורת של חבריו ביחס לחיבורו, וגילינו שיחזקאל שלנו נע נע בין משטמה, ואדישות כלפי נעימה, עד לכדי התאהבות.
לבסוף, חתמנו את הדיון בסיפור של נעימה עם הצגה. התלמידים התחלקו לזוגות, וכל זוג הציג סצנה מרכזית אחרת בסיפור. גם כאן התלמידים הציעו פרשנות מעניינת, ולעיתים הומוריסטית, לסצנות שנבחרו.
נפרדנו מנעימה והמשכנו עם שושנה, גיבורת הסיפור "הינומה". דיברנו על הרעיון של חניכה והתבגרות כתהליך שמתרחש לאורך זמן, ובו יש כמה וכמה אירועים מכוננים. דיברנו על הפער התודעתי של שושנה, ועל האופן שבו היא תופסת את הרעיון של אהבה, וזוגיות באופן תמים וילדותי, ואיך שהחוויה עם חייל האו"ם משנה את תפיסותיה. מה שיכול היה להיות מחווה של אהבה, קירבה ואינטימיות, הופך למאבק כוחני, לעיוורון ביחס לזולת, ולפצע.
מן המקום הזה חזרנו לשיר של ויזלטיר המופיע כמוטו של הסיפור "אש אלוהים על ילדים". הפעם הרגשנו שהשיר נפתח בפנינו, ושאנחנו יכולים להבין אותו באופן אחר לגמרי לאחר שקראנו את הסיפור. דיברנו בהקשר הזה על המתח שבין הנשגב והיפה, לבין המלוכלך והאלים, על מה שיכולה הייתה שושנה לחוות בזמן אחר, ומול זולת אחר, ומה שחוותה בפועל.
לשבוע הבא התבקשו התלמידים לכתוב חיבור שבו שושנה, שהתבגרה זה מכבר, חוזרת כאישה וכאם, למפגש עם חייל האו"ם, ומעבדת אותו. כיצד היא רואה את הדברים בדיעבד?
איזה תהליך היא עברה? והאם התפיסה שלה ביחס לאינטימיות וזוגיות עברה תהליך של תיקון?
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אז אחרי השיעור המורכב שעברנו בשבוע שעבר החלטתי לערוך שיחות אישיות עם התלמידים.
טליה ברמן רכזת בית החינוך הנפלאה שלנו לקחה על עצמה את הכיתה (תיכף היא תספר על כך) ואני הוצאתי את התלמידים, ככה לאחד על אחד. לפי התור. ישבתי כרבע שעה עם כל תלמיד ותלמידה והיה מרתק.
שמעתי דברים ששימחו אותי, חיזקו אותי וגם הפתיעו. אין לי ספק שהשיחות יעזרו לי להתמודד עם הכיתה ובודדים שבה בצורה יותר טובה.
וכאמור, טליה הפליאה כתמיד : מדוע התבונה מוארת והטוב הוא ידיעה? מני דיכוטומיות הטרידו את השכל הלא מושכל שלי לפילוסופיה!
קיבלתי לידיי את כיתתו של אושי, והקדשנו שלוש שעות מלאות לעבודה דקדקנית של פענוח. תחילת הקריאה בשלושת המשלים של אפלטון דווקא זרקה אותנו אחורה, אל עבר ראשית הפילוסופיה של סוקרטס. קדימה ואחורה עברנו כל הזמן, ממשיכים לבחון את הקישורים שביקשו מאיתנו ליצור, ודימוי השמש החובק כל שמציג לנו אפלטון. היה מאיר עיניים!
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
פתחנו בדיון על תחום החלות של תפיסות אתיות שונות: למי מתייחסת התפיסה? כלפי מי יש לנו חובות? את מי אנחנו צריכים ״לספור״? אצל אריסטו, ראינו שהאתיקה מבקשת להנחיל הצטיינות בפעילויות במסגרת מוסדות הקהילה שלנו, אותה עלינו לשאוף להרחיב, אך לא עד אינסוף. מה באשר לעמדה התועלתנית? החידה היא: אם התועלתנות מבקשת לפעול להגדלת כמות הטוב והקטנת הסבל, כשאלה נתפסים כערכים ניתנים למדידה והשוואה, כלפי מי מופנות המלצות הנגזרות ממנה? ״לכולם״, הסכימו התלמידים. ״נכון, אבל למי עוד?״, שאלתי והותרתי אותם מעט מבולבלים.
לאחר דיון סוער זיהתה אחת התלמידות למה אני מכוון: ״אם הטוב אליו מתייחסת התועלתנות הוא הנאה גופנית, והסבל הוא סבל פיסי, היא חייבת לכלול כל מי שיכול להנות או לסבול, גם בעלי חיים״. וקאנט? עוד לא למדנו קאנט אולם את מקום התפיסה הדאונטולוגית במפה כבר שירטטנו.
תחום החלות של תפיסתו המוסרית של קאנט, מי שכלפיהם יש לנו חובות מוסריות, הם כל היצורים הרציונליים. אבחנות אלה מעניקות לנו אמת מידה באמצעותה אני יכולים לבחון באיזו מידה האינטואיציות המוסריות והפוליטיות של כל אחד מאיתנו מתיישבות עם כל אחת מהעמדות.
ואכן, אחת התלמידות, שכבר בשלב זה של הלימודים, מתגלית כמתנגדת חריפה לתפיסה הקאנטיאנית, ביטאה אי נחת מהכלליות של העמדה: בעוד שאידאל ההצטיינות האריסטוטלית דורש רגישות לנסיבות השעה ״ממש כמו הספנות״, כותב אריסטו, ו״דרך האמצע״ אינה ניתנת לזיהוי בעזרת עקרונות פורמליים אלא מחייבת ניסיון ותרגול הרגיש לנסיבות הבלתי צפויות שמעמידה בפנינו המציאות, אצל קאנט נראה כי החובה המוסרית נגזרת מעקרונות רציונליים מופשטים.
הצעתי שלמרות זאת, בתפיסת קאנט יש מקום לבחינה דקדקנית של הנסיבות ושהציווי המוסרי אינו חד-מימדי וגורף. אולם אם כך, מדוע טוען קאנט כי לעולם אסור לשקר? הצעתי כי דווקא לציווי זה מעמד ייחודי שמקורו במרכזיות אמירת אמת בשפה. הדיון הוביל אותנו לכמה מהסוגיות המעמיקות בפילוסופיה של השפה: הפרדוקס של מור והאבחנה בין תוכן מושגי לבין פעולה לשונית. הדיון היה מאתגר אולם לפי ״מדד השתתפות התלמידים״, היה מוצלח למדי. בשיעור השני פנינו לקריאה ב “הנחות יסוד של המטפיזיקה של המידות״. התלמידים התבקשו לזהות בפסקה הפותחת ביקורות על תפיסת אריסטו ועמדו במשימה היטב.
Comments