אוניברסיטת בר אילן 14.01.2024

במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):

בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:

שבוע 13 בבר אילן, והתחושה (הזהירה מאוד) היא, שכולנו מתחילים להתייצב בתוך (מה שהיינו רוצים שתהיה) שגרה. חלק מהתלמידים חולים ונעדרים, אך מדי שבוע אנחנו עומדים על 25–26, ונראה שגם מבחינה זו אנחנו מתייצבים.

בשיעור הראשון אנחנו מתכנסים לשלבי סיכום של הלימוד בקאנט, ורוני שואל את התלמידים: מה אנחנו מחפשים בשיעורים האחרונים? מהן השאלות המעסיקות אותנו? 

חשוב לי לוודא שהכיתה איתי, אחרי שבשיעורים האחרונים היה נדמה שיש חלק מובהק של תלמידים שמשיבים וחלק ששותקים.

ואכן, הם עונים נכון: "מהו צדק?", "מהו טוב?", "מהו המוסר?" 

המוסר – זהו התחום המעסיק אותנו, וקאנט הוא ההוגה החשוב של המוסר.

רוני מסביר שקאנט לא מבקש להמציא מוסר חדש. המוסר קיים, וכל אדם יודע בתוכו מהו המוסר (כמו שאנו אולי רואים בהתבוננות במציאות הישראלית), אך קאנט מבקש לנסח את כללי המוסר עבור הפילוסופיה.

רוני חוזר לתזות העיקריות של קאנט: המוסר טמון ב"רצון הטוב", והרצון הטוב פירושו לעשות את חובתי. מהי החובה? הכבוד לחוק. הכבוד הוא הרגש היחיד שקאנט מעריך, שכן הוא מכוון כלפי החוק. מהו החוק? החוק ניתן דרך הציווי הקטגורי: עשה מה שכל אחד אחר היה עושה באותו מצב באותו הרגע. 

במילים אחרות, החוק, פועל-יוצא של התבונה, הוא חקיקת האוניברסלי, הכללי. התבונה היא שמצווה עליי את חובתי, ולא האלוהים, כמו בדתות המסורתיות. 

עם זאת, קאנט נאמן עדיין לאופן החשיבה הדתי, למרות שהוא מחלן אותו. 

הדיון ער, ומעיד על כך שהכיתה בהחלט הפנימה את עיקרי משנתו של קאנט. 

בחצי השעה האחרונה, רוני נותן תרגיל כתיבה סביב השאלה: מה קאנט היה חושב על "ההופכים את עורפם לאומלאס", שקראנו בכיתה? האם מישהו היה יוצא זכאי מבחינה מוסרית בסיפור הזה?  

התשובות של התלמידות והתלמידים מעניינות ומפתיעות... ואיתן מסתיים השיעור הראשון. 

בפתיחת השיעור השני אני (יפעל) מושך חוט מסיום השיעור של רוני: "מה אמרנו שחסר בפילוסופיה של קאנט?" – "עזרה לזולת" הם משיבים, ואני כותב על הלוח את הצירוף היפה "להושיט יד". אנחנו מדברים על האוטומטיות שלנו בשפה מול מטפורות "מתות" (הדוגמה השכיחה, אומרים "לשים לב", בלי לחשוב על המשמעות המילולית של הצירוף אלא על המשמעות המטפורית המוכרת). כשעושים דה-אוטומטיזציה למטפורה המתה, דברים מעניינים מתרחשים ואנחנו מגלות פינות כמוסות (לפעמים משעשעות) בשפה שלנו. "להושיט יד" במובן זה, הוא צירוף מטפורי מיוחד. מצד אחד הוא מציין הגשת עזרה, סיוע, שלא כרוך רק בפיזי (אני יכול למשל להושיט יד למשפחות המפונים ולארח אותם בביתי). מצד שני, המשמעות המילולית של הושטת היד היא בדיוק הדבר עצמו – אולי המחווה הישירה והנוגעת ביותר ללב (הנה עוד מטפורה מתה) של הושטת עזרה לאחר. אנחנו מרחיבים את השיחה סביב הצירוף, ואומרים שלפעמים הושטת יד אינה רק הגשת עזרה אלא גם פנייה לעזרה (ומה בדבר "פושט-יד"?). הצענו שלפעמים הושטת יד יכולה להיות אפילו תפילה. מכאן יצאנו לכתיבה קצרה סביב הנושא מתוך משפטים קצרים לבחירתן: "אני מושיטה יד..."; "הייתי רוצה להושיט יד..."; "מושיטים לי יד..." – יש שיתופים קצרים ומעניינים.

מהושטת היד שלנו חזרנו להושטת היד של שיימוס היני בשיר "התעלויות". קראנו את השיר הפעם בסבלנות, ושמחנו לגלות שהחזרה לשיר אחרי השיעור שעבר הוכיחה את עצמה. הדיון נצבע בקסם של המופלא – הספינה שמופיעה באוויר והמלח (ספק "מלאך" אנחנו תוהים, אף שמדובר בתרגום), ואב המנזר שבחושיו המחודדים מזהה את המופלא ויודע את שעליהם לעשות. אני שואל מי מאמין בניסים, ומקבל תשובות שונות ומגוונות שיש בהן גם אותה התנגדות נעורים שובת לב, בכסות של מחשבה רציונליסטית ו"אתאיזם". בחזרה לנס שבשיר, אנחנו מתלבטים מהו, כיצד לנסח אותו, ומדוע הוא אינו יכול להישאר ברשות הנזירים. הרי אפשר לטעון שלשם כך הם מקדישים את חייהם... "הנס עובר דרכם" אומר לפתע אחד התלמידים, והנה הנס, הנה המופלא: לאו דווקא זה ש"מתגלה" בפנינו, אלא זה שתמיד מצוי ברשותנו – היכולת להושיט יד אל האחר. והתלמיד המרים יד ומציע פרשנות מלבלבת כל כך.

בחלק האחרון של השיעור אני מספר שבחיבור שלי בתחילת השיעור, כתבתי שהמוזיקה היא זו שתמיד מושיטה לי יד. מכאן אנחנו יוצאים לנושא חדש, שילווה אותנו לאורך כמה שיעורים (לא רצופים בהכרח): המוזיקליות של הטקסט. בדיון קצרצר אנחנו מעלים כמה וכמה היבטים שקשורים למוזיקליות הזו: חזרות, פסיחות, מצלול – מושגים שעוד נבאר ונפרש, ובעיקר – נבדוק כיצד הם פועלים בתוך שירים. אנחנו קוראים את השיר "לעכבר" של לילך לחמן, ומתחילים לזהות קשר למחשבות על האחר (על מוסר וצדק), לצד זיהוי יסודות מוזיקליים. התלמידות נשלחות עם משימה להמשיך להתבונן בשיר, להתיידד איתו, ולנסות לנסח כמה אמירות לגביו בהקשרים הללו. 

בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:

השבוע שבנו לקרוא ב"פונס הזכרן" לבורחס. שבנו ועסקנו בזיכרון של פונס, ותהינו כיצד עובדת הנפשיות שלו. 

שאלנו על חוסר הפשר שמיוחס למילים שפונס הוגה בלטינית. מה משמעות הדבר להגות כך מילים? ומה הקשר בין משמעות ונפשיות? פונס מצטט משפט בלטינית שמשמעותו שמילה שנשמעה לא יכולה להיאמר בשנית. תהינו מדוע משפט זה נאמר והצענו שני הסברים: האחד, שהיה הקאנוני בכיתה, היה שמילה שנאמרת נטועה בהקשר שלה ומשמעותה תלויה באופן בו היא נאמרת. הסבר אחר שהיה בעמדת מיעוט היה שכל מעשה דיבור של מילה הוא חד פעמי, ופונס שלא מסוגל להכללה רואה כל אחד מהם כבלתי קשור לאחרים.

פונס מתאר עצמו בשיחה כמי שהתעורר ועד עתה ישן, ומוסיף שהשינה שלו היא כמו הערות של אנשים רגילים. חשבנו על השינה בשני אופנים בהקשר הזה: הראשון כאילו יש מדרג בין שינה, עירות, ועוררותו של פונס. השני כאילו אין לפונס את האפשרות למלאכת החלום.

המשכנו לדון בהיעדר יכולת החשיבה של פונס, כפי שהמספר מתאר זאת. העמדנו זאת מול האני החושב הרפלקטיבי של דקארט. פונס אינו מסוגל לחשיבה, אינו מסוגל להפשטה, הכללה ובוודאי שלא לרפלקציה. הוא מתאר את זיכרונותיו כ"מזבלה גדולה". הוא אינו מסוגל אפילו להכיר לאורך זמן את גופו שלו. על פי דקארט, פונס לא היה מסוגל לגלות את קיומו שלו. על פי מודל האנושיות שמגיע בעקבות דקארט - פונס אינו אנושי.

הצענו שעמדת הסיפור היא התנגדות לעמדה קרטזיאנית כזו. פונס זוכה לזהותו על ידי מלאכת המספר שמעניק לו את נפחו. נדמה שהמספר ממש מצוי ביחסים עם פונס, על אף קוצר ההיכרות ביניהם. עצם הרעיון שאדם אחד יכול לאשש את ישותו של אדם אחר הוא חתרני ביחס לעמדה הקרטזיאנית. שמנו לב שבעוד ב'הגיונות' יש גיבור אחד שמדבר אל הקוראים, ב'פונס' יש דיאלוג. בהגיונות אדם יושב לבדו בחדר לאור הנר, בפונס נערכת שיחה לילית בעלטה.

גם השיעור הזה היה לא פשוט. ההתמודדות עם הטקסט הייתה קשה, הן ברמת הפשט, הן ברמת המלאכה הפרשנית. הצפנו את זה גם מול התלמידים ונראה שמצידם יש שני קשיים - השפה, ומורכבות עלילה. ככל שהם עסוקים בהבנת הטקסט ברמה הבסיסית, כך הם מתקשים להתחבר אליו מבחינות רגשיות, ורק בקריאה שנייה ושלישית זה נעשה פשוט יותר. שיקפנו לתלמידים שבסופו של יום אין קיצורי דרך - קריאה לומדים רק דרך קריאה.

בחלקו השני של השיעור ערכנו שיחות אישיות.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:

שיעור גדוש בכיתת בר אילן אתמול. אנחנו מתחילים באריסטו. לא דיברנו עליו מספיק; לא בשנה הראשונה ולא בשנה השנייה והנה, יש לנו הזדמנות. אנחנו מדברים על אקטואליזציה ופוטנציאל ועל צורה וחומר. ומשווים לתורת האידיאות של אפלטון. מכאן אנחנו מתחילים בכל שהכל אצל אריסטו נעשה למעל תכלית. מכאן אנחנו מגעים לכך שחייב להיות מעין טוב עליון. תכלית סופית (שהרי יש משמעות לפעולות שלנו, והיא מגיע מתכלית כלשהי). ומה צורתו הלוגית פסיכולוגית של אותו טוב עליון? התלמידים מגששים ומצליחים להגיע אל התשובה כמעט במדויק.

אנחנו ממשיכים עוד וקושרים את הטוב העליון למהותו של האדם כיצור מדבר חברתי ומגיעים לפעילות היומיומית והאתיקה של היום יום.

אחרי ההפסקה אנחנו יוצאים למשהו חדש.

אני התחלתי לעבוד על מערכת מטפיזיקאית משל עצמי (במילים אחרות, אני משחק בלהיות פילוסוף), יש לי כבר המון הנמחות מסקנות וקצוות חוט, ומתוך שיחה עם התלמידים אני מעז ומציע שאציג להם מה יש לי.

אנחנו מתחילים, מנהלים דיון אבל כולנו נתקעים כשאני נתקע.

וכאן אנחנו עוצרים ומתלבטים. מחליטים על חלוקה (בקטנה): גילי ועוד שני תלמידים עובדים על העבודה ועל הפודקסט ומתקדמים והאחרים מבקשים לראות פרק פילוסופי בסדרה "מראה שחורה". ("לא ראינו משנה א'"), אנחנו יוצאים לדרך ומסיימים את מה שנותר מהשיעור שלנו.