אחרי דיונים של שבוע בווטסאפ של צוות בר אילן (סוערים, מבולבלים, מעניינים עד מאד, חוששים, מתקדמים ונסוגים, מלאי ספקות), לבסוף קפצנו למים וניסינו לערוך דיון סביב סוגיה במליאה.
סידרנו את חלל החדר באופן מזמין - פרסנו שטיח על הרצפה ואת הכיסאות סביבו, הוספנו לתפריט הרגיל על שולחן הקפה נענע ומכשיר טוסטר.
החדר נראה לפתע כמו "מקום" שקצת דומה לחדר בבית.
התלמידים התיישבו על הכיסאות, חלקם על השטיח. ראשית דיברנו בקצרה על חשיבות ההתכנסות והדיון במליאה; לאחר מכן הסברנו את המתודולוגיה: אנחנו נעלה סוגיה, נקרין סרטון קצר ונתייחס אליו כטקסט שיש לפענחו (מבעוד מועד כתבנו שאלות הנוגעות לסרטון) ומרגע זה - המבוגרים שותקים והדיון מועבר לרשות התלמידים. הסברנו כיצד יכול להתנהל דיון כזה ומה משמעותו של דיון ללא מנחה (עיני המנחה שבתוכן מחפשים את "התשובה הנכונה" נעדרות).
הקרנו פעמיים את הסרטון בן שתי הדקות של השיחה שהתנהלה באוניברסיטה העברית בין ד"ר קרולה הילפריך והסטודנטית (לפני שהקרנו את הסרטון בפעם בשנייה התלמידים אמרו" -אבל כבר ראינו!").התלמידים התחילו את הדיון. זה היה די מדהים לראות איך כיווני מחשבה שונים הועלו על ידי התלמידים. אחת התלמידות אף סיפרה את ההקשר ואת העובדות. אנחנו המבוגרים לא הפרענו לדיון להתקיים כעשרים דקות.
אחר כך ביקשנו מהם לומר מה בדיוק התרחש בסרטון ומהן עובדות האירוע - דיברנו על מה שאי אפשר לדעת, דיברנו על הצלם שצילם את הסרטון מהקומה השנייה - הפרדנו עובדות מפרשנות. או אז צפינו בסרטון בפעם השלישית. הפעם, בניגוד לפעם השנייה שבה אמרו התלמידים שאין צורך לצפות שוב בסרטון, הם צפו בו במלוא תשומת הלב, מנסים לעמת את מה שעלה בשיחה עם העובדות בסרטון (למשל, מה נאמר בדיוק).
לאחר מכן הקרנו את הכתבה מynet שהתייחסה לאירוע יום לאחר שהתרחש. בדקנו במה דייקה הכתבה ובמה לא, ולצד מי נטתה.
לבסוף ניסינו לעלות קומה ולשאול - מה מאפשרים מדעי הרוח? מהו המרחב האקדמי? האם האקדמיה היא מוסד חוקר או מוסד מחנך וכו'?
אחרי שהתלמידים דנו בינם ובין עצמם כעשרים דקות, הגיב כל אחד מאיתנו, המבוגרים, בתורו. כשאלה אחרונה שחתמה את הדיון שאלנו האם הדיון הזה עצמו, שהעלנו אתמול, הוא מסוג הדיונים שיכולים/לא יכולים או צריכים/לא צריכים להתקיים באקדמיה שבה אנו יושבים כעת? וכן שאלנו האם חשו התלמידים בנוח להעלות כל עמדה, האם הצליחו להבחין בין עובדות ועמדות?
יצאנו כולנו, התלמידים והצוות, בתחושה נהדרת ונראה כי בקרוב נכנס את המליאה שוב.
בכיתת הפילוסופיה של ד"ר אושי שהם קראוס:
אחרי מפגש המליאה והדיון המרתק התפננו להכיר טקסט חדש של הוגה חדש; ג'ון סטיוארט מיל.
קראנו כמה פסקאות מ-"החירות" של מיל, אבל לא הצלחנו להתקדם בטקסט; נוצר דיון מעניין מאוד שמה שמכונה "פוליטיקלי קורקט" (אך לא הוזכר בכיתה בשם הזה). דיברנו על הזכות לדבר ועל הצורך לפעמים בריסון עצמי, ועסקנו במיוחד בשאלות של ביטוי עצמי שפוגע במאזינים מסוימים.
בכיתת הספרות של יעל איזנברג:
בשבועות האחרונים קראנו בכיתה בהמשכים את אליס בארץ הפלאות - פרק בשבוע, ברבע השעה הראשונה של כל שיעור. הקריאה הזאת ריחפה מעל השיעורים, אבל כמין ״שעת סיפור״ שליוותה אותם מבלי להפוך לנושא שלהם. אתמול, לרגל הגעתנו לפרק הפרקים ״מסיבת תה מטורפת״, חרגנו מן המנהג הזה והקדשנו לו את כל המפגש. ציינו את המאורע במסיבת תה, שכללה שיעור מקוצר בנימוסים והליכות מפי אחת התלמידות, קריאה על פי תפקידים שהתלמידים חילקו ביניהם (אליס, הכובען, הארנביב, הנמנמן והמספר) והזדמנות ראשונה לדון כראוי במוזרותה הנונסנסית של יצירה פלאית זו!
לסיום, צפינו בשלושה עיבודים קולנועיים של הפרק: הגרסה הנערצת של דיסני (1951), הגרסה המסוייטת (והמכוערת!) של טים ברטון (2010) ואנימציית הסטופ-מושן המטרידה של יאן שוונקמאייר (1988). השווינו בין העיבודים מהיבטים שונים, דיברנו על בחירות אמנותיות ועל ההכרעות הפרשניות שהן מבטאות, וחשבנו על האופנים השונים שבהם כל עיבוד מבטא נאמנות למקור, ועל מה שהולך בהם לאיבוד.
コメント